המטרה: למנוע מיגאל כנען גישה לילדים שלנו. האמצעי: להפסיק לשתוק
בשעה שתיים בצהריים קבוצת הווטסאפ של ההורים בתיכון של הבת שלי התחילה פתאום לרחוש ולגעוש. בהתחלה חשבתי שמדובר שוב בדיון הבלתי מתכלה על הקפטריה. מריצים אצלנו פיילוט של מסעדה בבית הספר ומאז קופצות לי הודעות כמו "ביום שלישי יוגשו שניצל תירס ופסטה ברוטב אדום במקום חלבון בשרי", מה שמיד עושה לי חשק משונה מאוד לזלול איזו כתיתה קפואה מתוך חמגשית. אבל מהר מאוד הבנתי שמשהו גדול יותר מתוספת פתיתים מתרחש. ההורים התל־אביבים הליברלים אצלנו יצאו למלחמה נגד המינוי של אבי מעוז ממפלגת נעם לסגן שר במשרד החינוך.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
"בחיי שאין על תל־אביב", אמרתי לרן, "הממשלה אפילו עוד לא הוקמה, עוד לא נעשתה פעולה אחת, וכבר יש פה בקבוצה לפחות שלושה אבות זועמים שקוראים להשבית מחר את הלימודים". אני מזהה את ההיסטריה מיד, זו תופעה שמאלנית מוכרת שנקראת "התקף מותה של הדמוקרטיה". זה הולך ככה: כשאתה שמאלני, אתה חושש שהקיץ הקץ על הדמוקרטיה לפחות 20 פעמים בשנה. מיקי זוהר מדבר על לצמצם את סמכויות בג"ץ? הנה, הדמוקרטיה שלנו כבר מחווירה ועוד שנייה היא צונחת. מירי רגב מעיזה לצחקק קצת עם אמסלם דווקא ביום הזיכרון לרבין? זו תחילת הסוף, עוד שנייה אנחנו דיקטטורה ומפנים את כולנו למחנות כפייה וקשירת שביס ליד בית אל. אני כנראה לא שמאלנית טובה, כי אני לא כל כך חרדה למותה של הדמוקרטיה. אני אדם רגוע שמאמין שלא כל כך מהר אנשים מחסלים את שיטת השלטון הכי טובה ועמידה, בטח לא רק בגלל שהקימו ליד בית הספר דוכן להנחת תפילין.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
"כן, אבל הפעם יש באמת סיבה לדאגה. האיש שקרא לבטל את מצעדי הגאווה קיבל תפקיד במשרד החינוך", רן אמר והמשיך לשטוף את האורז בעדינות במים קרים. לפני חודש הוא קרא פוסט של איזה שף יפני טוטאלי שעדיין לא קלט שאורז הוא האוכל הכי חתול רחוב שיש, צריך רק להניח אותו בסיר ולעזוב אותו לנפשו. במקום זה, הפראייר הזה מכין את האורז שלו בשמונה שלבים ארוכים.
אז נכון, אבי מעוז הוא איש עם דעות לא משהו. הוא שונא מצעדי גאווה ונדמה לי שהוא גם כינה פעם גייז סוטים. גם לגבי נשים הוא לא בדיוק העיפרון הכי ליברלי במגירה; בראיון האחרון שלו הוא אפילו אמר, "התרומה הגדולה ביותר (של נשים) למדינה היא שהן יינשאו בעזרת השם, ויגדלו משפחה לתפארת", מה שמיד גרם לי לתהות מה התרומה הכי משמעותית של מעוז למדינה, חוץ מלגדל זקן של נהג כרכרה מכת האיימיש ולהפיץ אפלה כלפי ציבורים שלמים.
ועדיין, זה די ברור לי שנתניהו הפרגמטי רק העמיד פנים שהוא מסכים לכל הדרישות המוגזמות שלו, ובפועל בטח מיהר לנסח מאחורי גבו איזה מסמך שבמסגרתו התפקיד של מעוז ירוקן מסמכויות. "הרי אף אחד לא באמת חושב שמישהו ייתן למעוז להיכנס לבתי הספר", אני אומרת, "מה גם שילדות האינסטגרם שלנו, שכבר הקימו עסק למכירת בגדים בגיל 14, יטרפו אותו בשנייה שהוא יגיד שהתפקיד שלהן זה לעשות למדינה חיילים".
אני באמת סבורה שהליכוד זו מפלגה חילונית שמושתתת על ערכי הליברליות, ושכל עוד היא המפלגה הגדולה בממשלה היא תשמור על איזון ותרגיע את כיתת המב"ר של המשיחיים. ואם להיות לגמרי הגונה, גם הערכים של בל"ד ורע"מ לגבי הומואים ונשים לא בדיוק החליקו לי טוב בגרון, ובכל זאת מיהרתי לחבק אותם רק כי הם הסכימו לשבת בממשלה שלי. לכן אני עוקבת בשעשוע מסוים אחרי הפאניקה ההולכת ותופחת כמש אורגני בקבוצה שלנו.
***
"תפסיקי, זה לא יפה לא לקחת את הפחד שלהם ברצינות", אני נוזפת בעצמי, "לכי תדעי מי מהאמהות לסבית ומה המחשבה על אבי מעוז בעמדה של כוח עושה לה". אבל מה לעשות שעברתי בשנים האחרונות כל כך הרבה סערות דה לה שמאטע וזעקות שבר מוגזמות על סופה של הדמוקרטיה, שפיתחתי אדישות. ואז, בלי אזהרה, אמא אחת כותבת הודעה שמוציאה אותי מהרוגע ברגע. "ומה לגבי יגאל כנען?" היא כותבת, "שכחתם שהוא מספר שלוש בנעם?". זה מכה אותי בכזו תדהמה. תמיד חשבתי שהאיש הזה סהרורי יותר מסוכריות שוש שחורות, בכלל לא עלה על דעתי שמישהו כמוהו יגיע יום אחד למיינסטרים של הפוליטיקה, ופתאום עכשיו אני מבינה שהאיש הזה, שהפחיד אותי מהשנייה הראשונה ששמעתי אותו, נמצא במרחק נגיעה מהחינוך היקר של הבת האהובה שלי.
יגאל כנען הוא האיש שאחראי לפוסט הפייסבוק הכי מטורף ולא ייאמן שקראתי בחיים שלי. אני אפילו לא זוכרת בדיוק מתי זה היה, מאז הוא הספיק להסיר אותו, אבל כן זוכרת את היום שבו קראתי אותו, עד כדי כך זה נגע בי עמוק. בדיוק הייתי בטיול בחוץ עם הכלבה, כשחברה שלי, אמא לילד שנמצא על הרצף, שלחה לי את התועבה הזו. כבר הייתי בדרך חזרה הביתה, ובכל זאת התיישבתי על ספסל וקראתי אותו שוב ושוב. "לא, זה לא יכול להיות שזה אמיתי", חשבתי, "האיש פשוט עושה פרודיה על נבלים מרושעים מסרטי ג'יימס בונד".
לא יכולתי להאמין שקיים מישהו בעולם הזה שהוא עד כדי כך חסר חמלה ורע לב, ומה שהיה הכי מוזר זה כלפי מי הוא בחר להפנות את כל הרוע הזה. לא מחבלים, לא אנסים, אפילו לא כלפי האנשים הזבלות שצופרים לך מהאופניים שתזוז הצידה כאילו שאתה עבד. לא, מכל הקבוצות הגרועות שיש בעולם, כנען בחר לשפוך את חמתו היוקדת דווקא על אנשים עם מוגבלויות.
"טלפיים של קרמבו", ככה קרא כנען לפוסט ההוא, משחק מילים מעליב על שמה של תנועת הנוער "כנפיים של קרמבו". כנפיים היא תנועת נוער ידועה שכבר זכתה בשלל פרסים על הרעיון החכם שהביאה. היא משלבת, בצורה לגמרי שוויונית, בין ילדים עם צרכים מיוחדים לכאלה שאין להם לקות או מגבלה. עד שנחשפתי לכנען, לא עלה על דעתי שמישהו יכול לשנוא מיזם כל כך יפה כמו כנפיים, זה ממש כמו לתעב גורי לברדור צמריריים או לרצות להוציא מהחוק עוגות שמרים חמות. אבל הפוסט שהוא כתב נגדה גילה לי שאלוהים מגדל מלא סוגים של מחמצות־אדם בחביות הסודיות שלו.
"כשילדיי היו בבית ספר", כנען כתב, "התחלתי לשמוע על מחנות הנוער. הרוב היה קלאסי, מסעות, התנדבויות, מחנות שדה... לאט־לאט התחלתי לשמוע סיפורים. על צרכים מיוחדים, וכיסאות גלגלים, ועיוותים שונים". אני עוצרת פה לרגע כדי להדגיש את המילה המחרידה הזו שבה הוא השתמש - עיוותים. ככה איש בכיר מאוד בתוך מפלגה שעתידה לקבל גישה לחינוך כותב על ילדים שנולדו עם שיתוק מוחין או על הקשת. עיוותים.
