למושג הזמן יש מקום מרכזי ביצירה של אהוד בנאי. ומכיוון שבנאי הוא לא רק כותב ומבצע מחונן ועניו שליבו תמיד במקום הנכון, אלא גם גיטריסט בעל צליל מזוהה - הוא משחק עם מושג הזמן כמו היה מיתר. מותח אותו קצת ואז מרפה בעדינות, לוחץ ומשחרר חליפות, ובעיקר מאפשר למאזין להצטרף למסע המוזיקלי שלו שנמשך למעלה מ-35 שנה. לרגל יום הולדתו ה-70 של בנאי - כי הזמן לא עוצר אפילו לאלו שהופכים בו דרך קבע - חזרנו לשבעה שירים מתוך אלבומי האולפן המרכזיים שלו.
"זמנך עבר" - "אהוד בנאי והפליטים" (1987)
כל אחד חולם לפעמים על הימים שהוא העביר בתיכון, וגם לאהוד בנאי יש חלומות כאלו, ולפחות אחד מהם נותר עד היום גם אחד משיאיו. ואגב זמן - בנאי המתין לא מעט עד שהגשים את חלומו הגדול להפוך לזמר-יוצר. בדרך לשם הוא נדד באירופה, ניגן במנהרות הרכבת התחתית בלונדון, עבד כפועל בניין בראש פינה, ואז שב לבית הוריו בגבעתיים והמתין לפריצה. היא לא קרתה בן לילה. כשב-1982 יצא הסינגל הראשון שלו, "איידישע ראסטה מאן", ברדיו די התעלמו. שלוש שנים לאחר מכן, שיר שהוא כתב דווקא כבש את המדינה, אבל מי שביצעה אותו הייתה משינה ("רכבת לילה לקהיר", הלהקה של בן הדוד יובל). ב-1986, בנאי היה בין יוצרי ומבצעי אופרת הרוק המחאתית "מאמי", שנותרה רלוונטית עד כאב. עם חברי הפליטים שניגנו לצידו על הבמה במועדון צוותא בתל אביב הוא רשם תנועה נוספת בכיוון המיוחל עם שירים כ"עיר מקלט" ו"עגל הזהב" שהחלו לצבור השמעות ברדיו. שנה אחרי נחת אלבום הבכורה המטלטל שלו עם הפליטים. ואם בזמן עסקינן, האלבום יצא כשבנאי היה בן 34. הילד בן שלושים, וקצת.
"זמנך עבר" הוא שיר געגועים בשלושה אקורדים (טוב, בפתיח שלו יש אקורד נוסף), שמזכיר קצת את All Along the Watchtower של בוב דילן, ומוכיח שמוזיקה לא חייבת להיות מורכבת מדי כדי שהמאזין ימוגנט. חבריו הישנים של בנאי מהתיכון שבים לביקור: וקסמן שעומד בפינה מבויש; רוזמן שנעלם עם הטייפ הנייד כדי לשמוע את Abbey Road של הביטלס בין השיחים ולא מוכן לזוז עד סוף הצד; וגם פיקסמן שרומז לזמר לעלות עליו הביתה כדי לשמוע תקליטים. אגב, כל ה"מנים" האלו הם שמות בדויים. בנאי מבין שהגיע הזמן להתאפס על החיים, אך החברים עם התקליטים הישנים מעודדים אותו להמשיך לחלום ("אנחנו כאן אורחים לרגע / הבט סביב / זה לא הפעמון שלנו / אתה מקשיב?"). בנאי, שנדמה שהוא מרגיש כאורח בעולם, גם היום, מקשיב להם עוד קצת, משחרר אותם לדרכם, ומתעורר.
