הכישלון המהדהד של "המארוולס" (The Marvels) חמור מזה של עוד סרט גיבורי-על לא מוצלח ולא מצליח. בשלושת הפאזות הראשונות של היקום הקולנועי של מארוול (2008-2019), אולפני מארוול הפכו למערכת ההפקה המצליחה והמשפיעה ביותר בהוליווד, אך כעת הם בקריסה רב-מערכתית. רשימה חלקית של הכשלים תכלול את החמדנות שהובילה לחיבור הדוק מדי בין הסדרות בדיסני+ והסרטים המיועדים למסך הקולנוע, כשלים בשיטות העבודה משלב הכתיבה ועד שיווק המוצר המוגמר, והניסיון לקדם אג'נדות תרבותיות-פוליטיות על חשבון דמויות בנויות היטב. נשיא האולפן קווין פייגי, שעד לאחרונה נתפס כמנהל המצליח בתעשייה, מבצע בימים אלו שינויים בהולים ודרמטיים בתוכנית ההפקות העתידית כדי לנסות ולמנוע קריסה. "המארוולס", שמשקף את כל הכשלים שהוזכרו, הוא סרט גרוע במיוחד.
"המארוולס" – טריילר
(באדיבות פורום פילם)
ההצלחה האדירה של "קפטן מארוול" (2019), הסרט הראשון של ה-MCU שבראשו עמדה גיבורת-על, נבעה בעיקר מעיתוי יציאתו: אחרי "הנוקמים: מלחמת האינסוף" (2018) ולפני "הנוקמים: סוף המשחק" (2019). הוא עלה 175 מיליון דולר, והכניס בסופ"ש הראשון 456.7 מיליון, עם הכנסות סופיות של 1.31 מיליארד דולר. "המארוולס" עלה, לפי הערכות, בין 220 ל-300 מיליון דולר, ובסופ"ש הראשון הכניס פחות מרבע מהסרט הקודם (110.3 מיליון). בהתחשב בהוצאות הנוספות על שיווק, ולאחר התשלום לבתי הקולנוע, ברור שיהיה כאן הפסד כספי אדיר לאולפן.
באורך של 105 דקות "המארוולס" הוא הסרט הקצר ביותר שאולפני מארוול הפיקו עד היום. עם תקציב מופרז המפוזר על פני מספר יחסית מצומצם של דקות, אפשר היה לצפות לפלא של עיצוב הפקה וליטוש טכנולוגי. זה ממש לא המצב. נראה שהרבה מאוד כסף בוזבז בתהליך ההפקה מסויט שכלל הקרנות ניסיון כושלות, ימי צילום שנועדו לתקן את מה שאינו בר תיקון, ודחיות חוזרות ונשנות של תאריך היציאה. הבמאית בת ה-34 ניקה דקוסטה, שביימה לפני כן רק שני סרטים בתקציב נמוך (כולל הרימייק המוצלח "קנדימן" מ-2021), נקטה בכנות יתר כשאמרה בראיון לפני כמה חודשים שבפועל זה "סרט של קווין פייגי". עם התארכות שלב הפוסט פרודקשן, דקוסטה נטשה אותו כדי לעבוד על הסרט הבא שלה. ברי לארסון, המגלמת את קפטן מארוול, הודיעה עוד לפני יציאת הסרט שהיא לא תשוב לגלם את הדמות.
