העתיד של ישראל, או אולי המחשבה על אם יש עתיד לישראל, מעסיקה כעת רבים מאיתנו. באמת בוקר טוב לנו. הסופר אסף גברון כבר חושב על זה די הרבה זמן. מתחילת דרכו כסופר הוא משתעשע בתרחישים שונים לעתיד הישראלי, ואולי משתעשע זו לא בהכרח המילה הנכונה למי שכבר ב-2008, בספרו ''הידרומניה'' - שעלילתו מתרחשת ב-2067 - חזה לנו עתיד של יובש מחריד המנוהל על ידי תאגידי מים.
אומנם, "קל יותר לדמיין את סוף העולם מאשר את סוף הקפיטליזם", כמאמר המשפט המרופט-כבר המיוחס למבקר התרבות פרדריק ג'יימסון, אבל עדיין אפשר וצריך לנסות.
קצת לפני הקורונה, התיישבו בחדר ארבעה סופרים - תהילה חכימי, מיכל ספיר, אסף גברון ושמעון אדף, ששימש גם כמנחה של קבוצת החשיבה לצד ד"ר כפיר כהן לוסטיג. הם ניסו לדמיין עתיד פוסט-קפיטליסטי בישראל, עתיד שלא נשען על שורת הרווח כאומדן לערכם של דברים; עתיד שבו האדם זוכה, או נאלץ, למלא את זמנו בדברים שאינם עבודה בעבור שכר. השנה שבחרו להם היא 2066 - באופן מקרי, שנה בדיוק לפני העתיד הצחיח והאולטרה-קפיטליסטי של ''הידרומניה'' - לא רחוק מדי ולא קרוב מדי, בדיוק המרחק שמאפשר הישענות על ההווה כשורש נרטיבי, ועדיין נותן לכל תרחיש לפרוח. המרחב שיצרה קבוצת החשיבה והכתיבה כולל את אמ"ת, האיחוד המזרח-תיכוני - מקבילה מקומית של גוש האירו - ובתוכו מחוזות עצמאיים כמו זון 5 - גדותהירדן, שטח שכולל את ישראל, פלסטין, ירדן ונתחים מלבנון ומסוריה. התושבים, שנעים חופשי בכל האיחוד, זכאים לשכר אוניברסלי, וזכותם להחזיק ברכוש מוגבלת. הגיל שבו אדם צריך להיות מסוגל לדאוג לעצמו הוא 45, כיאה לשנות ההתחבטות הארוכות ולשיפורים ברפואה.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
שיאו של תהליך החשיבה הזה בארבע נובלות אחיות, מאת ארבעת הסופרים, שיצאו עכשיו בהוצאה משותפת של מכון ון ליר ופרדס. הנובלה של אסף גברון, "המֶלֶט", היא טייק-אוף נדל"ני מזרח-תיכוני עתידני על הנסיך הדני של שייקספיר. המתחבט של גברון הוא עמי, בנו של עמרם, ראש אימפריית נדל"ן שצלחה את המעבר לסדר החדש, שנבגד על ידי אחיו ואשתו קלאודיוס וגרטרוד, כלומר, דקל וגרטה. "קודם כל היה הַמֶּלֶט עצמו, החומר. היה לי את הרעיון, איזושהי המצאה, מלט פלאים שמשנה את שיטת הבנייה ומאוד מוזיל אותה, מחזק ומגמיש", מספר גברון על הולדת הרעיון שבבסיס הנובלה. "רציתי המצאה שמשפיעה על הרבה אנשים, אבל לא רציתי איזו אפליקציה".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כן, זה מוזר, אנחנו הלוא בעתיד המופלא, הדיגיטלי, ואתה בחרת להישאר בפיזיות של הדברים.