"עד שפעילויות החופשה לבשו פנים שונות לגמרי", כנען ממשיך בזעם בלתי מוסבר, "סיפורים על הליכה לשירותים. ליווי של מקצועות פארא־רפואיים. עלות מטורפת של כסף. יציאה לפארקי שעשועים והנאות מוגזמות... זה מתחבר עם העמדה הנוצרית של החיבור לחלש... שמקדשת את הנכה, החלש. רואה אפילו בציון נכותו פגיעה… והחזק, רחמנא ליצלן, לא צריך לממש את עוצמתו, אלא להתבייש בה... במחנות אלו הבנות הן נושאות הדגל. האמפתיה, האנושיות, החום, באים לידי ביטוי, ואילו הבנים מרגישים חלשים ומיותרים קצת בתכונותיהם הגבריות: אומץ, מצוינות, תחרותיות. הם אולי קצת באים לכדי ביטוי כבהמות משא חזקות המרימות את הנכים וכיסאות גלגלים. וכמובן, זה מתחבר עם הפמיניזם… ראיית הגבר כיצור חלש והגבריות כמיותרת... וזה מתחבר כמובן עם דיכוי צה"ל כצבא לוחם והעצמת תפקידיהן של הנשים שם... זו תנועת נוער חדשה שכל כולה אנטי לאומיות, אנטי יהדות, אנטי גבריות, אנטי הצטיינות ואנטי עוצמה".
אני זוכרת שישבתי שם על הספסל, מבולבלת. לא ידעתי מאיפה להתחיל לתקוף בכלל את הטקסט המופרע הזה. איפה להתחיל? ברגע שבו כנען כועס על ההפעלות שעושים לילדים החמודים בקרמבו ומגדיר את יום הכיף שלהם בלונה פארק כ"הנאה מוגזמת"? בקטע שבו הוא מסביר שההנאות האלו מוגזמות כי מבחינתו מדובר בילדים חלשים, ואין לנו מה לקדש את החולשה שלהם? אולי בהמשך, שבו הוא מסביר שהתנועה בעלת אנרגיה נשית וזה איום ונורא?
בעצם, אני יודעת מה היה השיא מבחינתי. זה היה המשפט שכנען כתב כדי להבהיר כמה התנועה הזו מסוכנת לחוסננו הלאומי ולצה"ל. "במקום שיש טיטולים לא מניפים דגל", זה מה שהוא קבע. וזה כבר היה אחד יותר מדי. זה כבר גרם לי להתפלל שהלוואי, הלוואי שהוא מתכוון לטיטולים רגילים, ולא לחיתול הסיעודי שנאלץ ללבוש ילד בן עשר שמשותק כליל בחלק הגוף התחתון שלו. ככה הוא יצא רק חזיר שוביניסט, ולא סדיסט שאשכרה לועג לאתגרים הכי קשים ועצובים של ילדים.
***
אבל אני אדם סלחן, אז אני חושבת שאולי זה סתם פוסט ישן שהוא מתחרט עליו. לכן אני נכנסת לחשבון הטוויטר והפייס שלו כבר באותו הרגע, נחושה בדעתי לגלות שהוא השתנה והתמתן. רק שמה לעשות, מתברר שהאיש נשאר מיזוגן בדיוק כמו שהיה בפוסט ש"עשה אותו". הוא מכנה את נציבת שירות בתי הסוהר החדשה "בובת צעצוע פרוגרסיבית"; הוא לא מאמין למתלוננת נגד הרב טאו, המורה הרוחני שלו, וטוען שהיא שקרנית שפשוט הייתה מאוהבת ברב ונקמה בו על זה שלא בחר בה ככלתו החדשה; הוא גם להט"בופוב. ככה הוא כותב, בתגובה לחבר שמתדיין עם חבורת גייז בטוויטר: "לא רצוי להתווכח עם סוטים... הזוהמה שהם שרויים בה אוטמת כל סיכוי לוויכוח רציונלי". וכמובן שבמקביל לכל קסמיו האיש הוא גם מכחיש אקלים, הרי חייבים להשלים סריה. איך הוא יודע שמשבר הסביבה לא קיים? בוקר אחד היה לו ממש קר וגשום בחצר שלו - זו ההוכחה המדעית האמפירית שלו שכל ההתחממות הגלובלית הזו היא בולשיט גמור. ועדיין, אלו דברים שדי ציפיתי לקבל מאיש של תנועה שהשם הטבול בדבש ובנוזלי חמין שלה, נעם, הפוך ב־180 מעלות ממה שהיא באמת.
יש רגעים כאלו, של התעוררות, של פקיעה פנימית. שנים עוברות ואת ממשיכה לטמון בחול את הראש שלך, ואז, פתאום, מישהו כמו יגאל כנען מגיע ואת מבינה, זהו זה, זה כבר מסוכן. על גופתי המתה אדם כזה, שמכאיב בכוונה לילדים, יקבל עמדה כזו של כוח
אבל אז אני נתקלת בציוץ באמת מזעזע. ולא רק זה, הוא טרי לגמרי, כלומר פורסם בערך בשבוע שעבר. הכל התחיל כשכנען קרא את הידיעה הבאה: "היסטוריה בצה"ל - שלושה חיילים על הרצף האוטיסטי ייצאו לקורס קצינים". בשביל כל בן אדם רגיל, הדבר הזה נקרא בתור ידיעה מחממת לב. למי מאיתנו אין ילד כזה במשפחה, מישהו שפעם לא היו מגייסים בכלל ומהיום יוכל להיות קצין? אבל לא אצל מוישה אופניק של נאמני עיר דוד. "לא ננוח ולא נשקוט עד שיהיה גם רמטכ"ל אוטיסט ואוגדה אוטיסטית". זה מה שהיה לכנען להגיד על זה בלעג. ושוב חשתי בלבול. מצד אחד, אני מסוגלת להבין את הפחד של גורמים שמרניים ממה שהם מכנים "הטרלול הפרוגרסיבי". מה שאני לא מסוגלת להבין זו הנבזות הטהורה והבוז שכנען מפנה כלפי אנשים שכל מה שהם עשו היה להיוולד שונים ממנו.
וככה זה ממשיך. שנאה, פשוט שנאה טהורה, לכל מי שיש לו מוגבלות, או לקות, או מחלה, והוא לא צבר חזק וגאה שכולו שרירי תאומים משורגים. על השרה קארין אלהרר, שיושבת בכיסא גלגלים הוא כתב, "כל הקריירה שלה נבנתה על כספי ציבור ועל שיווק בעלי מוגבלויות". על הפגנת הנכים הגדולה, שבמסגרתה חסמו את איילון: "אני שונא כל אחד שמפר את חוקי ההפגנה בצורה פראית, אבל יש הבדל בין מי שיוצא למאבק ענייני... לבין מי שחושב שיש לו כרטיס פתוח לסחוט באיומים את כל המדינה בשם מסכנותו, שאגב לא תשתנה עם עוד כמה ג'ובות".
אבל הכי נורא זה מה שהוא כותב על שלושת הגברים שנרצחו על ידי מחבלים במכות גרזן בפיגוע באלעד. "בושה", כותב כנען, "עם הצער והכאב על הנרצחים, אני חש בושה. איך שני ערבים בלי נשק חם יוצאים מסיפור כזה ללא פגע? חרדים, אתם לא גברים? תזרקו כיסא, אבן, תרוצו אחריהם בכל השכונה. איפה אנחנו, בגטו לודז'?". כן, זה מה שהיה לאיש הזה, שעכשיו קרוב יותר למוסדות השלטון מאי פעם, להגיד על הרצח המתועב הזה. חרדים, אתם שפנים שנשארו תקועים בביאליסטוק, לא היהודי המתיישב, העוצמתי והבנוי כמו עץ זית שאנשי נעם מייצגים. שלא לדבר על האכזריות שהוא מפגין לילדי הנרצחים זכרם לברכה, שחלק מהם ראו את אבא שלהם מותקף לנגד עיניהם. מה היה כל כך דחוף לו לרמוז ליתום שאבא שלו היה פחדן רק כי הוא לא הצליח לדפוק מכות למחבל שבא אליו עם גרזן?
***
ב־1939 פתחו הנאצים בתוכנית לחיסולם ולרציחתם של כל הגרמנים עם המוגבלויות. המומים והמחלות התורשתיות. קראו לה "אותנסיה", T4 בקיצור, והיא באה מתוך העיקרון שלהרוג מישהו "פגום" זה בעצם המתת חסד. לא שאני משווה את כנען לנאצי, אבל אני כן יכולה להגיד שיש אצלו נגיעות ברורות של התורה הנאצית שהאדירה חוזק. זה הרבה מעבר לדאגה שהפכנו לחברה שחוגגת קורבנוּת והתקרבנות, זה בן אדם שאשכרה לקח צילום של שלושה נכים שיושבים בכיסאות גלגלים באחת המחאות וכתב מתחת "הגסטפו הפרוגרסיבי מפעיל את הנשק החזק שלו - החלשים". איך אני עוד יכולה לקרוא למישהו שמחלק את העולם לחזקים ולחלשים, לנורמליים ול"עיוותים", אם לא המילה הזו שמתחילה בניאו?
