בן פחות מ-20 היה גבריאל בלחסן ז"ל כשיצא האלבום הראשון של להקת אלג'יר, "נאמנות ותשוקה". בן פחות מ-40 היה כשהלך לעולמו. מה שקרה בין לבין הוא החומר ממנו עשויות אגדות: הרבה דברים שקרו באמת והרבה דברים שרק נתפסו כאילו הם קרו באמת. אבל מה שאף פעם לא היה מוטל בספק אלו השירים: ב-17 שנים בלבד, במהלכם הוא התגבר כארי כדי להילחם בפצעי הנפש, גבריאל הותיר חותם אצל המאזינים והמאזינות בזכות כתיבה שהייתה מחד גם צבעונית ועשירה, ומנגד חדה וישירה. הוא כתב את הכאב מהביבים ואת האושר מהאולימפוס, ושר את שני הקטבים בניגון ששילב חזן ספרדי וטום ווייטס מתלמי אליהו.
לרגל המופע "גבריאל בלחסן: עשור בלעדיו" שייערך במלאת עשור למותו, ב-12 בספטמבר בהאנגר 11 בתל אביב (בהשתתפות ברי סחרוף, אסף אמדורסקי, אביב גדג', הילה רוח, שולי רנד, מיכה שטרית, רועי חסן, עלמה גוב, יוסי בבליקי ועוד רבים ורבות), חזרנו לכמה מהשירים הבולטים שהשאיר אחריו בקריירת הסולו, שכללה שישה אלבומים שיצאו עוד בחייו ואחד שראה אור אחרי מותו. האנשים שהיו שם איתו מספרים על הרגעים הקטנים שבהם נולד משהו גדול, כל כך גדול שהוא נשאר גם אחרי עשר שנים בלי גבריאל.
"כף הקלע" מילים ולחן: גבריאל בלחסן
"המוות, הקבר, הגיהינום, כף הקלע
צואה רותחת.
שבת, עבודה זרה, כפרת עוונות
על חטאים שחייבים עליהם מיתה
על עוונות שאין עליהן מחילה
על סרטים כחולים, שיש בהם טומאה
טומאה מת, טומאת אישה.
ילדה קטנה, נשקי לי היד
נשקי לי את הבטן, ואת הלב".
אלבום הבכורה של אלג'יר לא זכה להצלחה הראויה לו. גם ביחס לסצנת הרוק הישראלי שפעלה אז הוא היה חריג: חריף, קיצוני, שאפתני, לא ילד מאומץ של הגראנג' האמריקאי ולא חסיד שוטה של הבריטפופ. אביב גדג' ובלחסן, שהקימו את הלהקה יחד עם המתופף דביר לביא, כתבו שירים לאלבום הבא, שרק כעבור שנים יהפוך להיות "מנועים קדימה". בינתיים שלום גד, אחיו של אביב ומוזיקאי יוצא מהכלל בזכות עצמו (בלהקת פונץ' ובקריירת סולו), מציע לשניהם לכתוב, מה שהוא מכנה, "אלבומי סולו קטנים ולא מחייבים. רק בשביל לשחרר יצירתיות שאין לה לאן לצאת. רק בשביל לא להשתגע".
לכתבות נוספות במדור מוזיקה:
גד מקליט עם גבריאל את שני אלבומי הסולו הראשונים שלו, "רכבות" ו"השנים היפות של גבריאל", באולפן ביתי שהוא בעצם חדרון. "גבריאל מגיע אלי", מספר גד, "מדברים שעה על כמה רע העולם ועוד שעה על כמה יפה העולם, ואז מתחילים להקליט. החוקים פשוטים: אין חוקים. מקליטים כל מה שרוצים, אין ציפיות ואין מה להפסיד, שזה אף פעם לא נכון אבל זה דבר נחמד להגיד".
אם מוזיקה הייתה אוכל יפני, שני האלבומים הראשונים של גבריאל היו הדבר הכי נא שאפשר לשים באוזן של בן אדם. בלחסן, לפי גד, לקח בשיא הרצינות את חוק ה"אין חוקים": "לא ברור מה בא קודם, המילים, המוזיקה, הריף. האם השירים כתובים מראש כשירים, או שאלה טקסטים מפוזרים שמסתדרים ספונטנית לכדי רעיון מגובש רק ברגע שהוא מתחיל לשיר? אני שואל והוא אומר, 'לא יודע' וצוחק".
