כשאלכסנדר פן היה רק בן שבע, סבו שגידל אותו והיה רוזן שוודי וצייד דובים, נפצע אנושות בהיתקלות עם דוב. לפני שמת מפצעיו הספיק הסב לתת לנכדו את הכתובת של אביו. אלכסנדר הילד יצא למסע ונדד בערבות הקרח ובמרחבי השלג של האימפריה הרוסית כדי להתאחד עם האב. כך, לפחות, נהג לספר פן. אבל חוקרת הספרות חגית הלפרין העלתה בחכתה ביוגרפיה אחרת, פחות הירואית. פן, מתחוור, אהב לטוות סיפורים. לנתן אלתרמן, למשל, סיפר שרכב עם אברהם חלפי על סוסים ברחוב אלנבי. כשאלתרמן שאל על כך את חלפי, זה השיב לו שעל סוסים באלנבי הם לא רכבו, אבל בהחלט צפו בסוסים במערבון בקולנוע.
פן, שהלך לעולמו החודש לפני 50 שנה, הגיע לארץ ב-1927 בלי פרוטה ובלי לדעת עברית. על חיסרון הכיס מעולם לא התגבר, אבל את שליטתו בעברית רכש במהרה בזכותו של לא אחר מאשר המשורר הלאומי, חיים נחמן ביאליק, איתו נפגש מדי שבוע לשיעור עברית שארך כשש שעות. עד מהרה הפך התלמיד למצטיין, הוא הפליא בכתיבת שירים בעברית ואף מצא מסילות אל ליבו של אברהם שלונסקי, יריבו הפואטי של ביאליק; והשניים פרסמו את שירי פן בכתבי העת המתחרים שלהם ("מאזניים" ו"כתובים"). אבל הם לא היו היחידים שנשבו בקסמי המשורר. לאורך השנים מילותיו של פן הקסימו אמנים שונים שהלחינו או ביצעו את שיריו: יהודית רביץ, אריק לביא, צביקה פיק, זוהר ארגוב, יובל בנאי, עפרה חזה, יהורם גאון, גידי גוב ואריק אינשטיין, אם למנות רק כמה מן השמות; והשירים, בחלקם, הפכו לקלאסיקות במוזיקה הישראלית.
הבו לבנים
העברית, שלא הייתה שגורה בפיו של פן, התמסרה לו בקלות. אבל ארץ ישראל - פחות. ב"עדיין לא", השיר הראשון שפרסם בעברית, הוא לא מיהר לקשור כתרים לארץ החמה. כיאה למי שבא ממרחבי השלג, הוא הגדיר את השמש הארץ-ישראלית "גיהינום צלוי", ולאדמה קרא "צבר וחול". "טֵרוּף עַתִּיק נוֹתֵן בִּי אֵשׁ קוֹלוֹ,/ אֲבָל אֵינִי יָכוֹל... עֲדַיִן – לֹא". אולם היחס האמביוולנטי של פן לאדמת הארץ לא האריך ימים; הוא התאהב בארץ וברוח החלוצית של העולים וכתב שירי רועים וחלוצים.
7 צפייה בגלריה
אלכסנדר פן (למעלה, שני משמאל), קבוצת השחר, רחובות 1928
(באדיבות מרכז קיפ לחקר הספרות והתרבות העברית, אוניברסיטת תל אביב)
7 צפייה בגלריה
אלכסנדר פן, פריז 1949
(באדיבות מרכז קיפ לחקר הספרות והתרבות העברית, אוניברסיטת תל אביב)
פן עבד למחייתו במשק החקלאי של משה סמילנסקי, ממנהיגי העלייה הראשונה, ושם גם פגש את ביאליק לראשונה. בין לימודי העברית לעבודות הדחק התפרנס גם כמאמן קבוצת האִגרוף של הפועל רחובות. פן הִרבה בשנותיו הראשונות בארץ לכתוב וגם לשרבט שורות כמו "הָבוּ, הָבוּ לְבֵנִים/ כְּפָר, מוֹשָׁב וָקֶרֶת/ שִׁירוּ זֶמֶר הַבּוֹנִים/ שִׁיר בִּנְיָן וָמֶרֶד", ובהמשך הפכו המילים הללו להמנון החלוצים של אז תחת השם "שיר עד" (הבו לבנים) - אף על פי שפּן מעולם לא התכוון לפרסם את השיר. הוא שִׁרְבֵּט אותו על פיסת נייר, ואחר כך קימט והשליך אותה. אבל מרדכי זעירא, שהבחין בפתק המושלך, אסף אותו ויישר את קמטיו. הוא דלה את המילים מן הפתק המקומט והעניק להן לחן. השיר, כאמור, הפך ללהיט ביישוב היהודי, והושר בפי החלוצים ברחבי הארץ ועד היום נותר סמל של התקופה.
