"יש המון יתרונות ללהיות בגיל שלי", אמרה השחקנית קרן מור בראיון ל"לאשה" בשנת 2016. מור ציינה אז 52 שנות וגם פירטה: "כל מיני שטויות היגייניות שאני כבר לא צריכה לקנות. אני גם כבר לא צריכה חזיות והחלטתי שאני מפסיקה עם עקבים. די, אני כבר לא יכולה, זה לא נוח. כשאתה צעיר, נוח זה יפה. בגיל 52 לא נוח זה גם לא יפה. אגב, ככל שאת מבוגרת יותר גם פחות יפה להתאפר. עם איפור כבד אני נראית כמו דודה, אז אני פחות מתאפרת, וזה גם חסכוני."
אבל בגיל 60, ברור שמור רק משתבחת עם הזמן - והיתרונות שלה רק הולכים ומרימים את ראשם הנאה. לשם כך התכנסנו, לרגל ציון יום ההולדת העגול שחל ממש עכשיו - ובדרך, ניזכר בדמויות האהובות שהיא גילמה במהלך קריירת המשחק שלה. ברור שלא כיסינו את כל ארבעת העשורים – יש עוד הרבה דברים טובים במקום שממנו הגיעו הדמויות האלו, ונציין כאן את הסדרות "פרשת השבוע" ו"הבורגנים", הסרטים "שנת אפס" ו"שבעה" "פרינסס" הנועז, שלל הצגות התיאטרון - וכמובן, ההופעה הבלתי נשכחת שלה ב"נצנצים". כולנו שמחים שאת קיימת, קרן מור, תודה על שהרעפת מהנאתך ומטובך ואנחנו בטוחים שלפנינו לעוד עשורים רבים של תפקידים בלתי נשכחים (שלך) והנאה אינסופית (שלנו). מזל טוב!
כוכבה ב"קופה ראשית"
לקרן מור תמיד היה חלום לגלם קופאית. החלום הזה הגיח לרגע קצר באחד המערכונים של החמישייה הקאמרית, שם היא מגלמת את מה שנראה כמו הגרסה המרוככת של כוכבה, הקופאית חסרת-העכבות מסופר "שפע יששכר". אבל אין ספק שהאחרונה הביאה לידי מיצוי מלא את הפנטזיה המקורית. אולי זאת הסיבה שמור, כפי שהיא מעידה, התאהבה בכוכבה מהרגע הראשון בו התוודעה אליה בתסריטים של הקומדיה "קופה ראשית", וראתה בה דמות שלמה ועגולה.
התכונה הכי בולטת של כוכבה, שיש בה מן התמצית של הישראליות, היא היכולת להגיד את כל מה שמתחשק לה להגיד מבלי לשקלל פנימה שום מרכיב שאינו תוצאה של טובתה היא. כוכבה אוהבת את עצמה, היא מאמינה שהיא תמיד חכמה ותמיד צודקת, והיא עפה על עצמה ברמות מעוררות קנאה וקבס בו זמנית. היא ללא ספק אחת הדמויות האהובות ביותר בסדרה הקומית שמצאה את מקומה בכאן, והליהוק של מור המעודנת לתפקיד כוכבה הוולגרית והבהמתית הוא ללא ספק הברקה. מה גם שהוא מאפשר לה לפתח מסורת יפה – ב"פגישה" עם רוני קובן סיפרה מור שבכל פעם שהיא מפסידה את פרס השחקנית בטקס פרסי הטלוויזיה הישראלית לשחקנית אחרת, היא מגיעה אל הסט של "קופה ראשית" ומקריאה שם את נאום הניצחון המתוכנן שלה, שלא זכה להישמע בטקס עצמו. מהלך שרק כוכבה יכולה להרשות לעצמה. יחי, יחי, יחי.
יוקסטה ב"אדיפוס"
מור לנצח תהיה אחת הנשים המצחיקות בטלוויזיה והיא תמיד תהיה עבור הצופים הצלע הנשית של "החמישייה הקאמרית" או כוכבה מ"קופה ראשית". אבל לצד הפילמוגרפיה המרשימה שלה, השחקנית מחזיקה גם ברזומה עשיר בתיאטרון עם תפקידים בהצגות כדוגמת "מלאכים באמריקה", "חברות הכי טובות" ו"המלך ליר". גם בימים אלו, מור משחקת באחת ההצגות הטובות ביותר שרצות כרגע על הבמות - "אדיפוס" בקאמרי.