אבל אז הגיעו השירים, ובהם קטע מהפנט כמו "כף הקלע", סרט אימה שמבוסס על תיאורי הגיהינום במקורות היהודיים, ובעצם מה שגבריאל רואה שמחכה לו בגלל התשוקות והיצרים שמקננים בכל בני ובנות האדם. "בתקופה הזאת", מספר גד, "הוא עדיין לא 'אמן מיוסר' באופן רשמי, הוא יקבל את הטייטל רק כמה שנים אחר כך. בשלב הזה הוא עדיין נהנה פשוט לשחק ברעיונות מוזיקליים וטקסטים פילוסופים או אפלים או שטותיים, האמנים הטובים בדרך כלל לא מרגישים צורך להבדיל. בשלב הזה 'כף הקלע' הוא רק שיר'.
"וזה לא נכון", הוא ממשיך, "גבריאל כן מיוסר, ואני לא זוכר אם זה לפני האשפוזים או אחרי האשפוזים והאם זה בכלל משנה. אבל כשמקליטים יש שמחה. כשמקליטים, התסכול, הפחד, החוסר ודאות, הם רק עוד כלי נגינה. המשפט שאני זוכר הכי הרבה הוא: 'אין לי מושג מה אני הולך לשיר עכשיו'. וככה הסשנים שלו היה נראים: "אין לי מושג מה אני הולך לשיר עכשיו" - ואז, "כף הקלע" בטייק אחד. 'אין לי מושג מה אני הולך לשיר עכשיו' - ואז, 'האסייתית הקטנה' בטייק אחד. 'אין לי מושג מה אני הולך לשיר עכשיו' - ואז, 'כדורי הרגעה בדבש' בטייק אחד. ואז מדברים עוד שעה על כמה רע העולם ועוד שעה על כמה יפה העולם".
"העוקד, הנעקד והמזבח" / מילים ולחן: גבריאל בלחסן
"העולם שלנו בוער
גחלים לוחשות לחישות
כבר בגיל צעיר הבנתי
את מה שידעתי כל חיי
ההתחלה היא ריק
הסוף חלול
והכל לא התחיל אף פעם
ולא יסתיים לעולם".
ב-2004 יוצא "מנועים קדימה", האלבום השני של אלג'יר, וסוחף אחריו קהל גדול שמגיע לכל הופעה. בעוד סצנת האינדי הישראלית כמהה ללונדון או לניו יורק ומנגד ערוץ 2 המציא מחדש את הפופ כשירה בציבור, אלג'יר הייתה רעידת האדמה הכי מקומית ושורשית שהרוק יכול לספק. וגבריאל, שהמשיך להתמודד עם אתגרי הנפש, תרם לאלבום את "בתוך הצינורות" המטלטל וגם היה מבצע אותו בהופעות.
אלג'יר חדלה לפעול שנה לאחר מכן ואילו גבריאל פנה להקליט את "בשדות", אלבום הסולו השלישי שלו והראשון שיוצא בצורה מסודרת. הוא הוקלט בבאר שבע והופק על ידי דויד פרץ ונדב אזולאי. פרץ היה כבר ידוע בתור הסנדק של הסצנה המרתקת שמתפתחת שם. אזולאי, צעיר ממנו ב-20 שנה, היה אמן מבטיח עם אוזן להפקה. "העוקד, הנעקד והמזבח" היה הסינגל הראשון.
"התחלנו להקליט את השיר באולפן שבניתי, ביחידת דיור מעל הבית של ההורים", מספר אזולאי. "דויד היה צריך לצאת לסידורים ביום ההוא ואמר לי ולגבריאל: 'תעשו יפה עד שאחזור'. נשארנו שני ילדים בלי השגחה ופשוט עפנו. גבריאל ניגן שכבה אחרי שכבה של גיטרה חשמלית נימוחה. הוא היה מסוג הגיטריסטים שהכי מרשימים אותי: בלי יותר מדי טכניקה של מרוצי ספורט, וירטואוז של רגש וצליל. שנינו הערצנו את ג׳ון פרושיאנטה ועודדתי אותו להביא לי עוד מהג׳ון הזה. הוא כמובן תמיד היה ונשאר הוא.
"בזמן שהוא מעשן סיגריה בחוץ", נזכר אזולאי, "תקתקתי בשתי דקות ביט אלקטרוני. גבריאל עף על זה. הייתי כל כך מבסוט שלא היה אכפת לי שהסשן ימשך עד מחר. הקלטנו שירה, שכמו הרבה פעמים אצל גבריאל נעה בין חזן לכוכב רוק. תפסתי אותו ביום טוב והוא הסכים להכפיל את השירה, להקליט אוקטבות וקולות. היה חשמל.