והאיש הזה הוא כרגע לא איזה סהרורי זניח, אלא בכיר בתנועה שהעומד בראשה עומד לקבל תפקיד סגן שר. זו כבר חתיכת דגל אדום שאי־אפשר שלא לראות. זה לא משנה אם אתה ליכודניק או מהציונות הדתית, בן גביר או מצביע גנץ. כולנו מכירים לפחות מישהו אחד עם מוגבלות שאנחנו אוהבים מאוד, ולא נרצה שאף אחד יקרא לו, לגיבור הזה, שכל יום מנצח עוד דעה קדומה, המתמסכן הזה שבגללו הנוער המצוין שלנו נהיה רכרוכי.
על רקע זה, קצת קשה להאמין שאבי מעוז עדיין לא השליך מכל המדרגות את כנען. כל עוד הוא לא התנער ממנו פומבית, אפשר רק להסיק שהוא רואה בו שותף רעיוני לגיטימי וחבר. עכשיו בואו נחשוב על הכיתה של הילדים שלנו, יום חמישי, 12 בצהריים. שעת העשרה. לכיתה נכנסת נציגה של עמותה שחשוב לה "לחזק את ערכיו של הבית היהודי", ונניח שגם זה יעבור סבבה, היא בטח לא תטיף לבנות שלנו שהדבר הכי מרכזי ויפה בהן זה הבתולים. אבל בפעם הבאה? אולי היא תביא איתה חבר, חסיד של הרב טאו שאמון על תורתו של כנען. האם אנחנו יכולים להיות בטוחים ב־100 אחוז שלא תתפלק לו איזו אמירה מזלזלת על “כנפיים של קרמבו”? האם הוא יתייחס יפה לתלמיד על הרצף שיושב עם המשלבת שלו, או שֶׁיִּבְהה בו כאילו הוא סטייה פרוגרסיבית עם "עיוותים"?
אני מסרבת להאמין שיש אבא אחד או אמא אחת במדינה שמבחינתם זה בסדר שיסתכלו על ילדים עם מוגבלות ככה. וגם אם אני היסטרית, ואפילו פתית ממשנתו של כנען לא יחדור לאף כיתה, כולנו ראינו מה קרה אחרי האמירות האנטישמיות של קניה ווסט. איך מהשנייה שהוא פתח את הפה פתאום צצו אחריו עוד המוני אנשים שהוא נתן להם את האומץ לדבר ככה, ממש כמו פטריות רעל אחרי סופה. האם אנחנו באמת רוצים גל של חקייני כנען קטנים במדינה הזו, שלנו?
יש רגעים כאלו, של התעוררות, של פקיעה פנימית. שנים עוברות ואת ממשיכה לטמון בחול את הראש שלך, ואז, פתאום, מישהו כמו יגאל כנען מגיע ואת מבינה, זהו זה, זה כבר מסוכן. אני פותחת את הקבוצה שוב ומגלה שאני כבר הרבה פחות משועשעת מההיסטריה. על גופתי המתה אדם כזה, שמכאיב בכוונה לילדים, יקבל עמדה כזו של כוח, ואם צריך לצאת עם שלט שמעוצב כמו מודעת אבל שכתוב עליו "דמוקרטיה ז"ל" להפגנה הבאה - אני בפנים.
הישראלי הסביר לא יוצא כיום מהבית בלי שיהיה עליו לפחות תאריך אחד לנסיעה הבאה לחו"ל
שמעו סיפור בלי פואנטה (מה אכפת לכם. פואנטות הן כבר מזמן לא הפואנטה): ביום שני ישבתי עם שני חבר'ה שאיתם אני אמור להרים איזה פרויקטון קטן – באמת, יש לנו עוד חודש עד ההגשה, לא צריכה להיות שום בעיה, ומיד הצעתי להם להיפגש ולעבוד לפני ואחרי חמשת הימים שאני בלונדון – כי כשאני בחו"ל אין סיכוי שאני עובד – וכבר קמתי ועמדתי להיפרד מהם, כשאחד מהם פתאום נזכר: "אה, אבל בין שני לשבת הבאים אני עם הילדים ברומא".
לך תקעווד, אמרתי לו, אבל רק בלב, כי במציאות חייכתי ואמרתי: "טוב, אז זה כבר קצת מסבך אותנו, אבל בואו נראה באילו תאריכים כולנו בארץ", ואז השלישי קפץ עם "רגע, שכחתי שב־21־26 אני בז'נבה".
בשלב הזה רציתי לחבוט בשניהם או לפחות להגיע, כבן־גביר בשעתו, לסמל של המכונית שלהם. כלומר, מי נוסע לחו"ל סתם ככה באמצע השגרה, בלי שום חג רשמי או אישור ממני? אבל ניסיתי להישאר רגוע בזמן ששלושתנו עשינו מאמץ לפצח את האלגוריתם שייתן מענה לשאלה שהפכה פתאום מתמטית וסבוכה: באיזה ימים, בעצם, כולנו בארץ?
התברר שאין. אנחנו לא בארץ. לא יחד, בכל אופן.
אנחנו בחו"ל כל הזמן – ואם לא אנחנו, כל השאר.
בטח הבחנתם בזה בעצמכם; אף אחד סביבכם כבר לא יכול להילקח כנתון, כמובן מאליו, כמישהו שהוא אשכרה שם, ויהיה שם גם מחר, כי כולם עלולים להיות, בכל רגע נתון, בחו"ל כלשהו, וישראלים מוכנים לעשות הכל כדי להגיח החוצה. הם מוכנים לנסוע ליומיים במקומות כמו ורנה, בורגס ואפילו רומא (מה יש לכם מרומא? די, סתמתם את העיר, קומו כבר מהמדרגות הספרדיות הארורות ותמצאו לכם מקום אחר לחנוק! לא, לא לונדון, אני שם עכשיו), להפסיד ימי עבודה, להסתכן באובדן ודאי של מזוודה וחצי, לטוס במחלקת מספוא ובקר עם שלושה תינוקות של רוזמרי ושתי תקריות מחרידות עם ישראלים שאף אחד לא מוכן להאמין שבאמת קיימים מחוץ לסקאצ'ים של "ארץ נהדרת" – העיקר להגיע לחו"ל.
וזה לא תמיד היה ככה.
כלומר, אין ספק שחו"ל היה תמיד אחד המקומות האטרקטיביים בעולם, אבל עד, נאמר, לפני הקורונה, ישראלים לא נסעו ברמה של כל חודש, אפילו לא כל רבעון. נכון שהייטקיסטים וסטארטאפיסטים מסוימים תמיד גרו למחייתם בשדות תעופה, אבל כל השאר היו די, בוא נאמר, מונחים במקומם רוב הזמן.
ועד לפני הקורונה עוד יכולת לטלפן לבן אדם בישראל בלי לקבל הודעה שקו הטלפון חסום כעת וניתן לגישה עם קוד בלבד, או להשיג את הבן אדם ולהתחיל לדבר איתו כרגיל רק כדי לשמוע ממנו ש"אני בדיוק במאלמו עכשיו", ומיד לסגת בך. כי חו"ל, כולם יודעים, זה קדוש, ולא מפריעים לאדם בחו"לו, והכל יכול לחכות, ואתם ממהרים לפלוט, "אה, אתה בחו"ל? טוב, לא חשוב, אז נדבר כבר כשתחזור!"
כי חו"ל הוא החג החילוני הקדוש מכולם, וכמו שלא מפריעים לאדם דתי בשבת ובחג, לא מפריעים לחילוני, וגם לדתי, בשני־שלישי־רביעי־חמישי־שישי־שבת בחו"ל. בראשון אפשר, אם זה לפני 12 בצהריים כי החנויות עוד סגורות.
זה באמת לא היה ככה פעם, אבל אם הקורונה לימדה אותנו משהו זה שאם לא ניסע עכשיו, כשאנחנו עוד יכולים, ניסע אחר כך, כשעדיין נוכל, כך שאולי כדאי לנסוע בשתי הפעמים, כי לך תדע מתי בכלל תזדמן לך פעם שלישית לפני הקיץ.
וכך קרה שכולנו התחלנו לקחת את עצמנו לחו"ל באובססיביות השמורה רק לציוצים של אבישי בן חיים על ישראל השנייה והמתוקה, וכולנו רואים בחו"ל את הפרס האולטימטיבי על התנהגות טובה, גרועה או בינונית; הפרס האחרון שעוד נותר לנו כאנשים בוגרים, הגביע הקדוש של שגרתנו הקיומית השוחקת, האור הנצחי שבקצה כל מנהרה.