כשהיא נכנסת לנעליה של יוקסטה, אותה דמות של סופוקלס שמקימה עם משפחה עם אהובה אדיפוס מבלי לדעת שהיא אמו הביולוגית, מור מביאה לבמה איכויות אינסופיות. היא בוראת דמות שנונה, חכמה, מצחיקה, אבל גם מלאת עוקץ, כאב וסקסיות. בתפקיד בימתי מרשים, קרן מור מצליחה להפוך את אחת הדמויות החרושות בעולם התיאטרון לכזאת שיש לה אופי ייחודי, ושלמרות הסיפור המוטרף והקשה לעיכול שלה - אי-אפשר שלא להזדהות איתה, או לפחות מאוד לחבב אותה.
אלה ב"יום האם"
באדיבותה של דניאלה לונדון-דקל, גאון מסוג אחר, אלה, גיבורת הסדרה "יום האם" של קשת, מפרקת לגורמים קלישאות או אמונות רווחות על הורות ומשפחה - ומוכיחה שמשפחה נורמטיבית יכולה להיות גם המשפחה הכי משוגעת שיש.
כינים, יום השואה, ילדים חולים – כל אלה מוציאים מאלה-מור את המיטב. היא מגלמת בכישרון את האמא הפחות מפורגנת, הנרקיסיסטית, הבלתי אימהית. למעשה, הילדים שלה ובעלה (דרור קרן) הם סוג של הרחבה שלה, מבחינתה, ואת האהבה שלה לילדיה תצטרכו לחפש בפינצטה. אלה היא מודל של אמהות אנוכית בשנות ה- 40 לחייה, והיא אולי לא קלה לצפייה מהצד - אבל אין בנמצא אמא שלא תזדהה איתה לפחות פעם פעמיים, גם אם היא לא תודה בזה בפומבי. בואו נגיד שמ"אמהות מבשלות" היא כבר הייתה נבעטת אחרי דקה, אבל מצד שני ספק אם הייתה מנסה להתקבל לקבוצה מלכתחילה. כי סליחה, אני לא משרתת של אף אחד.
מגי, האמא הרעה מ"אבא גנוב"
בשנת 1987, כשיצא "אבא גנוב", קרן מור הייתה בת 23. "יפה, שיער בלונדיני, עיניים כחולות. עור צח. חיוור משהו, המראה הטהור, הלא-שזוף, מאופרת מטופחת. בעת הראיון מרבה לדבר בידיים, עושה פרצופים, משנה תנוחות השיער, חסרת מנוחה, משעשעת ואינטליגנטית, שנונה. קשה לטעות, מדובר בשחקנית" - כך תיאר אותה אמיר קמינר בראיון זמר קצר מאוד לפני יציאת הסרט, שהפך ללהיט קולנועי וגרר אחריו עוד שני המשכונים.
אז מי הייתה אז אמא של בן וגרושתו של צ'יקו? מור גילמה את מגי, האשה שעזבה את בן וצ'יקו כשהילד היה בן שלוש אבל מצאה לה מיליונר באמריקה (אחח, אמריקה של יהודה ברקן), וחזרה לארץ כדי לתבוע חזקה על הילד. היא אישה לחלוטין לא עממית, בלתי נסבלת, אשת ישראל הראשונה - והיא אפילו לא נשמעת כמו קרן מור. "אמרת לי שאני מזכירה לך את הכינרת", היא צייצה ברגש אל צ'יקו-ברקן בתקווה לעורר אצלו קצת אמפתיה. "הייתי שיכור", הוא הטיח בה בתגובה. מגי של "אבא גנוב" לא דומה בשום דבר לדמויות של מור שהגיעו אחריה, אבל היא בכל זאת ראויה לאזכור כי היא ספתחה את הקריירה שלה במובן מסוים - ומור עשתה איתה את הבלתי ייאמן ונראתה נפלא גם עם מלתחת הכובעים המופרכת שזרקה עליה מחלקת ההלבשה.