"זה יותר עניין אותי. אם הייתי יכול להמציא טכנולוגיה אולי הייתי עושה את זה ונהיה עשיר. אחרי שהמצאתי את החומר הזה הסתכלתי על המילה, הַמֶּלֶט, אמרתי וואלה, הַמְלֶט, וזה נורא הסתדר לי עם הפוסט-קפיטליזם. אנחנו חיים כמה מאות שנים בקפיטליזם, אנחנו מבינים אותו, חלקנו נהנים ממנו יותר וחלקנו פחות - מתוך זה נולד המחקר הפוסט-קפיטליסטי. אז אולי, חשבתי, כשאני כותב סיפור אני אחשוב על ה'פרה', על מה שהיה לפני. שייקספיר הלוא מתאר תקופה של מלכים שהם בעלי הכוח המלא, שעובדים אותם ומשרתים אותם. אז חשבתי לחזור לתקופה ההיא ולראות מהו החוט שמחבר, מהן התכונות האנושיות הבסיסיות. כלומר, אומרים שקפיטליזם הוא חזירי ונצלני, אבל אולי החזירות הקפיטליסטית היא בכלל חזירות אנושית? אולי אם תשנה את השיטה היא תישאר שם? האם ברגע שאנחנו מגבילים את האפשרות לרווח, נותנים כסף גם אם לא עובדים קשה, מנטרלים את הצורך בעוד - האם אנחנו מנטרלים את התכונות האנושיות שמאחורי השאיפה לרווח? הרי למה אנחנו רוצים עוד רווח - אולי מתחרותיות? האם התחרותיות תלך? האם יותר הוגנות תיצור עולם יותר טוב?"
מה שאתה מגלה, לקריאתי, ובלי יותר מדי ספוילרים, זה דווקא שאפשר להגיד שהחזירות היא לא הכרחית. המילניאלז בעתיד, שהם כמו הבומרים של ימינו, נאחזים בעבר. אבל הדורות החדשים הם לא חזיריים. לעומת זאת, אתה כן מדגיש שהעבודה היא הכרחית, שבלי עבודה אנשים נתלשים, הם לא יודעים איך להתמודד עם מה שאתה קורא לו "הפנאי הארור".
"אחד הרעיונות הבסיסיים בפוסט-קפיטליזם זה שלא צריך כל כך הרבה אנשים עובדים, האוטומציה מחליפה אנשים ואפשר להתנהל בעולם עם הרבה פחות עבודה, עם שבועות עבודה יותר קצרים, משכורת אוניברסלית. בקורונה ראינו שזה אשכרה קורה: אנשים ישבו בבית וקיבלו כסף בלי לעבוד. מבחינת המדינה הכסף קיים ואפשר למצוא דרך. לכאורה זה חלום אוטופי: נשב בבית ולא נעשה כלום. אבל האם אנחנו רוצים לשבת בבית ולא לעשות כלום? אם לא נצטרך לעבוד, מה נעשה עם הזמן? ובעצם זה גורם לך לחשוב שעבודה זה לא רק מתוך צורך הישרדותי פרנסתי - אני אומר את זה בזהירות כי יש אנשים שעובדים קשה מאוד ובתנאים מחפירים רק כדי לשרוד - אלא מתוך צורך בסיסי לייצר, ליצור".
"הוא עשה את הלילה בחדר בהרים. ואת היום הבא, ואת זה שאחריו. הוא הוריד את הנח-תנוך כדי לא לקבל תקשורת מאף אחד. החליט לנסות להבין איך לחיות. איך חיים האנשים בעולם החדש? הוא מעולם לא הפסיק לעבוד, לא רצה להפסיק, לא יכול היה. תמיד הביט בחשש באלה שעבדו רק כמה שצריך, נתנו את שני או שלושת חצאי הימים שלהם. הוא בדק את השירותים, את הקורסים, הפורטל של משרד הפנאי היה עמוס לעייפה באין-ספור פעילויות. אף אחת מהן לא עניינה אותו. הוא נח. הוא ישן. הוא עשה ג'קוזי. הוא הלך לטייל. הוא חשב. זה מה שהם עושים, האנשים? כדי שיהיה להם פחות קשה? כדי שיהיה להם יותר שוויון? ומה זה נותן להם? מה הם מרגישים, עם כל הזמן הזה שעומד לרשותם? מה הם עושים איתו? מחפשים בכוח תחביבים? קוראים? צופים בסרטים? כמה קורסים להעשרה אפשר ללמוד? ובשביל מה בעצם לדעת?" (''המלט'', אסף גברון)
הנובלה הנוכחית של אסף גברון, 54, באה אחרי שישה רומנים, קובץ סיפורים, קובץ טורים, אנתולוגיות סיפורים שערך לאחרים (''אוטוטו'' ו''תל אביב נואר'' עם אתגר קרת) ועשרות תרגומים של פרוזה ועיון. קהל הקוראים הישראלי חב לו את ההיכרות עם דיוויד פוסטר וואלאס, שעם ערימת כתביו היה גברון מנג'ס שוב ושוב להוצאות הישראליות עד שנתרצו סוף-סוף, בעקבות ההספד שכתב עליו. הוא עובד כעת על תרגומים ללאונרד כהן ועל רומן רחב יריעה שכתיבתו נמשכת כבר שש שנים, אותו יערוך חנן אלשטיין, שערך את שני ספריו האחרונים. בדומה לגיבור ''המלט'', גברון הוא בעל מוסר עבודה מפורסם. "שגרת העבודה משתנה לפעמים", הוא מספר, "אבל אני עדיין קם כל יום מוקדם ועובד על משהו. אני חייב את זה. נהנה מזה. אלו השעות שאני הכי אוהב ביום: לשבת ולכתוב ולהמציא... אני חושב שמצאתי את עצמי".