וחו"ל, מצידו, מפוקק בישראלים. לא רק ישראלים – יש עוד כמה אומות בעולם שהגיעו למסקנות דומות – אבל באמת שהגענו לרמת פריסה ומוכנות שתאפשר לישראל, במקרה הצורך, להשיג רוב מכריע של קולות בכל מקום בעולם. לא חשוב איפה תהיו וכמה נידח נדמה לכם שהרחקתם – אינספור ישראלים כבר מחכים שם. ראיתי השבוע מופע סטנד־אפ נטפליקסי של ג'ודה פרידלנדר, קומיקאי למתקדמים ולמעריצי "30 רוק" בלבד – וכשהאיש שאל את הקהל מאיפה הם, מיד צץ גם ההוא מישראל כדי להכריז על עצמו (פרידלנדר בתגובה: "מאיפה בפלסטין אתה?").
חו"ל, כולם יודעים, זה קדוש, ולא מפריעים לאדם בחו"לו, והכל יכול לחכות, ואתם ממהרים לפלוט, "אה, אתה בחו"ל? טוב, לא חשוב, אז נדבר כבר כשתחזור!"
אנחנו באמת בכל מקום, בכל זמן. רובנו בכלל לא פה חלקים גדולים מהזמן, ואם לקחת ברצינות את איומי המחנה שלי להתפוגג מפה בעקבות תוצאות הבחירות, אין בכלל ספק שאנחנו מתקרבים במהירות למצב שבו בכל פעם שיקראו לנו בתגובות שטנה ברשת לעזוב לברלין - אנחנו באמת נהיה בברלין, לפחות לכמה ימים כי מקסים שם עכשיו לפני קריסמס.
ואני לא יוצא דופן בזה; יוצאי דופן נשארים בארץ כל הזמן, אבל הישראלי הסביר לא יוצא כיום מהבית בלי שיהיה עליו לפחות תאריך אחד לנסיעה המתוכננת הבאה. אנחנו צריכים את זה ברמה הקיומית, כנראה, כדי לעבור עוד יום, עוד שבוע, עוד חודש במקום הזה.
עכשיו תראו; די בטוח שסופשבוע שמשי בירושלים הוא אירוע קסום בהרבה מסופשבוע גשום באמסטרדם, ועדיין, רובנו נבחר – אם יציעו לנו את שניהם – באמסטרדם. זה לא יכול להגיד אלא דבר אחד: שרובנו המכריע – לא חשוב כמה אוהבי ישראל, שרופי ישראל, לאומיי ישראל, אתם מעידים על עצמכם שאתם – מניחים במובלע שבחו"ל יפה יותר, קל יותר, מהנה יותר, בטוח זול יותר. ושישראל, עם כל אהבתנו המוצהרת והנצחית אליה, היא מציאה מוגבלת מאוד ומקום שעדיף, אם מתאפשר, להיחלץ ממנו – לפחות לחילוץ עצמות קטן – בכל הזדמנות אפשרית.
זה אפילו לא נושא לדיון; חו"ל הוא בירת ישראל בפועל, המקום שאליו רוב הישראלים נושאים עיניים – ומדי פעם רגליים – בכל זמן בשנה.
ואני שומע אתכם; מה זו ההכללה הזו? לא כל חו"ל, לא בכל זמן, לא היינו מתחלפים במדינה עם אף אומה (איטליה, דברו איתנו בפרטי) – אבל בואו; אתם יודעים שכמעט כל חו"ל, כמעט בכל זמן, והלוואי שאיטליה ייצרו קשר בעניין חילופי בתים לאומיים.
למעשה, כל כך הרבה ישראלים נמצאים בחו"ל חלקים כל כך גדולים מהשנה, עד שלא ברור איך התל"ג הישראלי לא נפגע, והאמת, בפעם האחרונה שראיתי אותו הוא דווקא נראה לי קצת פגוע. אנשים, בואו נראה אתכם נשארים ועובדים פה שנה שלמה, כמו אז, בקורונה. עזבו, בואו נראה אתכם נשארים פה בשבוע הבא; אני בדרך ללונדון, ואני חייב קצת מקום על המדרכה בקרנבי.
מפולת הערכים הדמוקרטיים, שתחת ההסכמים הקואליציוניים נופלים כעת ברעש גדול, לא מאפשרים מבט נפרד ובהלה ספציפית לכל אזור אסון. בתוך גל האלימות השוטף את הארץ קשה להבחין בדקויות. יש כל כך הרבה ממה לדאוג. לכן זה אולי מוזר להיטפל דווקא לפגיעה בזכויות הנשים ולאלימות המופעלת כלפיהן. אבל בכל זאת כדאי להעיף רגע מבט, לפני שלא יהיה לאן.
זה לא פשוט, כי בניגוד לשלילת זכויות של אדם על רקע דת, גזע, אג'נדה או העדפה מינית, המלווה לרוב בישירות חביבה - בוגדים, מחבלים, סוטים - כשמדובר בפגיעה בנשים, יש סיכוי טוב שהיא תגיע או במעטה סכריני מבחיל של חנופה, או בדרישה מניפולטיבית להתחשבות, או בגלגול עיניים בבחינת היי, זו לא את, זה לא אני, זה אדון עולם. ואולי הכי כואב ומסובך להתרה זו התביעה של חלק מהנשים עצמן לדמוקרטיזציה של רעיונות וחקיקה לא דמוקרטיים. אבל בואו נתחיל רגע מהחנופה.
כשח"כ אבי מעוז מסביר בנאומו בכנסת שכוונת ההפרדה בין נשים לגברים במרחב הציבורי היא לא הדרת נשים אלה האדרת נשים, או כשסמוטריץ' מכנה את החוק למניעת אלימות כלכלית "התערבות בערכי המשפחה", הרבה יותר קשה להבין שהפרדה על רקע מגדר במרחב הציבורי - בדיוק כמו הפרדה על רקע גזע או משקל - היא גזענות, פשוט גזענות, ושהחוק החשוב נגד אלימות כלכלית נועד על מנת לאפשר לבית המשפט להתערב במקרים של שעבוד ותלות. הלוא אלימות כלכלית היא אלימות לכל דבר. למה לא להתערב? אבל השפה, נזכיר, מעצבת תודעה.
קל לראות את זה דווקא בדרך ההפוכה - דרך היוצא מהכלל המעיד על הכלל. לא מזמן כשל לרגע בלשונו אותו אבי מעוז, מאדיר הנשים - אלא אם כן זו אישה שמעיזה להתלונן על פגיעה מינית נגד הרב טאו המקורב אליו - שטען שהתרומה הגדולה ביותר שנשים יכולות לתרום למדינה היא בכך שיינשאו. ניסוח גרוע, אין מה לומר, ברור שהפיוז קפץ. אבל אם היה משתמש במיינד־פאק הרגיל - "אשת חיל מי ימצא", "אישה היא לב הבית היהודי" ושאר רוממויות וצקצוקי חנופה רגילים? טעה. התפלקה לו הפטריארכיה. אבל הוא עוד ילמד. הם לומדים מהר.
הוא יכול ללמוד, למשל, מתשובתו היפהפייה של ח"כ אורי מקלב מיהדות התורה, שנשאל לפני חודשיים בראיון בעיתון זה מדוע אין במפלגתו ייצוג לנשים. תראו איזו גאונות של ניסוח. "זה לא המקום היפה והטוב שאישה צריכה להיות בו", ענה השר, משל מדובר היה בהתנדבות של גברים שקמו לקפל כביסה ולשטוף את הבית בזמן שנשותיהן רואות נטפליקס כשר במיטה. זו תשובה כל כך טובה, עד שבמקביל לזוועות האחרות, כשהתבשרנו בשבוע שעבר שאותו מקלב ימונה לשר האחראי על השוויון החברתי - השוויון החברתי! - הדבר לא גרם לשמינית ההתפלצות שגרמה לנו הידיעה על כך שאבי מעוז ייגע לנו בילדים.
כי כשמדובר בפגיעה אנושה בזכויותיהן של נשים, זה איכשהו קשה יותר לקלף את שכבת הבלוף. המיזוגיניה נשמעת, במיוחד כשהיא באה עם הדרישה היפה והאנושית להתחשבות, פגז. תרתי משמע. כי מי יעז להתווכח עם ארטילריה מסוג צורך הישרדותי? "יחידות מעורבות פוגעות בצבא", חוזר וטוען סמוטריץ' כבר שנים. אבל בשבוע שעבר, החרה החזיק אחריו גם החייל האמיץ שווייק, מש"ק הדת לשעבר ויו"ר ועדת החוקה לעתיד, ח"כ שמחה רוטמן מהציונות הדתית, שקבע ש"שוויון בשירות הצבאי מייצר נזקים והנמכה של סטנדרטים". וואלה? טוב, אז סליחה. לא רוצות על המצפון שלנו שואה מול איראן רק בגלל ההתעקשויות הילדותיות לתרום למדינה כשוות בין שווים. אין בעיה. נקפל את המצנח ונשוב למטבח.
