המטרה: להחזיר לגברים את הלהט. האמצעי: לא לקבל את החלוקה החדשה במלחמת המינים
אני מסתכלת על החור שהוא השאיר בקיר שלה. חור מכוער, פעור בסיד הלבן. בא לי לרצוח אותו במו ידיי, את התירוץ החיוור הזה לגבר. שיר ועומרי נפרדו לפני שבועיים, וביום ראשון האחרון הם קבעו שיבוא סוף-סוף לקחת את הדברים שלו מהדירה המשותפת שלהם. לא היו לשיר שום אשליות. היא לא חשבה שהוא בא להתחנן שתסלח לו, וגם לא לסקס אחרון. הוא פמיניסט ומוסרי מדי בשביל זה. בכל זאת התלבשה יפה והתאפרה קצת, כדי שלא יראה אותה במצב שבו היא נמצאת מאז שעזב: פנים נפוחות מבכי ועיניים שנראות כמו אורז מושרה.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
וככה היא עמדה וצפתה בו בשקט, אורז את כל הבגדים שלו. מכניס לקרטונים את אוסף התקליטים, כולל זה של הבי-ג'יז שהיא קנתה לו ביריד ואז הם חזרו הביתה ושרו יחד בפלצט. היא לא התווכחה איתו כשאמר שיבוא עוד יומיים כדי לקחת את הספה הצהובה שהביא מהבית של סבתא שלו. אבל אז הוא עשה דבר מוזר, ניגש למרפסת הסגורה ופשוט הוציא משם בטבעיות את מכונת הכביסה.
זה מה ששבר אותה בסוף. נכון, את המכונה הזו הם קיבלו במתנה מאבא שלו וזכותו החוקית לקחת אותה. אבל כל כך הרבה שנים הם יחד. היא זאת ששתלה להם צמחי תבלין במרפסת; היא זו שניחמה אותו כשאמא שלו נפטרה ודאגה שבשבעה יהיה מיחם. אחרי כל זה הייתה מצפה שיישאר בתוכו נר עדין ואוהב שדולק בשבילה, ובמקום זה מה הוא עושה? משאיר אותה בלי יכולת לכבס את הבגדים שלה ואפילו לא מתנצל! מעמיס את המכונה על האוטו, שהוא כמובן לווה מאחיו, כי למה שלגבר בן 40 יהיה רכב משלו כשהוא יכול לנסוע על קורקינט עם שקית שוקו יטבתה בפה?
"מה יש לו?" אני שואלת אותה עכשיו, "כמה כבר עולה המכונה הזו?". "זה לא הכסף", היא אומרת, "הוא אמר שהוא חייב את מכונת הכביסה לדירה החדשה שלו כי יש לו לחץ בעבודה ואין לו זמן לקנות חדשה". עכשיו אני כבר ממש רותחת. מי ישמע, הבן אדם כורה פחם או לוחם קומנדו שצריך לצאת לפעולה בלבנון. כולה רואה חשבון שיכול להתכבד ולהקליד באצבעות העדינות שלו, "מכונת כביסה שבעה קילו הזמנה אונליין".
מהפכת הטינדר הפכה את הגברים מצייד לצרכן, ללקוח. הם שכחו איך לחזר, אולי גם רגילים שבחורות מתחילות איתם. זה סבבה, אבל מרוב שהם איבדו את יצר הכיבוש, נחלש להם לגמרי שריר היוזמה
חמש שנים וחצי שהוא התעורר כל בוקר בדירה הזאת, שתה את ההפוך-חלב-סויה שלו מספלי הקרמיקה-וינטג' שהיא קנתה. אלו לא היו סתם חמש שנים וחצי, אלא השנים היקרות ביותר בחייה של אישה שרוצה להיות אמא יום אחד. היא פגשה אותו בגיל 33, היום היא בת 38, מה שאומר שהיא ביזבזה עליו את חלון הפוריות המשמעותי שלה. היא גם ממש לא לחצה עליו בעניין הזה, פשוט ישבה מולו ערב אחד על כוס יין והודיעה לו בכנות שהיא רוצה ילדים, ממנו, ושאם לא אכפת לו לגבש החלטה בנושא ולהודיע לה.