לכתבות נוספות במדור מוזיקה:
בנאי והפליטים (יוסי אלפנט בגיטרה, גיל סמטנה בבס, ז'אן ז'אק גולדברג על התופים ונועם זייד הלוי בכלי הקשה) הציעו חתיכת קריאת השכמה באלבום הזה. בנאי שר על אחמד שמערבב את הטיח; על האחים כהי העור שהגיעו מאתיופיה וחווים קשיי קליטה; על עגל הזהב שכולם רוקדים בפניו; ועל עיר המקלט שבדרך אליה הוא נתן לגיטרה של אלפנט (שגם הפיק את האלבום) ללכת. למרות הכתרים שהונחו על ראשו של בנאי בצדק, הוא השכיל לשמור על אותנטיות וכנות לאורך השביל שהתחיל פה. שביל לא ממש סלול שמשלב את הרוח שנשבה בשני השירים שחתמו את שני צידי התקליט ההוא - "ממשיך לנסוע" ו"פועל במה", בהתאמה.
בשניהם בנאי מעדיף להיות בתנועה, גם עם הקצב איטי. נווד שהשאיר מאחוריו עיר מתכת ושהדרך שלפניו מתמשכת. באלבום הזה בנאי פרש את תוכנית העבודה שלו לעתיד לבוא - של מוזיקאי הזקוק להקשבה אך בורח מהכוכבות, שחש קירבה לפועלי הרוק נעדרי השם והפנים, ונרדם על הכבלים המקופלים באחורי הוואן בתום ההופעה.
"האגס 1" - "קרוב" (1989)
"קרוב", אלבומו השני של בנאי, היה מאוד שונה מקודמו. מושכות ההפקה עברו לידי עובד אפרת (אקס הקליק, שבה שיתף פעולה עם גולדברג), הסאונד נפרד מהרוק הרזה של הפליטים, פתח צוהר לצלילים מזרחיים (למשל ב"ג'מילי פורוש" וב"כל הלילה על האש"), ולגיטרות פולקיות (שהושפעו מג'ון מרטין, ניק דרייק ומייקל צ'פמן) שעוד יתגברו באלבומיו הבאים של בנאי. אלפנט לא ניגן פה, אך יתר הפליטים - סמטנה, נעם הלוי, גולדברג, וגם שפי ישי, עוד קולגה מ"מאמי", היו גם היו.
"קרוב" נפתח היטב עם המפוחית הדילנית של "רוחות הצפון". והוא גם המשיך ככה, עם הבלדה "כולם יודעים". בהמשך מופיעים עוד שני שירי זיכרונות בנאיים מאוד: "הכנאפה מתוקה" ו"האגס 1" הנמשך כשבע וחצי דקות. השיר שהוקלט באולפני די.בי בתל אביב, לוקח את המאזין למסע בסמטאות של שוק מחנה יהודה בירושלים, וליתר דיוק אל הבית שבו נוסד שבט בנאי הנמצא ב"רחוב האגס אחד, מעל לחנות הירקות".
הבית ההוא ריק וקירותיו חשופים, אך זיכרונות הילדות של הנכד אהוד מבית הסב עדיין בחיים. וכמובן שגם הזמן מופיע ("ואין עצה ואין תבונה / כנגד הזמן / הולך לו הגדול / מגיע הקטן"). וכשתור הקטן מגיע (כלומר בנאי הזמר, שאז עוד לא חשב לחזור בתשובה), הוא עובר אל הפיוט הארמי של האר"י הקדוש, שנהוג לשיר בשבת בבוקר כששבים הביתה מבית הכנסת לפני הארוחה ("אסדר לסעודתא / בצפרא דשבתא / ואזמין בה השתא / עתיקא קדישא"). הקשר אל מסורת הסב מפי הקטן שאצלו ירושלים היא רק בלב, הוא מהרגעים המרגשים ביותר בגוף העבודות הבנאי.
8 צפייה בגלריה
"ואין עצה ואין תבונה / כנגד הזמן / הולך לו הגדול / מגיע הקטן". אהוד בנאי
(צילום: צביקה טישלר)
"דוד ושאול (שיר געגועים)" - "השלישי" (1992)
ארבע שנים אחרי "קרוב", שהרחיב במעט את מעגל המאזינים שבנאי החל לאסוף סביבו, הגיע השלישי שלו שנקרא ובכן, "השלישי" (לפניו היה אלבום נוסף שבנאי הוציא עם אביו יעקב, "תחת שיח היסמין", שהתבסס על סיפורי עם פרסיים). יהודית רביץ, המפיקה המוזיקלית פה, התרחקה עוד קצת מהרוק הבועט של הפליטים וגם קצת מהאלמנטים המזרחיים של "קרוב".