סקר שפורסם בימים אלה על ידי המכון הישראלי לדמוקרטיה, בדק ומצא ש־66 אחוז מהציבור מבין את הקושי שיש לחלק מהחיילים הדתיים לשמוע שירת נשים. אני חוזרת: 66 אחוז מהציבור היהודי, כולל אוכלי שרצים, חוגגי קריסמס וגברים הרשומים לקבוצת הווטסאפ של הגן, מאמין שזה סבבה לגמרי לאפשר לכל חייל שעומד לו להיעדר מטקסים וממופעים צה"ליים במידה שתעלה לשם ערווה תועה. והנה דוגמה מדהימה לדרישת התחשבות שאינה נשענת על צורך צבאי, אלא על התחשבות ברגשות עדינים. סוג של אמפתיה מעוותת המוכנה לעטוף בחמלה דווקא את המבט המחפצן של גברים ולא את המודרות והמושתקות הסובלות ממנו. למה, ריבון האלוהים, חיילת היא ערווה שבוקע ממנה קול - ולא אדם במדים?
לעומת זאת, דוח מבקר המדינה בנושא מוגנות חיילות המשרתות בארגוני ביטחון חוץ־צה"ליים (משטרה, מג"ב, שב"ס), פירסם בסוף החודש שעבר נתונים על הטרדות מיניות. והנה נתון שבקושי חדר את עור התוף שלנו. מתברר ששליש מחיילות החובה דיווחו שחוו פגיעה מינית במהלך שירותן. שליש. לא, כי שירה.
יום זכויות האדם שיצוין מחר ברחבי העולם ושנועד להזכיר דברים סחים כמו חירות, שוויון, כבוד, פלוס הדי יום המאבק הבינלאומי באלימות נגד נשים שנועד להזכיר, ובכן, אלימות נגד נשים, זו הזדמנות טובה לזכור שהקו העובר בין פגיעה בזכויות אדם באופן כללי לבין פגיעה בנשים הוא דק. הוא בעצם לא קו ולא דק, מדובר פשוט בעוד מאותו שיט: שימוש בכוח, שליטה, דיכוי, השתקה והשפלה, דינם כנראה להתרחב לכל אספקט ולכל תחום. בין אם מדובר בדיכוי עמים, אלימות כלפי נשים, השמדה חסרת רסן של החי והצומח, גירוש פליטים או טיפולי המרה.
שיעור הנשים בקואליציה המסתמנת יהיה 14 אחוז בלבד וגם מספר השרות עם תיק, בלי תיק, או סגניות של משהו, יהיה נמוך דרמטית בהשוואה לממשלות קודמות: אורית סטרוק, מאי גולן, גילה גמליאל, מירי רגב, גלית דיסטל אטבריאן - זהו פחות או יותר מה שיש, כלומר אין. וכדאי לזכור שכולן, בשבתן באפוזיציה, הצביעו נגד החוק המבקש לשמור על דגימות שנלקחו מנפגעות ומנפגעי עבירות מין (דגימות פורנזיות). החוק שהוצע, נועד לתקן את הנוהל שהיה קיים בזמנו, שבו מושמדות הדגימות - כלומר הראיות המשפטיות שביכולתן להצביע על התוקף - תוך שלושה חודשים. התיקון היה כל כך מתבקש, עד שאין בעולם כולו אף אישה שלא תצביע בעדו. אלא אם כן זו אישה שמוכנה לזרוק את אחיותיה מתחת לגלגלים למען הדווקא האופוזיציוני, האצבע בעין, המשמש כיום כתג נאמנות כלפי המנהיג העליון. שיהיה לנו בהצלחה, מה שנקרא.
מה לובשים מתחת לגלבייה (אם בכלל), איך כמעט התחלתי מלחמת דת במסגד בקניון (ואני רציתי רק להשתין), וכיצד המסווה שלנו כ"תיירים ממלטה" נחשף (נקודה למחשבה: תיירים ממלטה לא יוצאים מהמלון עם כיפה). חנוך דאום קפץ למונדיאל בקטאר וגילה איך זה מרגיש לחיות במדינה שמישהו הינדס בה את הנוף, את האנשים ואפילו את השמחה. אבל אז עלתה ברזיל למגרש - ואת מה שקרה שם, כבר אי–אפשר לזייף
ביום השני בקטאר קניתי גלבייה, גם כי זה הזכיר לי קצת את הקיטל שאבא שלי היה לובש בימים הנוראים, וגם כי לא היו כל כך הרבה מזכרות לקנות פה, אז זרמתי על זה. ביררתי עם בחור מקומי האם המנהג הוא ללבוש מתחת תחתונים או לא, ויצאתי לדרך. חשבתי שכך גם אהיה יותר בטוח, כי לא אצטרך לענות למי ששואל אותי "מאיפה אתה?" שאני ממלטה. כמה בן אדם יכול לספר שהוא ממלטה, כשהדבר היחיד שהוא יודע על מלטה זה שמדברים שם מלטית? או שמדברים שם רוסית בעצם? לא משנה, עם הגלבייה, כך הנחתי, יחשבו שאני מקומי. להשלמת התחפושת גם רכשתי מסבחה, ובגלל שלא הייתי מגולח ביומיים הראשונים של הנסיעה, נראיתי לגמרי כמו שייח' מקומי. וזה עבד. שמתי לב שאני נראה לחלק מהאנשים כמו מוסלמי. הבעיה היא שזה עבד קצת יותר מדי טוב: אנשים פנו אליי בערבית עם כל מיני בקשות שלא הבנתי, וכשבתגובה גימגמתי בג'יבריש, הם הסיקו שאני ערבי עם אספרגר.
בשלב מסוים חיפשתי שירותים. באופן כללי, חצי מהזמן שלי בחו”ל אני מחפש זירו, ובחצי השני אני תר אחר מקום להשתין אותו החוצה. נכנסתי לאיזה בניין שהיה סוג של, המממ, ווטאבר, האמת לא הבנתי מה תכליתו (יש בקטאר כל מיני דברים שנראה שנבנו אתמול ויפורקו מחר, אז אין באמת סיבה להתעמק בתכליתם), שאלתי איפה השירותים וכיוונו אותי לדלת מסוימת. כאשר פתחתי אותה ראיתי הרבה נעליים וכפכפים. רציתי לצאת, כי הבנתי שזה מעין מסגד כזה למי שצריך להתפלל במהלך הקניות, אבל מוסלמי שהיה שם אמר לי להיכנס, וממש משך אותי ביד. נבהלתי קצת, אבל רגע לפני שצעקתי "פאודה!" הבנתי שהוא חושב שאני מוסלמי שרוצה להתפלל והוא רוצה להראות לי שיש שם מסגד. כמובן שמיד אמרתי לו שאני תייר ממלטה. הוא היה מבסוט. הוא הסתכל על המסבחה שמוללתי בידי, חשב שאני מעריץ את האיסלאם, והתחיל להסביר לי על המסבחה משהו שלא הבנתי. הוא מנה איזה פסוקים אני צריך להגיד או משהו כזה. יש מצב שבטעות עברתי שם איזה תהליך מהיר, משהו מקביל לגיור הרפורמי אצלנו, ואני מוסלמי לייט כרגע. בכל מקרה, הייתי צריך פיפי וראיתי שם משתנה קצת משונה. לא היה ברור איפה עומדים ולאן משתינים. חשבתי לאלתר משהו אבל לפני שהספקתי, ראיתי שני מוסלמים יוצאים מהמסגד המאולתר ובאים למה שחשבתי שהיא משתנה מוזרה, אך התברר כמתקן לשטיפת רגליים. לא רוצה לחשוב מה היה קורה אם הייתי משתין להם על הרגליים בטעות.
הם פנו אליי בערבית ושאלו מה אני מחפש. "אני ממלטה", השבתי. "אני לא מחפש דבר". אנשים ממלטה לא מחפשים דבר. יש להם הכל במלטה. חוץ משפה. לכן אני עונה לכם באנגלית.
וברגע הזה, שאני בתוך איזה מיני־מסגד עם אנשים שדוחקים בי להיכנס להתפלל, הכל היה גם סוריאליסטי וגם טיפה לא נעים. לא בגלל שחשתי סכנה, אלא בגלל שכל הזמן ליוותה אותי איזו מחשבה מעורפלת, אנסה לנסח אותה בבהירות: אם אתה מסתובב במדינה שבה כולם נחמדים אליך אבל אתה אומר שאתה ממלטה, זה אומר שהם באמת נחמדים אליך, או שהם נחמדים לאיש המדומיין ממלטה? השאלה הזו שיחקה לי בראש בלופ. הרגשתי כמו הסיפורים על סוכני המוסד האלה, שהשתגעו בשלב מסוים ואיבדו את הזהות שלהם, רק שלהם זה קרה אחרי שלוש שנים תחת זהות בדויה, ולי אחרי 23 דקות בשירותים של הקניון.