"בסוף היום שלחתי לו במייל את הגרסה שהגענו אליה עד כה. אבל אצל גבריאל כמו גבריאל, תוך זמן קצר הגרסה הזאת עלתה ליוטיוב והתקבעה בתור השיר המוגמר. בסופו של דבר הוא לא האמין יותר מדי בגינונים, עריכה, פילטרים וגימורים. זה שיעור שעד היום אני מנסה ולא מצליח ללמוד ממנו".
"בשדות" מילים: צוף יובל, לחן: גבריאל בלחסן
"שב איתי בשדות
קוצים יפרחו, גשמים ירוו אדמות
כמה טוב, שמצאת אותי
וראיתי אותך מחפש
וראיתי אותך מחפש
וראיתי אותך".
"השיר 'בשדות' הוקלט בטייק אחד ויחיד, שארך כאורך השיר", מספר אזולאי. "גבריאל שר חד וברור וצרוד ומדויק. התחיל מדהים וסיים לא ייאמן, קתרזיס חורך-עורקים שבו גבריאל מתפוצץ בפזמון האחרון. כל המכשירים היו בדיסטורשן, כל המחוגים באדום, וכך גם הלחיים והלבבות שלנו. כמו שקורה לא פעם בהקלטות לייב, ציפור לא זעה. עמדנו המומים, עצורי-נשימה, בסוף הטייק, וחיכינו שייצא מהחדר. לא היה לאיש מאיתנו צל של ספק שזה הטייק לאלבום, לספרים, לפנתיאון.
"בשביל לא להפריע להקלטה המזגן היה כבוי וגבריאל יצא מיוזע וסחוט", מוסיף אזולאי. "אני זוכר את שלושתנו מתחבקים מהתרגשות במסדרון הקטן מחוץ לחדר ולא מוצאים את המילים".
"שלושה אביבים" / מילים: דויד בלחסן, לחן: נועה בלחסן
"דניאל
האם שם מבחינים המלאכים
בין אמונת הכופרים לכפירת המאמינים,
בדמעה קטנה
על לחי האלוהים".
"שלושה אביבים", שמופיע גם הוא באלבום "בשדות", הוא יוצא דופן לא רק בגלל שגבריאל לא כתב ו/או הלחין אותו, אלא שגם הקול הוא של נועה בלחסן, בת דודה של גבריאל ויוצרת מוכשרת בפני עצמה. אבל גם הסיפור קורע הלב מאחורי השיר מלמד הרבה על העוצמה שהתפרצה ממנו.
"שלושה אביבים נכתב על דניאל, בנם הקטן של חברים של הוריי", מספרת נועה. "דניאל הלך לעולמו כשהיה בן שלוש בלבד בעקבות מחלת הסרטן שלקה בה עוד בטרם היוולדו. בחייו הקצרים ידע סבל רב. הורי ליוו את הוריו במסע הכואב הזה. בביקורים אצלנו ראינו אותו מתמודד עם החולי והסבל. כילדה קטנה לא הבנתי את המשמעות. מה שהבנתי זה שהוא אינו יכול להשתתף במשחקים כי הוא כל הזמן במיטה".
3 צפייה בגלריה
"שסיימנו להקליט גבריאל חייך אליי ואמר: 'אני רוצה את זה באלבום'. יצאתי משם בהתרגשות שיא". נועה בלחסן
(צילום: יוני רינת)
למעשה, את השיר כתב דויד בלחסן ז"ל, אביה של נועה ודוד של גבריאל. "הוא היה איש של ספר", היא מספרת, "אחרי שהשתחררתי מהצבא הוא הגיש לי את השיר בכתב יד על דף לבן ושאל אם אוכל להלחין. קראתי ומיד הבנתי את גודל הכאב שהוא נשא עם השנים. השיר נכתב ברגעי הקבורה של דניאל. הנוף היה כרמלי, הזמן היה ערירי, השמש שקעה והכל המשיך בפריחתו כשגרה. אבא גם הוסיף את אמונתו האישית וראייתו הפרטית את החיים, והסביר שלצדק אין אלוהים. שגם המלאכים עיוורים, שאינם רואים את בכיו".
הגלגול של "שלושה אביבים" ל"בשדות" היה כמעט מקרי. "גבריאל גדול ממני בשמונה שנים", מספרת נועה, "ותמיד היו לנו שיחות נפש, הוא שמח על ההתעניינות שלי במוזיקה. באותו הבוקר נפגשנו ספונטנית בבאר שבע ברחוב מצדה, והוא הזמין אותי לשמוע אותו מקליט. הצטרפתי בשמחה. כשהגענו לאולפן היינו רעבים. גבריאל הזמין המבורגר ותוך כדי שחיכינו לשליח אמרתי לגבריאל: 'שמע רגע שיר שאבא כתב ואני הלחנתי'. גבריאל היה קשור מאוד לאבי ושמח להקשיב.