אבל הוא ידע שהוא לחוצה, ידע את זה כמו שכל גבר בימינו מודע למונחים כמו הקפאת ביציות וטיפולי IVF. נראה שבחדרים הכי סודיים בלב שלו הוא ידע עוד משהו: שהוא לא רוצה לעשות איתה ילד. הוא יכול היה להגיד לה את זה ישירות ולשחרר אותה, וגם את זה הוא ידע, שהיא לא תעשה לו סצנות, פשוט תסתדר. במקום זה הוא מרח אותה בכל מיני מחשבות על אל-הורות, הראה לה הרצאות טד שמוכיחות שלעשות ילדים זו בחירה לא טובה. ועכשיו אני חושבת כמה פתטי זה היה מצידו. חיה איתך אישה בת 38 שמנהלת מלחמה מול הכוח הכי חזק בעולם, מול הביולוגיה הנשית, ומה אתה מביא כתשובה לכל זה? פודקאסט. הקלטה של הוגה דעות מקועקע בשם וירג'יל שחי בקנדה ואוכל רק ירקות חיים.
פתאום אני רואה משהו שפיספסתי. בבהילות שבה לקח את מכונת הכביסה, הוא משך את החוט חזק מדי והשאיר שם שקע מידלדל שכמעט יצא כבר החוצה. "אבא שלי בחיים לא היה משאיר לאישה שקע במצב כזה", אני חושבת, "הוא היה לוקח מברג ומחבר אותו חזרה לקיר". ולרגע אחד אני נזכרת בו, בנני ספקטור, שריף חיפאי לבבי בגובה מטר תשעים. הוא מעולם לא היה מושבניק עם ידי פלא שיודע לבנות פרגולה בחצר, אבל תמיד היה לו בבית ארגז כלים עם פטיש ודיבלים, כמו שהיה פעם לכל גבר. והיה לו עוד משהו: ג'נטלמניות. הגינות בסיסית כזאת שאומרת שאם אתה עוזב אישה ושובר לה את הלב, לפחות אל תשאיר אותה בלי מכונת כביסה, עם שקע שאתה תלשת ושלא טרחת לתקן.
ומיד אני נוזפת בעצמי על המחשבות הלא-מעודכנות האלו על מה זה גבר-גבר. הלוא אין דבר כזה יותר, תכונות גבריות או נשיות. מותר לגברים להיות רגישים, להעדיף להחליף ייחורים של מונסטרה עם השכנה מהקומה הראשונה מאשר לחטוב עצים בגרזן בחצר. מותר לעומרי לא לרצות לעשות ילד עם שיר, ובטח שמותר לו לעזוב אותה שנייה לפני יומולדת 38. מותר לו הכל, הוא גבר חדש, גם לו יש רגשות ודעות ופחדים. "ברור", שיר אומרת עכשיו, "מה שאני לא מבינה זה למה אני כל כך כועסת על מכונת הכביסה המצ'וקמקת הזאת. מה, אני כל כך לא מתקדמת שיש לי עדיין ציפיות מגבר שיגונן על האישה חסרת הישע?"
זה אכן פרדוקס. מצד אחד, שיר אהבה את העובדה שעומרי הוא בדיוק כמוה, מדבר על הרגשות שלו בגלוי, פמיניסט יותר ממנה, מתעניין ביחסי האחיות העכורים ב"אחוזת דאונטון" יותר מאשר במשחק הנבחרת מול איסלנד; מצד שני, נשארה בה ציפייה שאי־אפשר להרגיע, מין חלום שהגבר שלה בכל זאת יתנהג כמו הגברים במשפחה שלה. שיזכור שהיא אישה.