4 צפייה בגלריה
''אומרים שקפיטליזם הוא חזירי ונצלני, אבל זה בכלל חזירות אנושית?'' ספרו של אסף גברון
(צילום: יח"צ)
הדמויות בנובלה נחלקות, בין היתר, ביחסן לעבודה ובדרכי ההתמודדות שלהן עם העובדה שהיא אינה הכרחית עוד. אודליה - מעין אופליה - אהובתו של עמי, מנסה להתמודד עם הריק הקיומי על ידי הקמת מיזם בתמיכה ממשלתית שמתאים חיות מחמד לנזקקים להן, כשהמיזם נכשל היא נופלת לתהום. לעומתה, נער הפוסטר של השיטה החדשה הוא הרצי - הורציו - שהיה עורך דין מצליח ועכשיו נהנה להסתלבט על החוף ולהזמין אבו-חסן ברחפן. כן, בעתיד אולי הכל ישתנה אבל אבו-חסן יישאר לנצח. "הרצי נהנה מזה שהוא לא צריך לעבוד, אבל הגיבור לא מסוגל. זאת שאלה שיורדת לסוג של אופי. אני, למשל, צריך לעבוד, זה לא קשור לכסף. סופר זו דוגמה טובה כי אתה עובד כמעט לא בשביל כסף, אבל אני עדיין קם כל בוקר וכותב, בלי קשר לכלום. לפעמים יש אילוצים אחרים, אבל אם הפוסט-קפיטליזם יבוא ויאפשר לי רק לשבת ולכתוב - אני אשמח".
הגרסה המקומית להַמְלֶט מספקת די הרבה צחוקים, שבטח גם הצחיקו את גברון בזמן הכתיבה ("השם האהוב עליי הוא אלאור כלארטס"). "משהו מסריח בכיכר דנמרק" הוא משפט שמעורר גיחוך, אבל כיכר דנמרק אכן קיימת במציאות, בדימונה, מרכז ההתרחשות של הנובלה, שנבחרה גם בגלל הכיכר וגם בגלל הבחירה למקם את שייקספיר בפריפריה. כלומר, גם בעתיד, לפי גברון, נמשיך להתעסק בעדות ובקיפוח.
"עניין אותי למקם את העולם הפוסט-קפיטליסטי מול אנשים שעליהם המסגרת החדשה הייתה אמורה להקל: מעניינים אותי אנשים שעבדו קשה ונאלצו לפלס את דרכם ממקום יותר נמוך - לראות איך משפחה שהצליחה אבל חיה בעיר שתמיד הייתה עיר של מאבקים, איך היא מסתכלת על הנושא הזה, וגם, כמובן, למקם משפחה מזרחית בתוך מחזה שייקספירי. אני גדלתי בעיירת פיתוח לעולים חדשים, בערד. כמובן שאלו תנאים אחרים, אני לא מתיימר לדבר על עצמי, אבל זה נראה לי מעניין והנוכחות של שמעון (אדף ‑ ש"ק) כמי שבא משדרות, כעורך, הקלה עליי. זו תמיד שאלה, כמה אתה מדבר על העולם שלך ועל מה שאתה מכיר, לעומת כמה אתה מנסה לברוא ולהבין עולמות אחרים, שזה משהו שאני עושה ספר אחרי ספר. פה, עצם העולם העתידני הוא חדש, אבל גם בתוכו רציתי ללכת למקומות שמאתגרים אותי".