"השמעתי לו והוא בתגובה נפעם ואמר: 'עכשיו מקליטים!'. ההמבורגר הגיע והספיק להתקרר כי נכנסנו מיד להקלטות. דויד פרץ לחץ 'רקורד' וזרמנו לתוך השיר. גבריאל נכנס לבית השלישי של השיר בסולו, בלי הכנות, וזה הרגיש כל כך טבעי. כשסיימנו להקליט גבריאל חייך אליי ואמר: 'אני רוצה את זה באלבום'. יצאתי משם בהתרגשות שיא.
"עד היום אני לא מאמינה עד כמה נבואית הייתה הפתיחה של השיר שהקלטנו, כה מוחשית ואמיתית וקרובה. במקום 'דניאל' – גבריאל/האם שירתך כבר הסתיימה'. אני שואלת ועונה: לא. והיא לא תסתיים לעולם".
"כדורי הרגעה בדבש" / מילים ולחן: גבריאל בלחסן
"ירדתי למטה
פה לפנות בוקר
לקנות שוקולד וסיגריות
ראיתי מתפללים הולכים לסליחות
להסביר לאלוהים שלנו שאנחנו משתדלים לסלוח לו
על כל הימים הנוראיים שברא לנו
על כל הדמעות, הזעם, התסכול והייאוש
בראשית בראה האדמה את האדם
בשנית ברא האדם את האלוהים
ובשלישית את המיקרוגל
בא המיקרוגל
והתחיל לפתוח את הפה
המסריח שלו
ריסקנו אותו".
לצד "בתוך הצינורות", "כדורי הרגעה בדבש" הוא האופוס המכונן של בלחסן כיוצר: טקסט שכולו אש ותמרות עשן, ישר מתוך מוח קודח שמחפש מנוחה ובטן שכבר לא מסוגלת להתהפך. במקור השיר חותם את האלבום "השנים היפות של גבריאל", שיצא ב-2002. גבריאל אף היה מבצע אותו בלייב, בהופעות שליוו את האלבום "בשדות", ואי אפשר היה לנשום אחרי זה. לקראת הוצאת האלבומים "עתיד" ו"גם כשעיני פקוחות", בלחסן התבקש על ידי חברת "התו השמיני", שלא לומר נדרש, להקליט את השיר שוב.
הגיטריסט והמפיק המוזיקלי רון בונקר, שעבד עם גבריאל והיה מחבריו הקרובים ביותר (והוא גם המפיק המוזיקלי של ערב המחווה שייערך בשבוע הבא), היה לצדו בתקופה הזאת. "כשניגשנו לבקש תקציב להקלטות", הוא מספר, "גבריאל קיבל מן תנאי מוזר שכזה: 'נותנים, אבל רק אם אתה מקליט מחדש את כדורי הרגעה בדבש'. ליובל מ'התו השמיני' (יובל ניסנבאום, מנהל החברה - ע"ש) הייתה אהבה יוצאת דופן לשיר הזה. ניסיתי להתנגד לכך מול גבריאל בטענה שאין מה לגעת ושהגרסה המקורית מדהימה מספיק. אבל גבריאל אמר שאין לו כוח להתווכח ושאם הוא מקליט את השיר מחדש הוא מתריס ומוסיף לו עוד טקסט. להפתעתי הטקסט כבר היה מוכן והוא היה קשה וכמובן קיצוני, שמדבר על מציאות עגומה של דוגמניות, אלימות, כסף, אי-צדק ואפילו נגע במילה המסוכנת 'כיבוש'. לא ניגשנו להקליט את השיר מחדש בלב שלם, אבל בסופו של דבר לאחר שסיימנו להקליט את שני האלבומים, ניגשנו לאולפי קיצ׳ה ליום הקלטה מיוחד.
"גבריאל ביקש ממני להקליט כמה שיותר גיטרות ולהפוך את השיר לעמוס במיוחד", משחזר בונקר, "ורק אחרי שהיה בטוח שהשיר מספיק עמוס וכבד, הוא ניגש להקליט את הגיטרה היחידה שלו בשיר: סולו גיטרה מהמם מרושע וכועס בסוף השיר. השירה הוקלטה כבר בהקלטת הלייב עוד לפני שניגשנו לגיטרות. טייק אחד כהרגלו. אני זוכר אותו שר או יותר נכון יורק את הטקסט עם פנים כועסות מאוד, מתריסות מאוד ועם הרבה כוונה. כשסיים יצא מחויך ומסופק. 'אם הם רוצים גרסה חדשה לשיר אז אתן להם את זה אפילו יותר ארוך', הוא אמר. את הפנים שלו כששמע את התוצאה אחרי שסיימנו לא אשכח בחיים. היה לו חיוך מנצח.