***
אסביר זאת בדרך אחרת: קטאר היא כידוע מדינה מפוקפקת מאוד. לא אני המצאתי את זה. היו על כך דיונים רבים, וכל המונדיאל הזה התקיים בצילם של הפועלים האומללים שנהרגו בזמן בניית האצטדיונים ובצל זכויות האדם, שמעניינות לקטארים את הביצים. מצד שני, במונדיאל הם היו נחמדים בהגזמה. ממש בהגזמה. מסבירי פנים בקטע אחר. והדבר המתבקש זה לומר שהם צבועים. עושים הצגה מתוך אינטרס. אבל לי עברה גם מחשבה אחרת: יש טענה שאומרת שאדם נמדד ברגעיו הקשים. שרק אז אתה רואה מיהו. ואני תמיד תהיתי: אולי זה הפוך? אולי דווקא ברגעים הטובים אתה רואה את הפוטנציאל שלו, וברגעים הרעים רק זה יצר הרע שמסתיר את הטוב הגלום בכל אחד? אולי בעצם המונדיאל הזה מוכיח לנו שאפילו מדינה תומכת טרור וחברה של איראן, כשיש לה רצון (ואינטרס) מסוגלת להיות כמעט נאורה וסבלנית? הרי הנשים שאתה רואה בקניונים המוגזמים נוסח וגאס שיש פה, מכוסות בחיג'אב וסובלות ממעמד בלתי נסבל, אבל היחס של הקטרים לברזילאיות שפיזזו כשהיינו בדרך למשחק היה נאור וסבלני. הם הכילו את זה וחגגו, למרות שזה סותר את התרבות שלהם. אז לאחר שהבנו שכשהם רוצים ויש להם סיבה טובה הם מסוגלים להתנהל בסבלנות, נשאלת השאלה: מי אמר שזו הצגה? אולי החיג'אב זו ההצגה?
10 צפייה בגלריה
אולי דווקא הרוע בשאר השנה זו ההצגה? ביציע של איצטדיון 974, במשחק של ברזיל נגד דרום קוריאה
(צילום: אלבום פרטי)
לואי סי־קיי התראיין לאחרונה לאיזה פודקאסט והסביר משהו פשטני, שמשום מה מאוד שיעשע אותי. הוא התייחס למפגינים שנורים באיראן, לטרלול בארה״ב ובכלל לתחושה שהכל מסביב משתגע. מה אדם צריך, הוא שאל. קורת גג וסיר להכין בו אוכל. זה בגדול אמור להספיק. לא כזה מסובך. זה העולם שאלוהים ברא. גג וסיר. ואלוהים מסתכל למטה ורואה מה עשינו פה זה לזה, כל המשטרים שנופלים והמלחמות והכאוס, ושואל: וואט דה פאק? איך הם הגיעו לחרא הזה, מגג ומסיר, איך הכל הסתבך ככה?
וכאן במונדיאל בקטאר התחושה הזו, שהיא כמובן ילדותית, הייתה מובנת לי. הכדורגל גרם למקום כמו קטאר להיות מסביר פנים. לאנשים לשמוח. והמחשבה הזו, התמימה והילדותית, עוברת לך בראש: למה זה לא יכול להיות ככה תמיד?
אני יודע שלהסתבך בקטאר עם החוק זו סכנת נפשות, אבל במונדיאל אנשי הביטחון שלהם היו האדיבים ביותר שפגשתי בחיי (באחת הנסיעות עצר שוטר את המונית שלנו, ושאל כמה גבו מאיתנו על הנסיעה, כדי לוודא שלא עובדים על תיירים), אז מה זה אומר בעצם, שלרגל האירוע ורק כי לא הייתה להם ברירה הם עשו הצגה, או שאולי דווקא הרוע בשאר השנה זו ההצגה? זה דיון פילוסופי שלא נכריע כעת, אבל אציין לפרוטוקול שאני תמיד מנסה להאמין בטוב. בסיכוי של כולם להפוך לטובים. אולי אני טועה.
***
אפרת לא רצתה שאסע. פחדה. אמרה לי שכל הכתבים של "כאן" בטלוויזיה לא נראים כאילו הם במונדיאל, אלא כאילו הם במבצע של דובדבן. האמת שקצת חששתי, כי מה שקרה זה ששליחי "ידיעות אחרונות" חיממו את עוכרי ישראל בשלב הבתים, ואני נסעתי להישחט בשמינית גמר. יש ביטוח, ניסיתי להרגיע את אפרת, אם יקרה לי משהו את מסודרת. ואז היא אמרה משהו שדי הטריד אותי: לא יהיה לי ביטוח כי אתה לא תמות. יחטפו אותך. אתם מבינים? במקום להגיד לי, מה יעזור לי ביטוח, אתה כל חיי, היא הסבירה שהיא מודאגת כי אחטף, ואז אין ביטוח.
נו, שוין. אני יודע שהיא אוהבת אותי, למרות שהיא אמרה לי בשבת שהתקופה היפה ביותר של הזוגיות שלנו הייתה שלא השתמשנו באותו מטען לפלאפון. לא משנה. העיקר שנסענו לקטאר. לדרישתה של אפרת, ביקשתי אישור מבכיר לשעבר בכוחות הביטחון. שאלתי אותו אם זה בטוח. הוא השיב שכן, אבל אמר להיות "בחתימה נמוכה". נסענו ארבעה חברים. חברים ותיקים של 30 שנה. למדנו בישיבה יחד. על פי המלצת הבכיר לשעבר הגדרנו שאנחנו ממלטה ליתר ביטחון ושנדבר באנגלית. אלא שתהליך השחיקה של ההסוואה היה מהיר: כבר אחרי חמש דקות במונית מהשדה אני עברתי מאנגלית לעברית עם מבטא אמריקאי, לאחר עוד עשר דקות כבר שרנו "מי ימלל" בשלושה קולות. מה שכן, עד החזרה לישראל קראנו אחד לשני סשה. גם בנתב"ג. זה נשאר.
וחשבתי על כך שאם קטאר הצמידה לנו מרגל מקומי, הדוח שלו יהיה מאוד משונה. "החבורה הזו", הוא היה כותב, "דיברה קצת בעברית, קצת באנגלית קלוקלת, לארבעתם קראו סשה, ומדי פעם הם עשו מבטא צרפתי או צעקו 'קרן' במבטא אמהרי. בכל מקרה, לא נראה שהם באמת ממלטה".
עדות ליכולת המופלאה שלנו להיטמע בשטח: ישבנו בבית קפה ודיברנו בבליל שפות ומבטאים, קראנו אחד לשני סשה והרגשנו בטוח. בשלב מסוים שמנו לב שהמוזיקה במקום היא של עומר אדם. הסתובבנו אחורה וראינו את בעל בית הקפה צוחק, כאומר: הכל בסדר חברים, הבנתי מי אתם, אפשר להפסיק לספר סיפורים על מלטה.
באחד הבקרים, בחלוף שלושה ימי דיבור עם מבטאים זרים וניסיונות הסוואה, אחד מחבריי, לא חשוב שמות - זה היה רפי - יצא מהדירה עם כיפה בטעות, כאילו לנעוץ את כישלון גרסת הכיסוי שלנו באופן סופי.
***
עצרנו בטורקיה בדרך. וזה היה מפחיד. לא בגלל הטרור. בגלל ההשתלות. היה לי, בתור קירח, פחד לנחות שם. חשבתי שאולי מי שלא רוצה השתלת שיער צריך להודיע, ולא להפך. עד היום זכורה לי עוד הבדיחה של דני סנדרסון ב”נחירה פומבית” על אדם שקנה משחה נגד קרחת, היא נשפכה לו בסלון על הרצפה וצמח שטיח. ובכלל, אני חייב לומר שיש לקטארים איזו אובססיה עם שיער. כמות המספרות שם לא שפויה. ברחוב שהתאכסנו בו, היו יותר מִִספרות מפיצוציות. לא מבין את זה. הרגשתי שלועגים לי.
אגב, אחד הדברים שאתה שם לב אליהם כשאתה נוסע עם חברים שהכרת כבר בגיל 18, זה מה השנים עושות לכם. עזבו שאחד מאיתנו סבא, אני מעדיף להדחיק את זה, אבל אם פעם היינו מדברים בבוקר על היום שלפנינו, היום אנחנו מעבירים חוויות מהלילה. כל אחד מספר איך הוא ישן וכמה פעמים התעורר. רגעי השיא של השיחה של הזקנים שנהיינו זה כשכל אחד מסביר איפה בגוף כואב לו.
אנחנו גם, כמקובל אצל אנשים בגילנו, מסתובבים עם קלפים ומשחקים וויסט בכל מקום, כמו ההורים של בנצי ב”אקסימו לימון”. אני תמיד מפסיד. עוד דבר שמאפיין את המסעות שלנו הוא שמירת הכשרות המוגזמת. אפילו אפרת הצדיקה המומה תמיד מרשימת הדברים שאני מקבל מהמנהיג הרוחני של החבורה להביא. מזל שאפילו בקטאר מצאנו את שלום, שהקים בית חב"ד מאולתר, והכין לנו שניצלים ובכלל, כמקובל אצל החברים האהובים של חב"ד, נתן לנו הרגשה שאנחנו לא עד כדי כך רחוקים מהבית.
