הבמאי והשחקן קנת' בראנה חוזר להתמודדות שלישית עם מותחני הבלש של אגתה כריסטי, שבמרכזם דמותו של הבלש הבלגי הרקול פוארו. "רצח באוריינט אקספרס" (2017) הופק בתקציב בינוני וזכה להצלחה יפה (פי שש מעלויות ההפקה). "מוות על הנילוס" (2022) הופק בתקופת הקורונה ובקושי החזיר את עלויות ההפקה שלו. ההצדקה הכלכלית לקיומו של פרק שלישי היא גבולית למדי.
"רדופים בוונציה" – טריילר
(צילום: באדיבות פורום פילם)
ההצדקה האמנותית פחותה אף יותר. הפרק הראשון היה בינוני - והשני ירוד ממנו. בראנה עיבד את שני ספריה המפורסמים ביותר של כריסטי, שכבר זכו לעיבודים קולנועיים קודמים, ובשני המקרים סרטיו נפלו מהם. הסרטים רופדו ברשימה ארוכה של שחקנים מוערכים שלא הצליחו לייצר הופעת משחק זכורות. כל מה שנותר בזיכרון הוא הרגע "ממוות על הנילוס" שהפך ל-Meme נלעג ובו הדמות המגולמת על ידי גל גדות מנסה להלהיב את האורחים על הספינה בכך שלסיפוק צרכיהם יש "מספיק שמפניה כדי למלא את הנילוס". בראנה משחק את פוארו עם מידה מוגבלת של חן קומי (להבדיל, למשל, מהדמות כפי שגילם אותה פיטר יוסטינוב), ועם ניסיון מגושם מבחינה תסריטאית לקשור בין תכונות האופי שלו והעבר של הדמות – בעיקר הצלקות הפסיכולוגיות של מלחמת העולם הראשונה.
האם יש סיבה לצפות ליותר מ"רדופים בוונציה" (A Haunting in Venice)? מי שצפה בטריילר עשוי היה לחשוב, כפי שגם אני חשבתי, שתהיה כאן חריגה מוצלחת מהמתכונת של שני הסרטים הקודמים. הטון אכן שונה, אך הוא לא יותר מעוד פן לעיבוד הלא מספק של בראנה וגרין לדמות של פוארו.
חובבי ספריה של כריסטי עשויים לתהות על עצם קיומו של סרט עם פוארו, לכאורה עיבוד לכריסטי, שנקרא "רדופים בוונציה". כריסטי מעולם לא כתבה ספר בשם זה. במקום זאת הסרט הוא עיבוד מאוד חופשי לאלמנטים מתוך Hallowe'en Party, אחד מספריה המאוחרים והפחות מוכרים של כריסטי (הוא נכתב ב-1969 ויצא בישראל ב-1970 תחת השם "תעלומת הרצח במסיבה"). העלילה, שהתרחשה במקור בכפר באנגליה, הועברה לוונציה האקזוטית יותר. דמויות נגרעו, ודמויות חדשות נוספו. מספר מעשי רצח שהיו במקור קוצצו מהעלילה, וגם המוטיבציה לרצח, כפי שהייתה קיימת במקור, שונתה. קשה לראות בסרט עיבוד לכריסטי, אלא ניסיון לשאול ממנה את הדמות של פוארו, ולעצב תעלומה ברוח ספריה. בכל מקרה התוצאה מאכזבת למדי.
הבחירה בוונציה, ועוד במועד בו מציינים את "ליל כל הקדושים", נקשרת לניסיון של הסרט לפעול על קו הגבול בין מותחן בלשי ואימה. בשבע הדקות הראשונות עוד ניתן לראות קצת מהעיר, אבל לאחר מכן העלילה מתכנסת לתוך ארמון קטן, שבו תתרחש האינטראקציה של רצח וחקירה כמעט עד האפילוג. אני מודה בחוסר הבקיאות בנוגע לאופן בו ליל כל הקדושים נחגג באיטליה, אבל מה שמוצג נראה כמושפע באופן מופרז מהמודל האמריקני-בריטי. בנוסף, כל הדמויות, איטלקיות ולא איטלקיות, כולל ילדים איטלקים קטנים, דוברות כולן אנגלית. התחושה הבסיסית היא שהמעבר של העלילה מאנגליה לאיטליה נעשה עם מידה מאוד מוגבלת של חשיבה.