מי שיאזין ל"השלישי" יגלה שלמרות המוזיקאים המוצלחים שלקחו בו חלק (בהם משה לוי בקלידים, דודי לוי בגיטרות, רועי שקד בתופים, ורביץ שניגנה בגיטרות), ועל אף שהופיעו בו שירים נהדרים כ"דוד ושאול (שיר געגועים)", "פלורנטין" ושניים ארוכים יותר בדמות "שעה של מסתורין" הסיפורי (6:14 דקות) ו"אל תפחד" (6:34 דקות), הסאונד והמיקס שלו אינם אידאליים. נדמה שגם בנאי מודע לכך.
ועדיין, השיר הפותח את האלבום, הוא מהרגעים היפים של בנאי בעשור ההוא, ובכלל. הוא יצא כשנה לאחר שבנאי נפרד מאלפנט, שנפטר מדום לב בגיל 32. "אולי תקפוץ אליי, יא דוד / נפשי אגם שחור / תביא איתך את הגיטרה / כי באצבעותיך אור", בנאי, כלומר שאול, שר כשהגעגוע מדיר שינה מעיניו, והוא מבקש עוד כמה דקות עם דוד והגיטרה שלו ("עשר אצבעות לדוד / קצה כל אצבע - קרן אור / כשהוא פורט על המיתר / הזמן זורם לו לאחור"). הקינה מתגברת וגם הגיטרה בוכה - כי דוד לא יגיע הלילה לסשן נגינה. וגם לא בלילה הבא.
8 צפייה בגלריה
ב"דוד ושאול" שאול מבקש עוד כמה דקות עם דוד והגיטרה שלו. יוסי אלפנט
(צילום: צביקה טישלר)
"מהרי נא (הילד בן 30)" - "עוד מעט" (1996)
גם "מהרי נא", המוכר יותר כ"הילד בן 30", עוסק בעבר. הפעם על זה של בנאי, שבראשית העשור הרביעי לחייו שוכב חולה על הספה בבית הוריו - מובטל מאהבה ועבודה, בלי לדעת מה יעשה כשיגמור את הצבא, שממנו השתחרר לפני כעשור. הוא מבקש מאמו שתמהר להניח תחבושת על ליבו (כי שם הכאב האמיתי) ותעודד אותו עם זיכרונות ילדות ("וספרי לי על הילד שהייתי / איך שמחתי על הגשם הראשון").
למרות שהוא עוסק בהמתנה למימוש החלום, "מהרי נא" היה אחד מהשירים (לצד "יוצא לאור", "אביא לך" ו"סרט רץ") שהפכו את "עוד מעט" לאלבום הכי מצליח של בנאי עד אז. ההפקה של עובד אפרת הייתה מרוככת יחסית, והרדיו אימץ את הסינגלים שיצאו מהאלבום בחום.
מי שאחז בעטיפת הדיסק (לפני כמה שנים האלבום גם הודפס על גבי תקליט ויניל) ראה עליה את בנאי - עדיין ללא הכיפה - כשהוא מביט הצידה בעודו יושב על כיסא שמישהו זרק, ליד מדורה קטנה במגרש ריק, כשמאחוריו משקיפים בנייני העיר. "עוד מעט" הוא גם תמרור אזהרה מפני הקידמה שתדרוס את חלקת האלוהים הקטנה של בנאי, שתאלץ אותו לנדוד אל מקום אחר.
"בלוז כנעני" - "ענה לי" (2004)
ההצלחה של "עוד מעט" לא האיצה את בנאי לכתוב אלבום חדש. הוא אמנם הוציא אוסף של קטעים שרובם לא הופיעו קודם לכן ופרסם ספר ראשון ("זוכר כמעט הכל"), אך יחלפו כשמונה שנים עד אלבום האולפן הבא שלו. בראשית 2004 הופיע "ענה לי" שהפיק גיל סמנטה, שיפיק מעתה את אלבומיו של בנאי, שהציעו הרבה רגעים יפים אך שטו לרוב על ים רוגע.