***
אין באמת דרך להסביר את תחושת הסוריאליזם שיש פה באירוע. קשה להעביר את זה. אנחנו יושבים ארבעה ישראלים בלב איזה שוק בקטאר ומשחקים קלפים. אחד מאיתנו אל"מ במילואים, ואנחנו במדינה שממש תומכת באופן אקטיבי בחמאס ואנחנו מרגישים בבית. בעצם, "בית" זו מילה קצת גדולה בשביל המקום המבוים הזה, המלאכותי. תבינו: אפילו החוף פה לא נראה חוף. לא יודע להסביר. הוא יפה והכל, אבל זה כאילו קנו אותו. כאילו בגלל שיש להם כל כך הרבה כסף, הם קנו ים. הכל מרגיש עצוב טיפה, כמו קאבר לא מספיק מוצלח לשיר שאתה אוהב. השחייה פה נפרדת לנשים ולגברים, כמובן.
הכל מסודר, אבל מסודר בקטע קצת ביזארי כזה. באירופה כאשר אנשים עומדים בתור, אתה יודע שזה האופי שלהם, לעמוד בשקט בתור. בקטאר, כשאנשים מצייתים לחיצים שמסמנים לך במטרו מאיפה לעבור, אתה מרגיש שזה מהפחד.
10 צפייה בגלריה
לא אנתרופולוג ולא מזרחן. ביציע של איצטדיון 974, במשחק של ברזיל נגד דרום קוריאה
(צילום: אלבום פרטי)
אבל אולי זה רק בראש שלי, בואו. ראיתי שכל אחד חזר מקטאר אחרי יומיים מינימום הוא צבי יחזקאלי, אז רק אבהיר לפרוטוקול: אני אדם שנסע לראות כדורגל כמה ימים, זה לא הפך אותי לאנתרופולוג ומזרחן שמומחה לעולם הערבי.
***
המונדיאל הזה התחיל לי לא טוב. הייתה עליי קללה מוזרה. ישבתי בבית, כי בשלב הבתים כולם בבתים, כל שעתיים משחק ואין זמן לעבוד, ונהיה איזה מצב משונה כזה שכל פעם שהלכתי להשתין היה גול. זה היה פסיכי. צפיתי במשחקים שלמים ולא ראיתי גול אחד. כל הגולים הובקעו כשירדתי למטבח או הסתובבתי. זה הגיע למצב שכשרציתי שאיזו נבחרת תנצח, הייתי בכוונה יורד למטה, כדי שהם יבקיעו מהר. פה, ברוך ה', זכיתי לראות משחקים מרובי שערים. אנגליה נתנה שלישייה, ברזיל רביעייה, פורטוגל שישייה, באמת אין טענות.
אחרי כל אחד מהמשחקים שהיינו בהם, נזכרתי במשהו שאמנון דנקנר ז"ל אמר לי בשם איזה פילוסוף צרפתי, על התפוגגות השמחה המשותפת בסיום משחקים. על ההמון הזה שלרגע אחד באצטדיון היה יחד, שהרגיש איזו התעלות אדירה שמקורה בתחושת אחדות של עשרות אלפים, ואז, עם שריקת הסיום, חוזר לבדידותו. מה שהיה המון רועש ומאושר הופך לנחילי אנשים ששבים אט־אט אל חייהם הממהרים, האשליה שאחזה בהם במשך 90 דקות מתפיידת. כשיצאנו מהאצטדיון המוזר שבנוי ממכולות מפוקפקות עוד הייתה שירה של אוהדים שמחים. במטרו, השירה נחלשה, ובאוטובוס כבר היה שקט כזה, איש־איש ומחשבותיו הפרטיות. האשליה הסתיימה, שוב איננו אותה משפחה אחת שמחה וגדולה שאוהבת כדורגל. הפכנו שוב ליחידים.
***
בגלל שהיינו גם במונדיאל הקודם ברוסיה, אסביר בכל זאת משהו שהבנתי: קטאר היא כמובן מדינה טוטליטרית. זה טוב למשמעת ולארגון. רוסיה חצי טוטליטרית (נניח), לכן מבחינת הסדר, זה היה חצי קלאץ'. אבל בקטע טוב. לא הרגשת במסדר, אלא בסוג של מסיבה מאוד מאורגנת. כאן הארגון מתוקתק, אבל מתוקתק בהגזמה. שוטרים עוצרים את התנועה כדי שהאוהדים יעברו, אבל בקטע אובססיבי. אתה מרגיש כאילו אתה השיירה של ביידן כשכביש 1 נסגר לכבודו. כביש סואן ייעצר בשביל שני אוהדים שחוצים אותו. זה מצד אחד מדהים, אבל מצד שני, אתה לא מרגיש אדיבות אלא צייתנות מוגזמת מעט. זו כאילו נחמדות שמושגת באימה.
אז כן, יותר מסודר ומאורגן פה ממקומות אחרים, אבל בסוף, איך שלא תהפכו את זה, אין פה תרבות כדורגל, אין פאבים עם מסכי ענק, אין אווירה ברחובות. את אחד המשחקים ראינו באזור אוהדים מלאכותי כזה. היו מסכי ענק והיה חוף ים, אבל נשמה לא הייתה שם.
רוצים דוגמה שתמחיש את העניין? אוהדי פורטוגל ניסו כמה פעמים להתחיל גל, אבל זה לא צלח, כי כשהגל הגיע לאזור שבו ישבו הסלבס המקומיים, כל מיני בני אצולה עם לבוש מסורתי, הם לא קמו, והגל נתקע. והנה עוד דוגמה: ביציע המכובדים המקומי, המוזמנים, רובם מוסלמים, איחרו למשחק וגם למחצית השנייה נכנסו באיחור גדול.
ואני יודע שמדינות ערביות בהחלט חולות על כדורגל, אבל אולי קטאר היא לא באמת "מדינה ערבית". אני לא יודע מהי כן, אבל זה מרגיש יותר כמו מיזם מוזר כזה, ופחות כמו מדינה. ברחובות יש מעט מקומיים, חלקם עשירים בהגזמה (זה ניכר מיד כשהם יוצאים מהבנטלי שלהם), וכל השאר מהגרים. פקיסטנים, הודים, פיליפינים. אלף מבטאים ואין שום משמעות ל"קטאריות" של המקום. פה ושם היה איזה שוק "אותנטי", או תערוכה של מלאכות, אבל זו לא באמת הרגשה של תרבות קטארית, אם בכלל יש כזו (תמיכה בחמאס אני לא מחשיב כתרבות).
עמוס גלעד סיפר לי פעם שכשהיה מגיע כאיש מודיעין לפגישות במצרים, המארחים היו מנסים להרשים אותו באוכל מערבי. היו מגישים לו מגדל סושי מופרך ודברים כאלה, והוא כל מה שליבו חפץ זה בחומוס ואוכל מקומי טוב, אבל הם רצו להראות לו שיש להם סושי. נזכרתי בזה, כשכל מיני זמרים מקומיים שהמארגנים פיזרו במטרו, שרו שירים באנגלית, כל מיני להיטים של ליידי גאגא, כאילו להרשים את האוהדים, במקום לתת לי להיחשף למוזיקה ערבית יפה. אגב, אני לא יודע אם דיווחו על כך ומה סדר הגודל של התופעה, אבל במסגרת הכסף הקטארי שקונה הכל, ברור שהם קנו גם אוהדים.
***
והיה גם כדורגל. איזה דבר נפלא זה, אללי לי. איזה משחק זה כדורגל. כמה זה משונה ומובן מאליו להרגיש שמחה עמוקה כל כך כשהכדור נכנס לרשת. איזו נפלאה ומביכה היא החיה המכונה אדם, אם דבר כל כך חסר משמעות ותכלית כה משמח אותנו. איזה דבר מטומטם זה לקפוץ ולהתחבק ביציע עם ברזילאי שלא תפגוש לעולם, ולרקוד במטרו אחרי המשחק עם מוסלמי מקומי שאם היה יודע מאיפה אתה, טוב עזבו, למה להרוס חגיגה כל כך פשוטה ולא מובנת עם המציאות הלא־פשוטה והעוד יותר לא מובנת? בסוף, השורה התחתונה מאוד פשוטה והגיונית: אנשים רוצים וצריכים לשמוח. הם באמת זקוקים לזה. ולא תמיד יש סיבות לשמוח. אז פעם בארבע שנים יש מונדיאל.
ובמונדיאל שמחים.
שבת שלום.
לא אבודים / “חדר קטן וצפוף, הלב יצא לי מהגוף / לא צריך שמיים בשביל לעוף“ כתבה קרן פלס בדואט בשם “לא אבודים“ שאנחנו שרים יחד ויצא בשבוע שעבר. ואני מתחיל עם זה כי לפתע מלאו כבר 53 שנה לנחיתה על הירח וזה אומר משהו על בני האדם הלא־אבודים שרצו להמריא מעל ומעבר.