ההפקה נעשתה בתקציב בינוני-נמוך, עם הפחתה ניכרת במספר השחקנים המוכרים. לעומת רכבת הפאר, או הספינה המשייטת על הנילוס, הארמון הקטן והחשוך שבו מתרחשת העלילה מקנה לכל הסרט תחושה קלסטרופובית. זה היה יכול לשרת את האימה שאמורה לנבוע מאפשרות קיומם של אירועים שעשויים להתפרש כעל-טבעיים, אבל הבימוי של בראנה - והצילום של האריס זמברלוקוס - אינם מרשימים. יש שימוש נשנה באלמנטים שאמורים להבהיל את הצופים, ויש הבזקים של אירועים בשחור לבן. כלים של ז'אנר אימה שמקנים לסרט אופי מיושן.
אנו פוגשים את פוארו בוונציה ב-1947 לאחר שכבר פרש ממלאכת הבילוש. תושבי העיר המודעים למוניטין שלו מנסים בחוסר הצלחה לבקש את עזרתו. ויטאלה (ריקרדו סקמארצ'יו), שוטר לשעבר שהפך לשומר הראש של פוארו, מרחיק בהחלטיות את הצובאים עליו. מי שמעוררת בו מחדש את הסקרנות המקצועית היא אריאדנה אוליבר (טינה פיי), סופרת ספרי בלש אמריקנית ומכרה ותיקה של פוארו. היא משכנעת אותו לנסות ולפצח את סוד היכולות של מדיומית בשם ג'ויס (מישל יאו), שהצליחה לתעתע גם בה. כל מרכיב של הדמויות בנקודת ההתנעה של העלילה, לוקה בחוסר סבירות.
בלילה סוער, שהוא גם ליל על הקדושים, פוארו מתלווה לאוליבר לסיאנס בארמון שבו מתגוררת זמרת האופרה רוונה (קלי ריילי). את הסיאנס עומדת לערוך ג'ויס המלווה בעוזרת שלה דסדמונה (אמה ליירד), ובעוזר נוסף בשם עלי (ניקולס הולנד). רוונה היא אלמנה שבתה היחידה אליסיה התאבדה לפני חודשים ספורים בקפיצה לתוך תעלות ונציה, ומטרת הסיאנס היא לנסות ליצור איתה קשר. מלבד הדמויות שהוזכרו נוכחים בסיאנס גם אולגה (קאמי קוטין), מנהלת המשק של רוונה, רופא המשפחה ד"ר לזלי פרייה ובנו לאופולד (ג'יימי דורנן וג'וד היל, ששיחקו אב ובן ב"בלפסט" – סרטו הקודם של בראנה). לד"ר פרייה יש טראומה פסיכולוגית שנגרמה לו כשהיה בין המשחררים של ברגן-בלזן. אלמנט שמשיק לטראומות של פוארו עצמו. האורח האחרון והלא קרוי הוא מקסים ז'ראר (קייל אלן), הארוס לשעבר של אליסיה, שכבר מצא לעצמו בת זוג וחיים חדשים.
במהלך הסיאנס מתרחשים אירועים מוזרים הרומזים על האפשרות של קיומם של כוחות על-טבעיים, כשהמסר של "אליסיה" המגיע דרך המדיומית מתייחס לנוכחות של הרוצח.ת שלה בחדר. הסיאנס מתרחש ללא הצבעה ברורה על זהותו.ה, אבל זמן קצר לאחריו מתבצע הרצח. פוארו סוגר את הנוכחים בתוך הארמון, ומתחיל לחקור את התעלומה. בעוד שבספר של כריסטי אי-הממשות של העל-טבעי הייתה ברורה לחלוטין, ב"רדופים בוונציה" הגבולות – גם מבחינת המתרחש, אבל בעיקר מבחינת האופן בו הסיטואציה מועמדת – מעומעמים. זה מקנה מרחב פעולה רב יותר לבראנה וגרין, אבל הדמויות והסיטואציות המתפתחות אינן מעוררות עניין רב.
סרטיו המוקדמים של בראנה הכילו אלמנטים על-טבעיים ואימה. בסרטו השני "רצח מהעבר" (1991) חיבר בין אלמנטים מלודרמטיים של קנאה עם רצח וגלגול נשמות, והוא גם עשה עיבודים שאפתניים ל"פרנקנשטיין" (1994) ול"המלט" (1996). עם כל ההסתייגויות, בכל הדוגמאות המוקדמות הנוכחות של העל-טבעי טופלה באופן מעניין יותר. קריירת הבימוי של בראנה החלה כהבטחה גדולה ב"הנרי החמישי" (1989), והוא סומן כיורשו של לורנס אוליבייה. מאז, במעבר מעשור לעשור, ההבטחה התחלפה בתחושה הולכת וגדלה של החמצה. אחרי שלושה סרטים לא מוצלחים עם דמותו של פוארו, יש לקוות שבראנה מיצה את העניין שיש לו בדמות, והוא יתפנה כעת לאפיקים יצירתיים פוריים יותר.
