אפשר בהחלט להבין מה קסם ליוצרת הדוקו, זהר וגנר ("סבוי"), בסיפור ההתמודדות של רחל אדרי מאופקים עם אירועי 7 באוקטובר. בתוך אוקיאנוס הטרגדיות וסיפורי חוסר האונים שהנפיק היום הזה, הסיפור של אדרי הוא סיפור שמשלב תקווה, תושייה, לפעמים אפילו הומור, על אישה אחת שהצליחה לתפקד מול חמישה מחבלים חמושים שהשתלטו על הבית שלה, ובמשך 20 שעות עשתה את הבלתי יאומן, כלומר מנעה מהם לרצוח אותה ואת בעלה, דוד, ששהה איתה בבית. היא עשתה את זה בעזרת האמצעים הבסיסיים ביותר - פיקחות, סף סיבולת גבוה, הבנה אינטואיטיבית של האדם שמולה ועוגיות שוקולד צ'יפס. זה נשמע כמו משהו שעוד רגע משרדי הפקה הוליוודים יריבו אחד עם השני על זכויות ההסרטה שלו.
מתוך "רחל מאופקים"
(צילום: באדיבות כאן 11, נו דרמה ו-8הפקות)
ובאמת הסרט "רחל מאופקים", ששודר אמש (שבת) בכאן, אמור היה לעשות בדיוק את זה - להמחיז את העדות של אדרי, בעלה ובנם, אביתר, ששירת כשוטר באופקים והיה חלק מצוות החילוץ של הוריו, לדרמה מותחת וקורעת לב. מירב גרובר לוהקה לתפקיד אדרי ואת דוד, בעלה, גילם אלברט אילוז. זה קורה, כמו שהצופה מבין מהצלע הדוקומנטרית של הסרט, לאחר שווגנר מציעה לאדרי לגלם את עצמה בשחזור, אבל זו מסרבת בנימוס ומציעה לקחת לתפקיד שחקנית. אנחנו יודעים את זה כי "רחל מאופקים" לא הסתפק בסופו של דבר בשלד דרמטי אלא הקיף אותו בדוקו, וכך קיבלנו את יצור הכלאיים המוזר של הז'אנרים - דוקו-דרמה.
אנחנו חוזרים עם אדרי לביתה מחורר הקירות, ובמקביל גם אל אחורי הקלעים של הדרמה עצמה - אנחנו למדים על מהלך שחזור הבית בתל-אביב לצורכי צילום, על עבודתה של גרובר על הדמות, על האופן שבו אדרי הייתה מעורבת בצילומים - היא נכחה על הסט ותיקנה את התסריט והבימוי: פה צעקתי חזק יותר, פה אבו עמר היה יותר אגרסיבי, לא עישנתי סיגריה עד שלא יצאה שבת. ברגע אחד אדרי אפילו נכנסת לסט ומשחזרת מול המצלמה את השיחה שלה עם דוד מעל עוגת יום ההולדת שהכינה לו, ומגשימה את חלומה המקורי של וגנר. לכל אלה משורבבים גם צילומי ארכיון אמיתיים ממצלמות אבטחה, מצלמות משטרתיות וסרטונים שצילמו אזרחים בניידים שלהם.
2 צפייה בגלריה
החלק המומחז לא לגמרי מצליח ללכוד את האימה והמתח. מתוך "רחל מאופקים"
(צילום: באדיבות כאן 11, נו דרמה ו-8הפקות)
האם השילוב הזה עובד? פחות. החלק המומחז לא לגמרי מצליח ללכוד את האימה והמתח. בכל פעם שמתרקם איזה מומנטום, המעבר לאחורי הקלעים משבש אותו. כשאדרי בוכה על בעלה, שלא חזר לעצמו לאחר האירוע ונפטר ארבעה חודשים מאוחר יותר משברון לב, היא מוצאת מהסט על ידי נשות ההפקה באקט תמוה ולא רגיש כי "הסצנה הסתיימה". הקטעים האמיתיים שצולמו על ידי השוטרים המחישו את פחד האלוהים אבל הם לא יכולים להחזיק סרט שלם. מה שכן, ל"רחל מאופקים" היה דבר אחד חשוב: היה לו את רחל מאופקים. אדרי היא הדבר האמיתי. אדם כריזמטי שאי-אפשר שלא להתמגנט אליו ועדיין נשארת בגובה העיניים. היא ייצרה ציפייה והזדהות, והנוכחות שלה הצליחה להחזיק את כל חלקי הסרט יחד ולמנוע ממנו להתפרק.
ישנו פער בין הדימוי של המקרה של אדרי כפי שהוא רץ בתקשורת וברשתות החברתיות, כסיפור ניסי עם היבטים כמעט קומיים - אדרי הגישה למחבלים עוגיות ושרה איתם שירים של ליאור נרקיס - ובין הסיטואציה המזעזעת שהיא הייתה בה. סביב הסיפור של אדרי התכנסה אומה מוכה שרק חיכתה לאיזה אילן להיתלות בו. המתכונים שלה לעוגיות פורסמו בכל מקום, היא הופיעה על חולצות ובממים, ארץ נהדרת העניקו לה חיקוי, אנשים קעקעו את דמותה וציירו אותה בגרפיטי ענק.
2 צפייה בגלריה
אדרי מתקשה לחזור לעצמה, וכל האהבה הזאת לא תחליף את העובדה שאין לה עם מי להזדקן והבית שלה נלקח ממנה. מתוך "רחל מאופקים"
(צילום: באדיבות כאן 11, נו דרמה ו-8הפקות)
אבל בשורה התחתונה היא מתקשה לחזור לעצמה, וכל האהבה הזאת לא תחליף את העובדה שאין לה עם מי להזדקן והבית שלה נלקח ממנה. היא לא בהכרח רוצה לתת לכם מתכון לעוגיות, היא רוצה שיאמינו לה וזאת הסיבה, כך הסבירה מעל בימת הסינמטק בהקרנת הסרט, שהסכימה לקחת בו חלק. "הסרט הזה יוכיח להם שהכול היה אמיתי", היא אמרה. רחל היקרה, אם מישהו יכול להוכיח להם או למישהו בכלל שהכול היה אמיתי, זה הסיפור שלך כמו שאת מספרת אותו, ואידך זיל גמור.