"מראס אל חאימה נסע ברכבת הקליע, העוזי, אל DBX ומשם במטוס אל TLV - נמל התעופה היה מלא אברכים שנחתו מארם נהריים ואנשי דת מוסלמים שבאו ממֶכה לירושלים רבתי - וממנו עוד עוזי אחד אל תחנת דימונה. בכל חלקי המסע היה עטוף באוויר המזגנים הקריר, ובחלק האחרון הרכבת הייתה כמעט ריקה, לשמחתו. מזל שאין בדימונה ישיבה חשובה של אחת החצרות, חשב. אבל כשיצא אל אוויר העולם בעיר הולדתו כבר לא היה מה שישמור עליו, והשמיכה הרותחת עטפה אותו ביציאה מבית הנתיבות, וכמוה האנשים. רחפנית שיתופית, ממותגת 'רחפנישתא', לקחה אותו הביתה". ("המלט", אסף גברון)
חוקי העולם שבו ממוקמת הנובלה, נוצרו, כאמור, בפגישות משותפות. במניפסט שמצורף לנובלה, שעליו חתומים אדף וכהן לוסטיג, עולה הטענה שהצורך לדמיין עולם חדש בספרות שעוסקת בעולם פוסט-קפיטליסטי מכיל פרדוקס בגלל שהוא נשען על דמותו של הסופר כמעין אלוהים, בורא יחיד, ושאת הדבר הזה ביקשו לפרום.
עד כמה נראה לך שבאמת הצליחו להיפרד מהסופר כבורא יחיד של הטקסט?
"בלי להיכנס להצדקות הרעיוניות הפילוסופיות והאידיאולוגיות שלו, הרעיון הפרקטי היה ליצור עולם משותף שבתוכו יפעלו הספרים. ון ליר התחילו פרויקט פוסט-קפיטליסטי של סיפורים קצרים שנה קודם. זה לא כל כך הלך: היו מפגשים, הביאו סופרים, נתנו לנו חומרי קריאה עיוניים ופרוזה על פוסט-קפיטליזם וספרות ספקולטיבית שמתארת עולם פחות או יותר כזה. הניסיון לא צלח, כי בסיפור קצר לא הצלחנו לפתח מספיק את רוחב היריעה למשהו אמין וברור וגם כי כל אחד הלך למקום אחר וזה היה יותר מדי מפוזר. הסיבה הראשונה לחבר ארבעה סופרים וליצור יחד את העולם נבעה קודם כל משם, לייצר עולם שיהיה מסגרת ברורה ויציבה יחסית, שתהיה מובנת יותר לקוראים ובתוכה כל סופר יכתוב את הנובלה שלו על מה שהוא רוצה. כלומר, גם ברגע שסיימנו את העבודה הזו, עדיין צריך להמציא סיפור, עדיין צריך להתחיל הכול מאפס. שמעון וכפיר עשו עבודה מעולה בלנהל את זה אבל אני לא חושב - ואני מקווה שאני לא הורס כאן - שאופן היצירה הזה מבטל את הפרדוקס: בסופו של דבר אתה כן יושב בחדר, עובד בתוך עולם, לא יודע במה זה שונה בהרבה מסופרים שעובדים בתוך עולם ריאליסטי של ההווה, או של שנות ה-90 או המאה ה-18. אתה עובד בתוך מסגרת".
כלומר, גם העולם האמיתי הוא נתון.
"כן, כמובן שאתה יכול לשחק איתו, אבל הכללים די ברורים. זה נחמד שיש לך את קבוצת התמיכה הזאת, שאתה נשען עליה והם חושבים על דברים שאתה לא היית חושב, או מפתחים מטבעות לשון, או עושים החלטות טכניות כמו שם המטבע או ההרכב הגיאופוליטי. במובן הזה זה משחרר אותך להתרכז בסיפור שלך. מצד שני גם כשאתה לבד, יושב וממציא, יש לזה את היתרונות שלו. בקצרה: אני לא בטוח שברמת היצירה הספרותית השתנו פה סדרי עולם, או שישתנו. ספרות זו עדיין יצירה מאוד פרטית של אדם אחד בתוך עולמו, בניגוד ל - וגם זה לא תמיד - יצירת מוזיקה או קולנוע או טלוויזיה ועוד יצירות שהן קבוצתיות".
ההווה בישראל, ואולי גם בעולם, מתקדם בקצב היסטרי. ריאיון שנערך לפני שבוע עשוי להיות לא עדכני לשבוע זה, לא כל שכן ספרים שנכתבו לפני שנה ומתיימרים לזרוק אור מהעתיד על ההווה. כשאתה מסתכל על מה שקורה מסביב עכשיו אתה חושב: אולי לא הימרנו נכון? אולי היה צריך לדמיין תרחיש חמור הרבה יותר?