מלבד קפטן מארוול, עלילת ה"מארוולס" כוללת עוד שתי גיבורות-על שעושות את הופעת הבכורה שלהן על מסך הקולנוע. לכן, מלבד צפייה קודמת ב"קפטן מארוול" נדרשת גם צפייה בכמה מהמיני-סדרות של מארוול שנוצרו עבור דיסני+. ב"וונדה-ויז'ן" (2021) הופיעה דמות המשנה של מוניקה רמבו (טיונה פאריס), הבת של מריה רמבו, "חברת הנפש" של קרול דנוורס/קפטן מארוול. את כוחות המניפולציה של אנרגיית אור (שאופיים והיקפם נותר מאוד לא ברור) היא קיבלה לאחר שעברה מחסום שיצרה המכשפה וונדה מקסימוב כשזו השתלטה על עיירה אמריקאית תמימה. גיבורת "מיס מארוול" (2022) היא קמאלה קאן (אימאן ולאני), נערה אמריקאית-פקיסטנית שמעריצה גיבורי-על ובעיקר את קפטן מארוול. יש לה צמיד יד ("צמיד קוונטום") שמאפשר להפוך אנרגיה קוסמית לאובייקטים. עבור המשקיענים הנוכחות של גזע הסקרול בסרט יכולה להיעזר בצפייה במיני-סדרה "הפלישה הסודית" (2023). בעבור אחד משני הקטעים שלאחר הכותרות לא תזיק גם צפייה במיני-סדרה רביעית (שבשמה לא אנקוב מטעמי ספויילר).
מארוול מציבה דרישות סף לצפייה אך לא כל הצופים בסרטי מארוול מנויים לדיסני+, וגם לאלו שיש מנוי לא בהכרח יש גם סבלנות לצלוח את הסדרות שאיכותן בינונית ומטה. באופן אירוני הניסיון של דיסני ומארוול להרחיב את כמות המוצרים ולמקסם את הרווח, מייצר חסמים בפני מי שאינו מעריץ מושבע - ופוגע בכך בהכנסות. כשמוסיפים לכך גם את המורכבות של קונספט המולטיוורס שמאפשר לכל מיני דברים מטורללים ומאולצים להתרחש, ואת 57 הדמויות החדשות שנכנסו לסרטים ולסדרות מאז תחילת הפאזה הרביעית, אין פלא שעבור צופים רבים עם עניין מוגבל ב-MCU כל העסק הופך למסורבל, מבולבל ומיותר.
זה הסרט הראשון ב-MCU שבו יש חבורת גיבורות-על, והוא גם מתהדר בריבוי גזעי ודתי. הוא משקף את הנטייה של הפאזה הרביעית והחמישית (ושל סדרות ה-MCU בדיסני+) לאתגר את המודל של הגבר הלבן כבסיס לגיבורי-על. אחרי עליית "קפטן מארוול" היו לברי לארסון התבטאויות שמעריצי MCU (ממין זכר) תפסו כעוינות ומתנשאות כלפי זכרים לבנים, והם גמלו לה בנחשול לא סימפטי של לעג ושנאה. השבוע, עם הכישלון המסתמן של "המארוולס", הבמאית האפרו-אמריקנית דקוסטה כבר האשימה את המבקרים החריפים שלו בהיותם "רעילים ואלימים, וגזענים, וסקסיסטיים, והומופובים וכל הדברים הנוראים האלו". מצד שני, בני דור-Z, הצעירים והנאורים בתפיסתם הגזעית והג'נדריאלית, היו רק 19% מהצופים בסרט בסופ"ש, ובקבוצת הגיל של 25 ומעלה, על כל אישה שצפתה בסרט היו יותר משני צופים גברים. נראה שהבעיה של הסרט ושל אולפני מארוול היא דווקא עם אלו שהיו אמורים לשאת אותו על כפיים.
העלילה מונעת ע"י אירועים שלא מתרחשים במהלכה. המאבק של קרול דנוורס בגזע הקרי ב"קפטן מארוול" הוביל לאחר מכן לאירועים קשים על הכוכב, ולאופן בו קפטן מארוול נתפסת כעת ע"י בני הקרי כדמות אפלה. אפשר היה לפתח את זה לסרט מאתגר יותר שבו "הסופרמן הנשי" של מארוול צריכה להכיר בהשלכות המוסריות של כוחותיה האדירים. אבל היוצרים (כלומר קווין פייגי) העדיפו קומדיה קלילה של גיבורות-על שקופצות בהרף עין למרחקים אדירים ומתחלפות ביניהן באופן שעליו אין להן שליטה. למה זה קורה? למה דווקא להן? אין ממש הסבר קוהרנטי (הרעיון של שזירה קוונטית נזרק לחלל. שיהיה). העיקר שזה אמור לספק הנאה (זה לא).