בנאי של "ענה לי" לא מנסה להמציא את עצמו מחדש. הוא ממשיך לנוע באותו שביל סיפורי שממנו הוא מבקש להאיר עם פנס כיס על חייו. לצד "היום", הלהיט הגדול פה שהפך לשיר חתונות, בנאי חזר שוב אל חבריו שהלכו - לאלפנט שכתב את "סטארטר", עם השורה המופלאה "והזמן נוסע, כי זה מה שזמן אמור לעשות", ולמאיר אריאל שלו הוקדש "בלוז כנעני".
בנאי מספר לחברו המשורר המתולתל שמאז הסתלקותו למעלה הרבה השתנה למטה ("זהו זמן שגעון / מהומה עד אין קץ / ובכל רגע חדש / פורענות לא עלינו / והכל חי ברשת הכול מתפוצץ"). הוא מייחל לעוד לילה של לימוד גמרא משותף בפרדס חנה-כרכור ליד האקליפטוס (העץ המופיע ב"ארול" של אריאל), אך יוצא לו רק שיר כאב (עוד אזכור לאריאל). חוץ מלחברותא שלו, בנאי מייחל גם לעוד סיבוב מזר הקוצים הריחני (זה גראס, אלא מה) ונעצב על כך ש"מילים כמו שלך / אף אחד לא אומר כבר".
"רגעי קסם" - "רסיסי לילה" (2011)
בין "ענה לי" לבין "רסיסי לילה" בנאי הוציא אלבום משולש שתיעד הופעות שונות שלו והשלים אלבום פיוטים ("שיר חדש"). "רסיסי לילה", שהופיע באביב 2011, הציע שירים ארוכים יחסית לצד שלושה קטעים אינסטרומנטליים שחילקו את האלבום לשלושה פרקים לא שווים באורכם. האלבום שנמכר היטב (הגיע למעמד של אלבום זהב תוך פחות מחודש), היה אלבום משפחתי למדי: את השיר "כמו ציפור ושרה" כתב בנאי עם בתו מרים וביצע עם אשתו אודליה.
שיא האלבום נרשם ב"רגעי קסם" - שיר עם תנועה מוזיקלית יפה שבו בנאי עוסק בהוריו, שהכירו לאחר מלחמת השחרור כשבאוויר הייתה תחושה שמתחיל סיפור. בהמשך הבן שר-מספר שהוריו שכרו חדר באגריפס מול השוק (כנראה לא מאוד רחוק ממורטות העופות של רחוב האגס 1), הצליחו להביא ילד (הוא) ושחייהם היו מאושרים, מסורתיים ופשוטים ("בכל שבת הלכנו יחד להורים ואחרי ההבדלה ראינו סרט"). קשיי הפרנסה שולחים אותם לנסות את המזל בעיר אחרת והאב – כמו הבן ברבות הימים "יוצא להופעה ואת לבד, הילדים כבר ישנים ואת חולמת".
"ערב יום העצמאות" - "הולך ומתקרב" (2020)
אלבום האולפן האחרון של בנאי (שהגיע אחרי אלבום פולק אינסטרומנטלי, אלבום משותף עם ברי סחרוף ועוד אחד עם אלילו מייקל צ'פמן), יצא בסמוך לקורונה. לא בטוח שרק המגפה שקטעה את סבב ההופעות של בנאי ולהקתו אשמה באי הצלחת האלבום. נדמה שהסיבה האמיתית לכך היא כי הקהל של בנאי - ולמעשה של כל אמן מבוגר - מבכר את החומרים הישנים שהוא מכיר. מי שהחמיץ את "הולך ומתקרב" הפסיד את אחד מהפרקים היותר מוצלחים בעשייה של בנאי, שהוכיח שהוא נותר מספר סיפורים מיומן היודע כיצד לפרק את הביוגרפיה המשפחתית והשבטית שלו וליטול מתוכה רסיסי חיים שיהפכו לשירי נצח.