זה מעולה שהגבר החדש מחובר לרגשות שלו ומסוגל לדבר עליהם באריכות. מה שמפריע לי הוא דבר אחר לגמרי. הפינוק הארור. זה דבר אחד להיות גבר חדש, ודבר אחר לגמרי להישאר ילד פסיבי ותלוש מהמציאות.
וזה גם מה שמפריע לי בעונה הנוכחית של "חתונה ממבט ראשון": בפרקים הראשונים כל הגברים מקסימים, נכונים ורגישים, רק שלאט-לאט נושרת ממני כל ההתלהבות, כי הגבריות שהם מביאים חסרה בעיניי. זה מתחיל בחיזור, שנעלם כמעט לגמרי. אף גבר בתוכנית לא הרים שום מחווה גדולה לאישה שלו, חוץ מליאור שמאוהב בקטיה הרופאה וקם בחמש בבוקר כדי להכין לה ארוחת בוקר.
נראה שהגברים היום הם חיה אחרת לגמרי, כזו שרק בוחרת. מהפכת הטינדר הפכה אותם מצייד לצרכן, ללקוח. הם אפילו לא צריכים לצאת מהבית, מישהי כבר תגיע אליהם בתשע בערב עם שישיית בירות ואפילו תתנצל שאיחרה. אז הם שכחו איך לחזר, ואולי גם רגילים שבחורות הן שמתחילות איתם. זה סבבה, אבל הביא גם תופעת לוואי מצערת: מרוב שגברים איבדו את יצר הכיבוש והחיזור שאפיין אותם בעבר, נחלש להם לגמרי שריר היוזמה.
היה לי קשה לראות את רפאל הירושלמי יושב במסעדה ושותק, בזמן שעידית המקסימה עושה הכל: מראיינת, שואלת, מתאמצת. תגידו - אולי הוא מופנם וסגור, מתבייש. סבבה, אבל איך אתה יכול לשבת, לראות את האישה שיושבת מולך מתפתלת ולא להרגיש טיפה אחת של בושה? אם אתה לא מסוגל לדבר, לפחות מזוג לה כוס יין כדי להראות לה שאתה שם לב אליה.
"כפרה, למה לך גבר כזה", חשבתי בעודי בוהה בעידית, "מספיק קשה להיות אישה שכל היום דודות עתיקות דוחקות בה להתחתן, את צריכה גם לסחוב את מכבה השמחות הזה?"
אני אפילו לא מדברת על ליעד, המורה הרוחני המקועקע שחשבתי שהוא בחור טוב והתברר כ"קוקו עם הקוקו", כפי שמכנה אותו חברתי הגאונה איילת. לא משנה מה בת הזוג עשתה לך וכמה כיבתה אותך עם הערות עוקצניות, אתה פשוט לא משאיר אישה להתמודד לבד עם הגה של מפרשית. בטח לא כשהיא צורחת בקול שהיא מפחדת.
ובואו נדבר שנייה על משה ששודך למאי. בהתחלה הם נראו כמו זיווג מושלם, דיברו בכנות ובאינטימיות והיה נדמה שמשה מחובר לרגשות שלו. רק שבפרקים האחרונים אנחנו מגלים שיש דבר כזה מחובר מדי. מכל הבעיות שבעולם, הוא החליט שמה שהכי מפריע לו זה ריי, הכלב שלה שהיא הכי אוהבת בעולם. הוא גידל פעם כלבה ועכשיו הוא מפחד להיקשר שוב. נכון, אובדן כלב זה אירוע קשה שרובנו מכירים, אבל זה לא הפך אותנו לפעוטות שלא מסוגלים לראות את החיה הנפלאה הזו מכשכשת בזנב מבלי להיכנס לטראומה. וזה בדיוק מה שמשה עושה. הכלב מציק לו בעיניים, מכאיב לו בנשמה המורכבת שלו, ולכן הוא לא מוכן לעזור למאי ולהוריד אותו למטה. אף פעם. שהכלב לא יחשוב חלילה שהוא האבא החדש שלו.