האישה היחידה ב"החמישייה הקאמרית"
נוכחותה של מור ב"החמישייה הקאמרית" הייתה כנראה אבן הדרך המשמעותית ביותר בקריירת המשחק שלה, לפחות זו שנגעה לקומדיה. קשה להפריז בחותם שהתוכנית הקומית השאירה על הטלוויזיה הישראלית, בין אם בסאטירה פרובוקטיבית ובין אם בהומור אבסורד כתוב היטב. מור הגיעה לשם לאחר שכבר נמנתה על צוות המגישים של "זהו זה!", השתתפה במערכונים של "העולם הערב" וגם גילמה את אשתו של משה איבגי ב"שורו" של שבי גביזון. הדמויות שגילמה במערכונים של "החמישייה" נעו בוורסטיליות מרשימה מהאליטיסטית המאנפפת הנישאת מעם, ועד הדמות הנשית הפתיינית או חסרת המודעות העצמית. היא תמיד ידעה לעצב את ההבעה והאינטונציה ששמרו על הפאסון אבל במקביל נעצו את הסיכה בבלון, גם כשהיא שחטה בקור רוח פרות קדושות, כמו למשל במערכון "סוכני מסילות" ("שבעה מחנות ריכוז בשלושה ימים").
בין שאר ביטויי החתרנות המכוננים שלה, "החמישייה הקאמרית" הייתה אחת מתוכניות הסאטירה הראשונות שהצליחו להעביר אל המסך טקסט מיני בוטה (מבלי להישמע גסים או פרובוקטיביים), ומור הייתה המציגה המושלמת לצורך העניין. בין אם במערכונים כמו "בואו בנים, תגמרו לי בפנים", או בדיווח המפתיע על החייל הטרמפיסט ש"גמר לי בפה", או בתור העולה החדשה מרוסיה ש"לא מוצצת בזה שום דבר טוב", מתוך "רוסים בלשכת אבטלה". וכמובן, המערכון שאי אפשר לצפות בו היום בלי להצטמרר בתחושת דז'ה וו, "ביבי תפתח לי את המנהרה" (שהוא דווקא מערכון שפחות אהוב על מור, לדבריה).
ראשנית, כתבת הנוער ב"העולם הערב"
הראשנית הייתה הכתבת הבלתי-נשכחת של מגזין הנוער "ראש לנוער", שהגיחה מדי פעם לסט הקרטון של "העולם הערב" וחקרה את אברי וארז לגבי הרגלי המין שלהם, או סכסכה ביניהם בנונשלנטיות. הייתה זאת פארודיה נהדרת על עיתוני הנוער ועל הנעורים בכלל, ואפשר היה לאבחן בה בקלות את ניצני הדמויות שמזוהות כל כך עם מור – האגביות שבה היא מדברת על ענייני מין, האדישות, הפרייזינג והעין החדה למניירות.
גם לכאן הביאה מור את הכישרון הטבעי שלה, שמעניק לדמויות שהיא מגלמת עוד רובד אפילו כשהן משתייכות למשפחת הנונסנס המוחלט. איכשהו תמיד הסאבטקסט מגיע אצלה יחד עם הטקסט, הפארודיה היא בילט-אין במשחק שלה, והצופה תמיד שבוי במרווח הקטן שבין הדמות למבט עליה מהצד. ראשנית, שהייתה אחת הדמויות הראשונות שמור גילמה על המסך הקטן, תהיה נצורה בליבנו לעד ולו רק בזכות השאלה שהולמת כל סיטואציה בחיים, "שאני אביא צלם נוער?".
"זה נשמע לי כמו אוי אוי אוי" - "קצרים"
תוכנית המערכונים "קצרים" עלתה בטלעד בשנת 2004, עברה לרשת אחרי שטלעד סיימה את שידוריה ושרדה בסך הכל ארבע עונות. למרות שרשמה נתונים נאים ברייטינג היא לא השאירה חותם של ממש על ההומור הישראלי, אבל אחת הדמויות שכן זכתה להותיר אחריה לפחות מם פופולרי הייתה אשת ה"אוי אוי אוי" שגילמה קרן מור.
יש משהו כל כך ישראלי באישה שנקלעת לסיטואציות שבהן היא מתבקשת להפגין קצת אמפתיה למבוגרים וילדים במצוקה שמבקשים ממנה כתף להתנחם עליה, ומה שיש לה להגיד להם, אחרי הקדמה מטעה, זה גלגול כלשהו של המשפט "זה נשמע לי כמו 'אוי אוי אוי, קרה לי משהו ממש רע ואני מאוד עצוב'". במילים אחרות, ישראליות לא מספקת מקום או חמלה לאנשים שזקוקים לתמיכה, ובעיקר מתייחסת לבקשת עזרה כאל ביטוי של רחמים עצמיים מיותרים, התבכיינות או חולשה שאין לה מקום בגבולות האתוס הציוני. אז קדימה, להתחשל ולהתגבר, לא הקמנו פה מדינה כדי לשמוע אתכם מייבבים. נקסט.
השתתפו בהכנת הכתבה: איה חיות