אבל בינתיים "נא לזכור שאיפוק הוא כוח", אמר חברי הטוב כשנשמעו ברקע קולותיהם הנלהבים של השדרים הנרגשים בכדורגל ואנחנו פצחנו בשיחות לילה (אלה שיחות שהינשופים מקשיבים להן בסתר), והוא אמר: "הסיבוב הבא תמיד יהיה הסיבוב שלא היה. האיש הבא שייכנס לבר לא יהיה דומה לאיש שנכנס קודם והשמש שזרחה אתמול לא תזרח אותו דבר היום והירח יחייך תמיד לעומתנו, כי הוא ירח".
"וואלה. רגע, תן לי לרשום את דברי החוכמה האלה", אמרתי וחייכתי, "כי גם בשיר כמו בחיים אפשר להתבלבל במילים". אבל בגדול זה נשמע כאילו אנחנו מדברים בקודים סתומים ובלי קשר.
טוב, ככה זה עכשיו, סיכמנו. הגענו לתחילת המשחקים המכריעים בעולם פוליטי־פופי שחי בין בישולים, שידוכים ומריבות על עוצמת הווליום החינוכי של ילדי ישראל בארץ הזאת. והשאלה האישית: למה אני מתעורר כל לילה בארבע לפנות בוקר?
"ניסית מלטונין? זה יכול לעזור", אמר והינשופים צחקו.
מקום שקט לחשוב / "משהו פה מזכיר את הסרט 'מד מקס'", אמר חברי המתמצא בקולנוע.
"תזכיר לי" ביקשתי.
"'מד מקס' זו סדרת סרטים אוסטרלית שעשה מל גיבסון הצעיר על אודות עולם כאוטי ששולטות בו מכוניות בכבישים עם אקדחים וסכינים".
"טוב הגזמת", אמרתי, "אנחנו לא שם".
"אם לא מגזימים לא נזהרים", אמר.
"אצטרך ללכת למקום שקט כדי להרהר בזה", ציטטתי מישהו חכם ובינתיים יצאתי עם חברים לאיזו מסעדה צפונית. אבל ליתר ביטחון, התחלתי לפתע לנהוג דרוך.
הטלפרומפטר / פעם, כזמרים, היינו זקוקים לדפי מילים שהונחו על הבמה כדי שלא נשכח את מילות השירים. אבל היום יש לנו טלפרומפטר שמזכיר לזמר את מה שהוא עלול לשכוח. אז נדמה שגם החיים היחידים שיש לנו זקוקים עכשיו לטלפרומפטר להזכרת מילים עדינות כמו סליחה. סורי. אל כעס. אתה אחי. תודה.
"אבל מה הסיבות שנהיינו ככה נרגנים וחסרי איפוק?" שאל.
"כמובן אפקט הקורונה לייף, הכבישים המפוקקים שלפעמים אתה כבר לא מבין בהם מה כיוון הנסיעה. (השבוע למשל התבלבלתי והגעתי לראש־העין במקום להוד־השרון). תוסיף לזה את החשש שגם מישהו שנראה תמים עלול להיות מקי סכינאי".
"תזכיר לי מי זה מקי סכינאי?"
"זה טיפוס משיר מתוך המחזמר ‘אופרה בגרוש‘ של ברטולד ברכט וקורט וייל".
"תזכיר לי את המנגינה של השיר". "סורי, אני לא יכול לשיר לך מעל דפי העיתון", צחקתי בקול של זמרים.
אדם זקוק ללהקה / העובדה שספוטיפיי פירסמה את הנתונים השנתיים שלה מוכיחה שיש עדיין בחירות יומיומיות שאנחנו עושים והן טובות לנפש, כי הן נקראות מוזיקה. אגב, בפרוטוקול לכמה הקשיבו לי, לא אפרט הכל אלא רק נתון אחד מרתק שעילף אותי שכאילו הקשיבו לי באורך 154 שנים. ועוד ב־170 ארצות (כלומר שיר שלי התנגן נניח באנטארקטיקה ליד איזה דוב, או באפריקה בקרן רחוב, או ביפן אחרי ההפסד מלא המכאוב).
"מה אתה אומר על זה?" שאלתי.
"שעדיין אנחנו ממצים בצלילים את החיים היחידים שיש לנו", חייך.
"שמע, כל אדם צריך להקה שתלווה אותו לאיזה מקום", אמרתי.
מה זה חורף? / "וגם צריכים כבר קצת חורף. אולי זה ירגיע אותנו", לחש כשלעס שווארמה נוטפת זיעה ושומן.
"למה שוב אתה אוכל בלילה, מר כולסטרול? וגם תזכיר לי מה זה חורף כי הוא נעלם מפה בינתיים", ביקשתי.
"חורף זה כשיורדים מלא־מלא גשמים, הינשופים נצמדים לחללי העצים ואנשים לתנורים. וגם כשילד תמים רוקד בגשם ושר את סינגינג אין דה ריין של ג'ין קלי וכמוהו מתרטב ולא חוטף שפעת".
אפרופו שפעת, עשיתי חיסון השבוע וחשתי כאילו יש לי חצי יום שפעת.
"אז אפרופו אנחנו, כדאי לשבת ולנוח מדי פעם מהתזזית שאחזה בנו", אמר.
"תזכיר לי מה זה תזזית?" צחקתי כמו תלמיד שקיבל בעוז את המעוז.
"תזזית היא תנועות מהירות ועצבניות ממקום למקום. אולי אנחנו צריכים להירגע וללמוד מהכדורגל העברת זמן על ידי החלפת שחקנים והוצאה איטית של הכדור".
מקסימום מהמינימום / "אני אוהב לעקוב אחרי מספר המעלות בערי העולם", אמרתי וציינתי שבפראג היו 2 מעלות השבוע ובלונדון 4 בלילה ואילו אצלנו 22 מעלות ביום ואנשים הלכו לים. "ושתדע שאנחנו עדיין בעשירייה הראשונה בעולם במדד האושר", אמרתי בפטריוטיות.
אולי אלה שאריות מהימים בהם גם נהגנו וגם שרקנו. גם רקדנו ליד הגזיות בטיולים במדבר. אבל בעיקר היינו פחות נהנתנים, פחות ממהרים, פחות מוגדרים לטוב ורע. ואולי זה חלק משרידי התמימות מהימים שרצינו להיות פחות מפורסמים.
בוב דילן אומר שהדבר המצחיק בלהיות מפורסם זה שאף אחד לא מאמין שזה אתה. "אבל פליז תזכיר לי מה זו תמימות", לחשתי בתמימות מעושה.
תמימות היא שהיינו נכנסים יותר בקלות לאזורי התקווה. או כמו שאמר אריק איינשטיין לשיסל, כשעשינו הכל כדי להוציא את המקסימום מהמינימום.
חמש לנאוה / "שמע", לחשתי. השבוע מלאו חמש שנים מאז מותה הבלתי נתפס של אחותי האהובה, הסופרת נאוה סמל שכתבה בספר בשם “כובע זכוכית”: "מפלצת, אם היא לא תקום היא תמות". למה התכוונה במשפט הזה? ברור. היא כתבה כל חייה על השואה. אבל למזלה לא שמעה על טמטומי קניה ווסט. מה שכן "אשוב עוד מעט", כתבה שם בהמשך הסיפור, כי היא אהבה אותנו, את החיים היחידים שהיו לה והייתה הדבק האבסולוטי של המשפחה שלנו. רק שמעולם לא שבה, לצער כולנו.
גובה השמיים / הוא הקשיב לי ויחד מחינו דמעת חברים.
אתה יודע (אמרתי) שכשהלחנתי את השיר “הרדופים” של נתן יונתן, הייתה שם שורה מצמררת שתפסה אותי הכי.
"איזו שורה?" שאל בסקרנות. "אל גובה השמיים, גם אתם גם אנוכי - לא נגיע כנראה", ציטטתי.
"וואו זו שורה אבסולוטית על צניעות אישית, פוליטית ומחשבתית", אמר, "אבל אם האסטרונאוטים היו שומעים לה לא הייתה מתבצעת שום נחיתה על הירח", צחק.
והרי הגמר / "טוב רגע, תגידו, מי יהיה לדעתכם בגמר?" שאל אחד הינשופים שהביט בנו.
"לאור הביצועים ברזיל", עניתי.
"גם אני חושב", אמר חברי וסיכמנו שבתקופות כאלה אתה חייב לידך אנשים אהובים שאוהדים אותה קבוצת כדורגל. ושכדאי לנסות אולי להקשיב למוזיקה בספוטיפיי בלילה כדי לא לישון בהקיץ ביום ולהתעורר (כשיהיה אולי כבר מאוחר מדי) על עצמנו ועל חיינו היחידים שיש לנו.