ואני שואלת - מה לדבר הזה ולדור הגברים שלא עלה על ספינות ההצלה בטיטניק עד שאחרון הנשים והילדים נכנסו פנימה? בן תערובת שאומץ בעמותת SOS, זה מה שמפחיד אותך, משה?
לא יכול להיות שזו החלוקה החדשה במלחמת המינים. את תהיי אישה חזקה, קרייריסטית, נמרת סקס שיודעת טריקים מיוחדים וגם מבשלת אוכל ויטנאמי מעולה. ואני? מה אני אביא לשולחן? את עצמי ואת אוסף חולצות הטי האהובות שלי, ולא אדרש לפתח שום תכונת אופי חוץ מהייטקיסט.
זה מה שנדפק בעשור האחרון אצל הגברים. הם לא מוכנים לקבל אחריות על אף החלטה שהם לקחו, כמו לבחור לאהוב רווקה שנמצאת בגיל שבו הם יודעים שהזמן דוחק לה. כמו לקחת אחריות על זה שאתה זה שנפרד בפתאומיות, אז אולי יפה לקחת לה את מכונת הכביסה. גדל פה דור של אגואיסטים שחושבים רק איך לשמור על עצמם ומפחדים ללטף לך את הכלב.
"את תהיי בסדר", אני אומרת לשיר והיא מהנהנת. ככה זה עם משענת קנה רצוץ, זה נחמד שיש לו גוף של שחיין או שהוא שם כל מיני כובעים על החתולה ומדובב אותה, אבל בסופו של דבר, אי-אפשר להתגעגע למישהו שלא בנה בתוכו אופי שיהיה ראוי לך. מישהו אחר עוד יחכה לשיר עם מטרייה מחוץ לבית בכל פעם שהיא תחזור מהעבודה בגשם. מישהו עוד ירצה לעשות איתה ילדים. זו תהיה חתונה ממבט ראשון אמיתית. הוא רק יסתכל עליה וירגיש שהוא מחויב לה עד הסוף.
רק כשאתם נכנסים לסופרמרקט אירופי, אתם מבינים כמה עולה לכם לחיות בישראל
בסוף השבוע שעבר הייתי בפסטיבל המוזיקה פרימוורה בברצלונה, ומכיוון שאנשים רבים – ארבעה, בספירה אחרונה – כבר שאלו אותי איך היה, חשבתי שאני אענה כאן בבת-אחת לכולם: זול. היה זול.
כמה זול היה? כמו בכל עיר אירופית יקרה, כלומר גרושים יחסית לישראל. אני שונא להיות מהישראלים האלה שאומרים "שמעו, נכנסנו שם לסופר, עשינו קנייה גדולה – באמת, מה לא קנינו שם, שוקולד, מים, חלב, מיץ, עוגיות, גבינות, נקניקים, פירות יער, סבונים, שטויות לילדים – ובסוף יצאנו עם איזה 100 שקל להכל!" – אבל אני אהיה אחד מהם, כי זה בדיוק מה שקרה.
זה לא מפתיע, כמובן. זה קורה בכל ביקור בכל סופרמרקט אירופי – והסופרמרקט האירופי הוא מלכתחילה אתר מורשת שתמיד מוציא ממני את האונסק”ו הפנימי שבי, אני יכול לשוטט בהם שעות וללטף מוצרים בלתי מוכרים – וזה לא מפסיק להדהים אותי; הנה, על סל מצרכים שלם שהיה נוגע בישראל ב-300 שקל, הקופה פה לא מגיעה ל־30 יורו, כולל שקית איכותית וקופאית שלא שונאת אותך באוטומט (אבל חושדת שאתה מישראל ושונאת אותך ידנית).