גורלם של בני גזע הקרי מוביל לניסיון הנקמה של בת הקרי דאר-באן (זואי אשטון) הנושאת את נשק "פטיש המאשימים" של בן הקרי "רונאן המאשים" (האנטגוניסט ב"שומרי הגלקסיה" הראשון). מיחזור דהוי של דמות שמלכתחילה לא זכתה לגילום מצטיין. בסצנה הפותחת דאר-באן מאתרת את מיקומו של "צמיד קוונטום" המשלים את זה שבידי קמאלה קאן, והיא משתמשת בו כדי לבצע מניפולציות קוסמיות כאלו ואחרות שיאפשרו לה לנקום בקפטן מארוול, בגזע הסקרול, ובסופו של דבר גם לנסות לפגוע בכדור הארץ.
בין דנוורס ומוניקה רמבו יש ריחוק פיזי ורגשי בתחילת הסרט. קרול הכירה אותה כילדה, אבל נעלמה מחייה ומחיי אימה מריה כשהפכה לגיבורת-על קוסמית. מוניקה הבוגרת עדיין כועסת, ואילו קרול, מצידה, ממשיכה להסתכל בערגה בתמונות של מוניקה כילדה לצד אימה המנוחה. יש כאן, בתיאוריה, מהלך עלילתי צפוי אך כזה שעשוי להיות מרגש. ואולי הוא אף היה כזה אם היו סצנות סבלניות, מהלך התפתחות של הדמויות, וכתיבה המאפשרת לשחקניות, בעיקר ללארסון שיש לה כישרון משחק אמיתי מחוץ לסרטי ה-MCU, ליצור דמויות בעלות עומק. במקום זאת יש קצב קדחתני, פרגמנטריות עלילתית, ובריחה מכל עומק רגשי.
למרות שאת הסדרה "מיס מארוול" לא הצלחתי לסיים, יש לציין כנקודת זכות את ההופעה האנרגטית של ולאני. ייתכן שהיא בולטת על רקע כל הדברים האחרים שלא עובדים. היא בוודאי צריכה לשאת על כתפיה לא מעט ממה שאמור להיות האפקט הקומי של הסרט, והיא עושה כמיטב יכולתה בהופעה שחזקה בהבעות מוגזמות וחלשה בניואנסים.
משכו הקצר של הסרט הוא לא תוצר של איפוק נדרש ומבורך. העלילה המקוטעת נראית כתוצר של עבודת עריכה אגרסיבית שהשליכה סצנות רבות ואולי אף קווים עלילתיים שלמים. מה שנותר הוא מקבץ סצנות שהקשר ביניהן לא ברור, ולכן קשה מאוד להתעניין בדמויות, ביחסיהן, ובמהלך שהן עוברות מול היריבה המאוד לא מעניינת ולא מרשימה שמולה הן מתמודדות. קשה להאמין שאחרי כל דרך הייסורים של הפקת הסרט ותקציב העתק שניתנו לו האפקטים הם כה ירודים והעלילה כל כך לא קוהרנטית.
מה שייזכר מהסרט הן שתי סצנות שמתבלטות בהיותן איומות במיוחד. הראשונה היא קטע של ריקוד ושירה שמתרחש בכוכב שכל יושביו מסוגלים לתקשר רק בדרך זו (יותר קרינג' מסיקוונס ספיידרמן כמיוזיקל ב"ספיידרמן 3" של סם ריימי מ-2007), והשני שבו חתולי החלל (ה"פלרקנים") טורפים צוות שלם של חללית – אבל מסיבות טובות ו"מצחיקות". סצנה שנראית כתשובה של מארוול לסצנת התינוקות הנופלים האיומה בתחילת "הפלאש" (2023). זה בוודאי לא סימן טוב, כששתי הסצנות הזכורות הן כה רעות עד שהן ברות השוואה לשניים מהכישלונות הגדולים בז'אנר.