"יש לי תמיד מקום מיוחד בלב לגרסה המקורית, אבל יש בגרסת 'עתיד' משהו מיוחד כל כך שגדל עליי עם השנים והפך את השיר לאפילו יותר מצמרר בשבילי. אולי אלו הזיכרונות האישיים שלי ממנו. לשמחתי מי שלא מצאו את השיר כשהוקלט שנים לפני שפגשתי את גבריאל, מצאו אותו כשיצא 'עתיד'. נותר לי רק להגיד תודה שזה קרה".
"אדמה חרבה" / מילים ולחן: גבריאל בלחסן
"אני מדליק סיגריה בסיגריה
בסיגריה בסיגריה בסיגריה
משלב יד, מקפל רגל, מקפל אגודל
רקוב בפנים, כוס אמק
שיער גדל, ציפורנים גדלות, שלולית של בוץ
התעייפתי, קח אותי".
"גבריאל ואני חלקנו טעם משותף למוזיקה", מספר בונקר על השיר שפותח את האלבום "עתיד". "אינטרפול הייתה אחת הלהקות ששמענו המון באותה התקופה, ובעיקר את האלבום Turn On The Bright Lights. כשהוא השמיע לי לראשונה את 'אדמה חרבה' בחצר ביתו בתלמי אליהו, האינסטינקט היה ליצור עיבוד גיטרה שמתכתב עם האלבום הזה, והיה לי ברור איך הוא צריך להישמע. בחזרות להקלטות, תפקידי הבס, התופים והגיטרה הבסיסית כבר היה מוכנים, אבל היה צורך בהעלאות כדי ליצור את התמונה המלאה וחיכיתי בקוצר רוח שנגיע לאולפן. למזלי הרב גבריאל זרק עליי את רוב עבודת הגיטרות באלבומים שהקלטנו יחד והיה לי חופש אמנותי מוחלט. זה היה כבוד ענק בשבילי ומחמאה שעד היום אני מסמיק ממנה".
לה לה לה / מילים: גבריאל בלחסן, לחן: רון בונקר
"מתוך בדידות אני כותב
בתוך ייאוש אני מתפלל
לה לה לה...
וכשזה לא עובר וכשנגמר הכח
אני הולך לשכב ולעצום עיניים
ולחכות ולחכות ולחכות"
"לה לה לה" הוא השיר שסוגר את האלבום "גם כשעיני פקוחות", אלבום שבו הכתיבה החשופה ממילא של בלחסן הגיעה למחוזות חדשים, כפי שאפשר היה לראות גם בדוקו הנהדר עליו, שנושא את שם האלבום. זהו בלחסן בשיא המאיר אריאליות שלו, עם עברית שהיא גמישה כמו שהיא חותכת, מסורתית וחדשנית, והטון הוא של קושי עטוף ברוך.
"הימים היו ימי תל אביב, והסלון שלי ברחוב פרוג פינת גורדון היה מן תחנת רכבת של מלא אנשים שנכנסים ויוצאים כל היום וכל הלילה", מספר בונקר. "עשן סמיך של סיגריות וג׳וינטים בסלון, בקבוקי וודקה, וויסקי, תמיד מוזיקה מתנגנת, תמיד צחוקים. גבריאל היה נשאר לישון הרבה. מנגנים עד השעות הקטנות של הלילה. כמה שירים נכתבו בסלון הזה, בשעות האלו. היינו אופטימיים מאוד, צוחקים מאוד, חברים מאוד, אחים מאוד.
"לילה אחד יצאה לי מנגינה על הגיטרה, התחלתי לזמזם עליה", ממשיך בונקר, "גבריאל נדלק ואורו עיניו. הוא פרש לחדר העבודה שלי וחזר עם מילים. 'כתבתי מילים ללחן שלך', הוא אמר בחיוך ממזרי. 'אנחנו נכניס את זה לאלבום'.
"הקלטנו אותו באותו הלילה באולפן שלי, כולל את אפקט האזעקה המטריד שברקע. את השירה הוא הקליט חודשים אחר כך וגם הוסיף קולות רקע. זה אחד השירים היותר שונים בנוף השירים של גבריאל. שיר קטן וממזרי. אני חושב שעד היום אני לא ממש מפנים שזה הלחן שלי למילים שלו. תמיד חיפשתי אופטימיות במילים שלו. גם כאן מצאתי. אני מוצא אותה המון".