במקום כמו ברצלונה אתם רואים פתאום בבהירות דווקא את ישראל; את האופן השיטתי שבו אתם משלמים סכומים מופרכים, הזויים, לחלוטין חסרי פרופורציה, תמורת כמעט כל דבר פה
זול באירופה. לא בגלל שזול באירופה – ברור שלא זול, בטח לא במערב אירופה – אלא בגלל שישראל היא כבר לא סתם יקרה; היא המקום הרביעי הכי יקר בעולם (אחרי ברמודה, שווייץ ואיי קיימן). יודעים איפה זול יותר מאשר אצלנו? בכל העולם! (מלבד בברמודה, שווייץ ואיי קיימן. אין, תמיד הייתי טוב בלוגיקה). ולכן, למשל, גם באנגליה, ביפן ובאיחוד האמירויות זול יותר מבישראל.
אני יודע; זה לא מרעיש אתכם במיוחד. למה שירעיש? כמוני, אתם יודעים שזה המצב, והמצב הזה נמצא איפשהו באחורי תודעתכם העסוקה. אתם לא מסוגלים (וגם אין לכם זמן) לשים לב ליוקר המחיה ביומיום יותר מכפי שצפרדע שחיה בביצה סרוחה מסוגלת להרגיש בסירחון; זה סביבה כל יום, כל היום. אין דרך להרגיש בזה כשאתה שוחה בזה, מוצף בזה, חי בזה. כן, יקר פה בטירוף, אתם אומרים לעצמכם, וזה המצב, וזהו.
אבל אז אתם יוצאים לרגע מהביצה ונוסעים, נניח לברצלונה. אתם לוקחים מונית לקצה השני – ממש שני לגמרי – של העיר. זה עולה לכם 14 יורו – 50 שקל – אחרי שעיגלתם מ־13.40 לטובת עודף קטן לנהג. בצהריים אתם יוצאים עם חברים למסעדת טאפס ידועה ומזמינים חצי תפריט, כולל המבורגרים קטנים, נקניקיות ומיני סטייקים, ועוד שני בקבוקי יין, כי כבר אחת בצהריים ואתם בחופש. החשבון מגיע, לארבעתכם, ל-80 יורו – בערך 70 שקל לבן אדם. בערך מה שהייתם משלמים על המבורגר בודד בתל-אביב.
אתם יוצאים משם מתנודדים; לא מהיין, מההבנה שכל החיים, לפחות כל החיים בישראל, פושטים את עורכם, עושקים אתכם, שודדים אתכם, ועוד צירופי מילים שגברים לבנים נרגנים בגילי נוטים לפלוט ללא שליטה אם אתם טיפשים מספיק כדי להיקלע איתם לשיחה ממושכת באירוע חברתי.
אבל באמת שהמפגש החזיתי עם יוקר המחיה – או למעשה ההפך מזה – במקום כמו ברצלונה, מרגיש כאילו מישהו הדליק את האור לרגע ואתם רואים פתאום בבהירות דווקא את ישראל; את האופן השיטתי שבו אתם משלמים סכומים מופרכים, הזויים, לחלוטין חסרי פרופורציה והיגיון, תמורת כמעט כל דבר פה. ישראל יקרה כל כך, עד שאנשים שלא אנקוב בשמם – אבל מדובר באשתי – סוחבים לפה מאירופה משחת שיניים ודאודורנט במקום להפך. והחברים שלנו בברצלונה סיפרו לנו על חברים ישראלים שלהם שגרו לידם בשכונה, וכשהחליטו לחזור לישראל לקחו איתם במכולה שלושה ארגזים שלמים של משחת שיניים. "שאלנו אותם לכמה זמן זה אמור להספיק להם, והם אמרו: משהו כמו ארבע שנים", הם מספרים. "הם חישבו וגילו שזה יחסוך להם אלפי שקלים בשנה".
אם פעם חשבנו שזו רק מזרח אירופה שזולה יותר – וזה, כמובן, כי הם נחשלים, ובואו נמכור תחתונים לרומנים – עכשיו אלה גם פריז ולונדון וברצלונה וברלין שזולות ליד ישראל, ותחתונים הם בהחלט ברשימת הקניות שלנו כשנהיה שם.