ב"אבא תן לי יד" בנאי נזכר בראשיתו כאב ("לא עצמתי עין כל הלילה, רדופת מחשבות ובהלה, אוחזת בכוח בקבוק של מים כחבל הצלה"), וגם ב"זקוק למחילה" משפחתו הגרעינית נוכחת. משפחתו המוזיקלית מיוצגת עם "ז'אן ז'אק מון אמי", שבו בנאי נפרד מהמתופף המנוח שליווה אותו בתחילת דרכו. בדומה ליתר אלבומיו המאוחרים של בנאי, גם "הולך ומתקרב" מנווט את דרכו בקו מהורהר ואיטי, שמועצם במכה אחת.
המכה הנפלאה ההיא מגיעה ב"ערב יום העצמאות" הרגע הלאומי הכי שמח במדינה. הלאומי והאישי מתערבבים אצל בנאי המתאר לילה דחוס שבו הוא מדלג בין במות השמחה, והקהל שמולו מתחלף כמו בסרט רץ ("הקהל מעורבב מזרח ומערב ואריתראים שהלכו לאיבוד במדבר"), אבל יש שם גם "פעילים זועמים מניפים אגרופים צועקים לעברי: זמנך עבר! / ואני לא יודע אם הם מבקשים את השיר או שאולי הם רוצים שאני אפסיק ואלך".
כמו באלבומו הראשון שבו בנאי שר על כך שזמנו עבר, גם פה, יותר מ-30 שנה אחרי הוא ממשיך לחפש ולראות את השקופים. אז היו אלו האחים כהיי העור שעלו מאתיופיה. כאן אלו הם העובדים הזרים מאריתריאה. דתם שונה, אך היחס שהם מקבלים בארץ שאליה הגיעו דומה. הכאב לא מאט את הקצב ולשיר נכנסים גם "ומימין מתנחלים עם עדר עיזים ורב אמריקאי על כאפיה מעופפת", ובנאי המבולבל-מבוהל הולך לאיבוד ("המפרט שלי נוזל, אני שוכח מילים, איך החלום נהפך לי לסיוט - לא מזהה את חברי ללהקה, ודאי נפלה כאן טעות").
אבל זו אינה טעות. "ערב יום העצמאות" הוא יומן-מסע טריפי המתאר באופן מבריק את האנדרלמוסיה שישראל מנסה להסתיר, בטח ביום חגה. בנאי, שמרים את הווילון מעל הקונפליקטים המכוסים, מונה עוד כמה אייקונים ישראלים הממוקמים על רצף הקונצנזוס ("מקהלת הקשישים מניפה פטישים על הנוער העובד עם החרמש בקמה / אי משם מופיעה שיירה של גמלים, יחידת צנחנים מסתערת על הבמה"). ואז מגיע השוס, בדמות ראפר בדואי ששר בערבית ועוד ביום החילוני הכי קדוש ליהודים ("אינת ואינת ואינת מג'נון!"). הערבית, עם הדרבוקות והגיטרה המזרחית הסוחפת, ממשיכה כשהלהקה של בנאי שרה "שו אלאייאם, וונו סלאם". בנאי שר כאן מדם ליבו על טרגדיות, אבל לעם לא אכפת - הוא מקטיר עולות וזבחים. כל הלילה על האש.
8 צפייה בגלריה
אחד מהקולות הכי ישראליים וליוצר שלפי אחד משיריו האחרונים ("זקוק למחילה") עדיין תקוע עם הרעיונות מילדותו בשנות ה-60. אהוד בנאי
(צילום: שאול גולן)
הקשר בין הזמן לבין המקום היו אצל בנאי מרגע הופעת אלבום הבכורה שלו. הקול הייחודי והנגינה הנהדרת שלו המשלבת בין פולק בריטי להשפעות המזרחיות מבית הוריו, וגם העבודה שהוא אדם שומר מצוות הרואה כל העת את האחר הופכת אותו לאחד מהקולות הכי ישראליים וליוצר שלפי אחד משיריו האחרונים ("זקוק למחילה") עדיין תקוע עם הרעיונות מילדותו בשנות ה-60. היברומן שלמד לערבב בין קודש לבין חול ומציע עיר מקלט מוזיקלית בפני הסערות שבחוץ.