"ההווה הזה, הישראלי, הסוף שלו עדיין לא ברור. הוא לא יהיה ברור חודשים ואפילו שנים. אי-אפשר להגיד, 'וואי נהייתה פה מדינת הלכה/סיפוח/אפרטהייד ולא הכנסנו את זה בחשבון', או ההפך, שהממשלה הזאת שמה לעצמה כל כך הרבה רגליים שהכל יקרוס ברעש וצלצולים ויחזור לסטטוס קוו שהיה פה קודם או אפילו יזרז תהליכים שילכו למקומות יותר אופטימיים מהססטוס קוו הקודם. אז אני לא יכול להגיד שהשבועות האחרונים משנים איזו תפיסה שהייתה לנו, כי עוד לא יודעים לאן הם ילכו. ויותר מזה: גם אם התוצאה תהיה א' - אפרטהייד, מדינת הלכה או ב' - בדיוק ההפך או ג' - חזרה לסטטוס קוו וד' משהו שאנחנו לא יכולים לדעת מהו".
כולם באותה רמת סבירות?
"כן, לגמרי, כולל ד' שאני לא יודע מהו. ברור שקורה פה משהו גדול ואולי בלתי הפיך, ככה שאפשרות החזרה לסטטוס קוו נראית פחות סבירה. מאידך, חזרה לסטטוס קוו זה לרוב מה שקורה. אני טוען, לצורך העניין, שהכול עדיין אפשרי. מה שקורה בשבועות האחרונים, עד כמה שהוא דרמטי, אני לא חושב שאם היינו יושבים עכשיו בפגישות בניית העתיד שלנו, זה היה משנה את התרחישים שבנינו. מה שקורה עכשיו לא משפיע על תהליכים עמוקים כמו שהפוסט-קפיטליזם מדבר עליהם".
"יש סכסוך לאומי. אנשים מפחדים. ויש מי שמזין את הפחדים האלה. אני מתנגד לכיבוש אבל מבין למה לא יצאו מאות אלפים כדי למחות נגד הכיבוש ולמה כן יוצאים עכשיו מאות אלפים כדי למחות נגד דיקטטורה ובעד דמוקרטיה"
הוריך עלו לישראל מאנגליה וגם אתה עצמך חיית שנים לא מעטות בחו"ל, במסגרות שונות. בראיונות בעבר חזרת ואמרת שישראל היא הבית. זה עדיין תקף, גם בשבועות האלה?
"לגביי, כן. אני לא היגרתי אף פעם. חייתי שנים ארוכות בחו"ל, לידי היו מהגרים ישראלים ולא ישראלים וראיתי במה זה כרוך. עם כל זה שיש לי דרכון, ויש לי משפחה גדולה באנגליה ואני אוהב את אנגליה, בסופו של דבר אני לא מרגיש שם בבית, זה קשור בעיקר לשפה שהיא חלק חשוב מהעבודה שלי. השבועות האחרונים לא משנים את זה ברמה האישית אבל אני כן מסתכל על הבנות שלי ואני לא חושב שהן יישארו פה, ואני בטח שלא אנסה להשפיע עליהן אחרת. אני אבין, אולי אפילו אעודד. מעבר לזה שספציפית הן חיו באמריקה שנתיים והתחברו מאוד לתרבות שם והאנגלית שלהן טובה. שוב, אני לא יודע מה תהיה התוצאה של מה שקורה עכשיו, אולי היא תהיה אופטימית".
אז אולי צודקים אלו שטוענים שאוכלוסיות שאומרות: אני אעודד את ילדיי לא לחיות כאן, או כאלו שאומרות שהילדים יותר מחוברים לתרבות אחרת, אולי באמת אם להשתמש בטרמינולוגיית "האם האמיתית", אתה ושכמותך אינם האם האמיתית. שהנה הוויתור על המקום הוא אינהרנטי, הוא בתוך הצאצאים שלך. ב"מלחמת אין ברירה", אם יש לך ברירה, אז באיזשהו מקום כבר הפסדת.
"יש מאות אלפים שיוצאים עכשיו כל שבוע, ואני יוצא איתם ואין להם שום רצון לוותר. אני לא מקבל את זה שהצד השני הוא האם האמיתית. אנחנו האם האמיתית, אבל אם יהיה מצב שעוד עשרות שנים הם יהיו רוב כל כך גדול שהם יצליחו ליישם את כל החלומות הגדולים שלהם, אני אעדיף שהבנות שלי יהיו במקום יותר שפוי. אני מבין את השאלה, יש בזה אולי משהו תבוסתני".