למה לא אכפת לנו מזה מספיק ביומיום? למה אנחנו מעדיפים לגמור כל חודש על גחוננו הכלכלי במקום להתקומם? אולי כי לפני 11 שנה יצאנו על זה לרחובות ודרשנו שינוי וצדק חברתי, ואמרו לנו "בסדר" ואז שכחו מזה, ואנחנו הפכנו מאז רק עסוקים ומיואשים יותר מהסיכוי לשנות כאן משהו. הבטיחו לנו שמחירי הדירות יעלו תמיד, אז רצנו לקנות דירה לפני שתמיד יגיע. אמרו לנו שיפתחו את שוק המזון, הרכב והפארמה לתחרות ואז פתחו חריץ, ונחשו מה: אצל המתחרים זה עלה בדיוק אותו דבר. ואנחנו שתקנו ושילמנו, וקישקשנו ברשתות על "הנדסת תודעה" פוליטית בזמן שהתודעה של כולנו מהונדסת מזמן באופן אחר לגמרי; באופן שבו אנחנו מאולפים לציית ולשלם כל סכום תמורת כל דבר בלי לשאול יותר מדי. באופן שבו אנחנו משלמים רבע, שליש או חצי משכרנו רק תמורת קורת גג, ועוד מאמינים ששיחקנו אותה כי קנינו/שכרנו בזמן, לפני העליות המטורפות באמת. באופן שבו אנחנו משלמים חשבון חשמל מופרך לחברה שהמתחרה היחידה שלה היא השמש, ועוד מאמינים שיצאנו בזול כי יש לנו מאגרי גז שמהם כולנו, כידוע, התעשרנו.
אז הייתה פה – אולי עדיין יש, תלוי מתי אתם קוראים את השורות האלה – ממשלת שינוי שסיכמה מראש, ובצדק, שלנוכח הרכבה הייחודי לא תיגע בעניינים הנפיצים באמת, ובקיצור: בסכסוך. כל סכסוך. לעומת זאת, יוקר המחיה הוא נושא אחד שנדמה לי שכולנו (מלבד מירי רגב, שהבטן לא כואבת לה על כלום כל עוד בנימין נתניהו לא מקבל קידום רשמי לדרגת אל) מסוגלים להסכים עליו. ממשלה שהייתה מצליחה להוריד כאן את יוקר המחיה – אפילו לא דרמטית, רק מספיק כדי שנרגיש – לא הייתה צריכה לשגר לנו איגרות שבה היא מתחננת על חייה.
וזה אפשרי לגמרי. זה רק יצריך מכמה פוליטיקאים לבוא לכמה משפחות מקושרות שהעבירו את השנים האחרונות בהתעשרות אגדתית מיבוא מכוניות ומזון, מייבוש, שאיבת, זיקוק ומכירת משאבים לאומיים, מביסוס מונופול על חומרי בניין וחומרי חיים אחרים, ולהודיע להן שהמסיבה הפרטית שלהן מפריעה לכעשרה מיליון אזרחים נוספים שגרים כאן, ולכן תיפסק.
בינתיים אין לאף אחד אומץ, ולכן אנחנו נמשיך לנסוע לאירופה ולגלות שהיא, מה שנקרא פעם, אמריקה. נמשיך לשלם ולשתוק. והיי, נתב"ג מלא, זה סימן שלא חסר פה כסף, נכון? ובכן, לא. זה בעיקר סימן שבנתב"ג לא משתלטים על הבלגן. לגבי כסף, זו לא שאלה של יש או אין; זו שאלה של צדק והגינות בסיסיים. זו שאלה של האם אנחנו ממשיכים לאפשר ולממן חזירות. נדמה שלפחות בינתיים, זו לא שאלה.
איך זה מרגיש לצפות בהקלטה האחרונה של הקומיקאי האהוב עליי, רגע לפני מותו?
לפני כמה שנים הוזמנתי להופיע בפני עובדי איזו מועצה, אולי מועצת, המממ... האמת? לא זוכר. עובדי מועצה כלשהי ממרכז הארץ. הם עשו כנס כזה, השתלמות וואטאבר, זה היה במלון ליד זכרון יעקב ואני הייתי אמור לעלות להופיע ב־11:00 בבוקר. אור יום, באופן כללי, לא עושה טוב לסטנד-אפ, זו לא האווירה הנכונה, אבל אני זורם, עומד מאחורי הבמה מחכה לעלות. זה מקום מאוד בודד, החלק הזה מאחורי הבמה לפני העלייה, זר לא יבין זאת. אתה מאוד לבד שם. לא משנה.
אני מחכה שיקראו לי ואני שומע את זו שמדברת, היא מנכ"לית המועצה או סגנית ראש המועצה, ויש לה משהו נוזף כזה בקול והיא אומרת לעובדים את הדבר הבא: “עוד מעט יעלה להופיע חנוך, חנוך...” - ואז היא מסתובבת אליי ושואלת – "דאון?" ואני אומר "דאום". היא חוזרת למיקרופון ואומרת, "חנוך דאון", והיא אומרת את ה"דאון" במלרע ובהגייה מוזרה כזו, ברור שאין לה ממש מושג מי אני, אבל לפני כן, היא מציינת, לפני ההופעה, משהו לגבי מחר: ההסעות בבוקר לטיול יצאו בשמונה. היום קמתם מאוחר והלו"ז התעכב. מחר נתחיל מוקדם.
מה שמונה?! צעקו כמה מהקהל, אנחנו בחופשה, מה זו ההשכמה הזו, צריך גם לאכול! והגברת המנכ"לית או מה שהיא לא הייתה, צעקה עליהם בחזרה, "קודם כל זו לא חופשה זו השתלמות, דבר שני תקומו מוקדם לא קרה כלום, זה לא יכול להמשיך ככה, ההפקרות". וככה היה איזה דיאלוג בינה לקהל, והכל בצעקות וברעש, ובשיא הבלגן היא קטעה את הוויכוח ואמרה, "ועכשיו קבלו את חנוך דאון".
אף אחד כמובן לא קיבל אותי. הוויכוח על ההשכמה נמשך במלוא עוזו. הטיעונים בעד ונגד היו מרתקים, אגב. אני הייתי על הבמה וראיתי התגודדות ושמעתי צעקות ו"איך זה ייתכן" ו"אתם חושבים שאנחנו ילדים" ו"לא ניתן!". ומהרגע הזה הייתי צריך לטפס להופעה קומית. איכשהו שרדתי את זה, אם אני זוכר נכון, עשיתי כזו הצבעה מי בעד שמונה וניסיתי לזרום. לדעתי יצאתי בחיים.
אחר כך בקורונה כבר היו הופעות פה ושם בבתים פרטיים, והתחום שלי ידע ביזיונות גדולים יותר, אבל ההופעה ההיא נצרבה לי בזיכרון. אגב, בשיא הקורונה חבר קומיקאי, שהיה חייב להתפרנס והלך להופיע באיזו וילה, הופעה מחתרתית כזו בבית עשירים בימים של סגר. הוא נכנס פנימה, עמד להתחיל לדבר, ופתאום בעל הבית נעמד ואמר לו: אתה רואה את זה שם ליד החלון, השמן? הוא כורדי, תצחק עליו!
נזכרתי בחוויה הזו מזכרון יעקב השבוע, כי בנטפליקס שוחרר ספיישל חדש של נורם מקדונלד. קוראי טור זה יודעים שהוא היה מהקומיקאים האהובים עליי, גם הצחיק וגם הרגיע אותי. הוא הלך לעולמו מסרטן לפני כמה חודשים וכעת, לאחר מותו, עלה ספיישל מוזר מאוד שצילם. זה קצת כמו לקבל דרישת שלום מן המתים. זה הזכיר לי שאחת לכמה חודשים מישהו שולח לי בפייסבוק תמונה של בקבוק יין עם חתימה של אבא שלי מאחורה (יש עדיין כאלה יינות של יקבי הגולן), ואני תמיד מדמיין שזו דרכו של אבא שלי למסור לי דרישת שלום מלמעלה, שזו הדרך שהוא מצא לתקשר איתי מגן עדן, ואני מנסה לחשוב איזו התלבטות או סוגיה העסיקה אותי באותה עת, ומה היה חשוב לו להגיד לי לגביה בדרך הזו.