גברון מעולם לא הסתיר את דעותיו הפוליטיות. בין היתר, הוא היה הישראלי-יהודי היחיד שטקסט שלו התפרסם בספר מאמרים ומסות של כותבים מכל העולם, שיזם ארגון "שוברים שתיקה". "אוי ואבוי אם אפחד להביע את דעותיי", הוא אומר, "אבל המקרה של 'שוברים שתיקה' הוא לא דעה בעיניי, אלה עובדות. ואני יודע את זה כי אני הייתי חייל בשטחים ואני יודע שהדברים נכונים מניסיוני האישי. אין לי בעיה לומר עובדות".
מה לגבי הטענה נגד "שוברים שתיקה" על כך שהם "מכבסים את הכביסה המלוכלכת בחוץ"?
"בגלל שהימין ממומן בחו"ל ומממן מחו"ל את שינוי שיטת המשטר במדינה שלנו - ביבי, קהלת וכו' - על אחת כמה וכמה חשוב שמי שעלול לממן את זה יידע מה הוא מממן".
רבים מרגישים שכל מה שאנחנו מקבלים עכשיו, במובן הכי בסיסי, זה עונש: הסכנו עם מצב שלא ניתן להסכין איתו, עם שליטה על עם אחר. המשכנו בחיינו, אכלנו, נסענו, חזרנו, כתבנו, ועכשיו המפלצת מעבר להר באה אלינו. הספרות הישראלית, בעיניך, עסקה ועוסקת בזה מספיק?
"ואם הספרות הייתה מתעסקת בזה יותר, המצב היה משתנה בפסיק? אני חושב שלא. ומה היה צריך לעשות? לצאת לרחובות? כאמור, אני מתנגד לכיבוש ותומך ב'שוברים שתיקה', אבל אני מבין למה לא יצאו מאות אלפים כדי למחות נגד הכיבוש ולמה כן יוצאים עכשיו מאות אלפים כדי למחות נגד דיקטטורה ובעד דמוקרטיה".
תסביר.
"כי יש סכסוך. יש סכסוך לאומי. אנשים מפחדים. ויש מי שמזין את הפחדים האלה. אנשים למודי מלחמות, פיגועים, טילים, למודי הסכסוך ומבחינת הרוב, המרכז, ה'יש עתיד' הזה - זה לא אותו דבר. הייתי שמח אם אותם מספרים היו מוחים נגד הכיבוש, זה היה טוב לכולנו, כי המספרים האלה אנחנו רואים שהם משפיעים - שוב, עדיין לא יודעים מה יהיו תוצאותיה של ההשפעה הזו - השפעות שהמחאות הקטנות של השמאל לא מצליחות לעשות. הטענה הזו: 'למה באתם עכשיו?' ו'למה לא מדברים מספיק על הכיבוש' זה וואטאבאוטיזם. קורה פה משהו גדול ויפה ומבורך. יכול היה להיות יותר טוב? כן, ברור. אבל אני מבין למה זה לא קרה עם הכיבוש. מצר, אבל מבין".
"אם ישאלו אותו עכשיו בשביל מה חי. אם יגידו לו עכשיו לא להיות יותר, ולסכם את חייו, במילה אחת, היה בוחר במילה אהבה" ("המלט", אסף גברון)
אלו שורות מפתיעות בנובלה הזו. ככלל נראה בכתיבה שלך שהדברים נמצאים במקום אחר: בחברה, בתרבות, בפוליטיקה, עיבוד ספרותי לתופעות סוציולוגיות ואז פתאום מבליחה אהבה, בתור הדבר הכי חשוב.
"כמו שאמרנו, אנחנו מדברים על אנשים, על יצרים עמוקים, שליליים וחיוביים. אני לא חושב שיש אנשים שאין בהם אהבה. גם בסמוטריץ' יש המון אהבה".
ברור. אם לא הייתה זה היה יותר קל.
"בעבר באמת התעסקתי הרבה במציאויות ובתהליכים פוליטיים, כמו ב'הגבעה' או ב'תנין פיגוע', בישראל שלנו ובתהליכים שעוברים עליה, או בדברים ישראליים מחוץ לישראל, כמו ב'מובינג', ופה, התעסקות בספקולציות, איך החיים יהיו בעתיד. אבל תמיד היה אלמנט אישי, ואני חושב שזה הולך ומתגבר. זה לא שאני כותב עכשיו רומנים רומנטיים, אני ממשיך להתעניין בתהליכים גדולים וחברתיים, אבל זה כן מגיע לשם, לזה שאתה שואל את עצמך: לאן הכל מתכנס?".
פורסם לראשונה: 07:47, 14.04.23