אז נורם מת, אבל פתאום יצא ספיישל חדש שלו, זו כאילו הופעת סטנד-אפ אבל לא בדיוק, זה משהו שהוא צילם בזמן שהיה סגר ולפני שעבר ניתוח שחשש שיסתבך: הוא יושב עם אוזניות מול מצלמת זום כזו, בביתו, ופשוט מדבר לעצמו בטייק אחד, עונה גם לאיזה טלפון באמצע ואומר שהוא באמצע ספיישל (יש גם נביחות של כלב מבחוץ), ומבצע את החומרים המיוחדים כל כך שלו, בחדר סגור לעצמו.
זו לא תוכנית שקל לצפות בה, היא מאוד הזכירה לי את החוויה של הופעות הזום שבהן היינו צריכים לדמיין צחוק (אני זוכר את עצמי עומד באיזה אולפן בחולון ומספר בדיחות לקיר). אבל מי שאוהב את נורם יוכל ליהנות.
והבטתי בו יושב שם, באחרית ימיו, לבד בחדר. מספר בדיחות - למי בעצם? ואהבתי אותו עוד יותר, את הדרך שבה נאחז בחיים והמשיך לעסוק, גם בשעה שחרב חדה מרחפת מעליו, בתובנות על נושאים כל כך לא חשובים, כמו את מי היה אוכל אם היה במטוס שמתרסק על אי בודד. ובכל מהלך הספיישל חיפשתי איזה רמז לכך שהוא על ערש דווי. איזה רגע שבו נורם בכל זאת יגיד משהו שירמוז על מצבו. אבל אפילו כשדיבר על צוואות, לא ראית בעיניו שום דבר שמסגיר משהו. הוא פשוט מספר בדיחות בקצב הרגיל שלו, מספר על אשתו רות (אין אחת כזו), ותוהה למה כשאנחנו נזכרים במשהו מהעבר אצל פסיכולוג, זה תמיד יהיה משהו רע. למה אתה אף פעם לא יושב בקליניקה ונזכר באיזה אפרסק טעים שאכלת.
אז נורם מקדונלד יושב בביתו ומנקה שולחן, מוסר לעולם את החומרים האחרונים שלו כי הוא כנראה מרגיש שהוא לא יחזור מהניתוח, והוא עושה זאת בתנאים שכל סטנדאפיסט יודע שהם כמעט בלתי אפשריים; אבל יש בו איזו נדיבות וגם צורך לשמח עוד קצת, עוד פעם אחת, ובגלל שהוא מקצוען, הכל בכל זאת עובד, אתה ממש רואה איך הוא נשאר בקצב, למרות שזו באמת חוויה קשה לפרפורמר להופיע בלי קהל (דייב שאפל אמר שזה כמו לשחות בבריכה בלי מים). ואתה אומר: אוקיי, המסכה הרמטית, אין שום חרך שדרכו ניתן להציץ פנימה אל המחלה, אל הקושי, אל מה שבאמת עבר עליו בימים ההם. כל הבדיחות הן הנונסנס הגאוני הרגיל שלו. אלא שלקראת סוף הספיישל, אם אפשר לקרוא ככה לאדם שיושב מול מחשב ומדבר לעצמו, ממש בדקות האחרונות, היה רגע שבו נורם סיפר איזו בדיחה על אמו ובשלב מסוים, הוא נעצר ואומר למצלמה: היא אישה טובה. יש בה רק טוב. היא נהדרת. וכשהוא אומר את זה, קצת במנותק מהקטע, יש לחלוחית בעיניו.
שבת שלום.