עד כדי כך הפך פן לסמל שכשהוא זנח את שירי הרועים והחלוצים באמצע שנות ה-30 וגייס את שירתו למען הפרולטריון העולמי עם פרסום הפואמה "נגד!" בעיתון פועלים מרקסיסטי ("אני - חייל ופועל אדום / ממצה את כולי במילה אחת - נגד!") - אגודת הסופרים העברים הוקיעה והחרימה אותו. אבל היו גם מי שתמכו במשורר. בנו של אלכסנדר זייד, יפתח, טען שהתיוג היה שגוי. "אני ראיתי אותו יותר כסוציאליסט ישראלי מאשר קומוניסט במהדורה רוסית", קבע. לעומתו, שמואל מיקוניס, ממנהיגי מק"י (המפלגה הקומוניסטית הישראלית) פסק: "הוא היה קומוניסט טוב". פרופ' ששון סומך הדהד בזכרונותיו את הוויכוחים בין מיקוניס לבין פן כשהאחרון התעקש לכלול בספרו שירים שמזוהים עם הציונות. כך או כך, הנידוי של פן הקשה עליו לפרסם את שיריו. המשורר, החלוץ הבוהמייני והרומנטיקן, תוייג כקומוניסט ונדחק לשוליים. יחלפו יותר משני עשורים עד שאהרן אמיר יפר את החרם בגיליון הראשון של כתב העת "קשת" ב-1958. נתן אלתרמן אמר על פן ביום הולדתו ה-50: "לו היה שייך לזרם אחר, היה הופך חגו לחגה של הספרות העברית כולה, ועוד יש לחקור את שירתו, שסימנה מרד", ואילו ביאליק, סמוך למותו, אמר עליו: "הוא כמו עצם בגרון ספרותנו. לא לבלוע ולא להקיא".
(אלכסנדר פן שִׁרְבֵּט והשליך. מרדכי זעירא הרים והלחין. שיר החלוצים "הבו לבנים")
לא אני הוא האיש
פן היה חלוץ לא רק בשדות הארץ, אלא גם בתעשיית הקולנוע המקומית. בשנת 1933 שיחק בתפקיד הראשי בסרט הקולנוע "אביבה", שלא הושלם מעולם. הסיבה הייתה כנראה כלכלית אבל בין הבמאי, לזאר איוש, לשחקן, שהיה מודע לאיכויותיו ככוכב, נתגלעו חילוקי דעות; ופן חם המזג נטש את ההפקה. עשרות שנים אחר כך התגלו חומרי הגלם בארכיון הישראלי לסרטים. בסרט תיעודי על פן משנת 1974 סיפר הבמאי, נתן אקסלרוד, על הסרט "מולדת" (יתכן שזה שם אחר לסרט "אביבה"), ואמר שלפן גְּבה הקומה הייתה "הופעה חיצונית יפה. ובחרו בו, נתנו לו את התפקיד הראשי". ספק מתלוצץ-ספק מתרעם אמר אקסלרוד: "מודה שלא הבנתי תמיד למה, אבל כל הבחורות רדפו אחריו. ומעניין שהיו באות אליי, וזה הרגיז אותי, היו מבקשות שאני אעשה הכרה עם פן. אמרתי: 'ואיפה אני?'"
ששון סומך סיפר שכשהתהלכו השניים ברחובות תל אביב, מבטי העוברים ושבים התמגנטו אל פן. ואכן, פן שבר לא מעט לבבות. בשנת 1929 כתב לאחת מאהובותיו את השיר "לא אני הוא האיש" בעברית נהדרת - שנתיים בלבד לאחר עלייתו לארץ. השיר ראה אור באוקטובר 1929 בכתב העת "כתובים" של שלונסקי. כחמישים שנה אחרי כן קנתה הזמרת יפה ירקוני ספר שירה של פן, והעניקה אותו במתנה לצביקה פיק. ירקוני הסבה את תשומת ליבו של פיק לשיר, והוא התאהב במילים והלחין אותן. הסופרסטאר של הפופ הישראלי, עם הנצנצים והקלידים הכובשים, הפך את שירו של פן לשלאגר שרקדו לצליליו בדיסקוטקים, וללהיט שצעד במצעדי הפזמונים מתוך אלבומו הגדול "מוסיקה" מ-1978.
(צביקה פיק בשירו של אלכסנדר פן, "לא אני הוא האיש")
על גבעות שייח' אבריק (אדמה, אדמתי)
כמשורר תל אביבי פן היה בוהמיין והקפיד לפקוד את בתי הקפה של העיר הצעירה, בהם: שלג הלבנון, אלטשולר, חן, קנקן וכסית, כמובן. אבל את ליבו שבו חלוצי הגליל ועמק יזרעאל. בביקוריו התכופים בעמק פגש פן את אלכסנדר זייד, מסמלי התנועה הציונית וממנהיגי העלייה השנייה. עד מהרה נרקמה חברות אמיצה בין שני האלכסנדרים. בסרט התיעודי על פן סיפר בנו של זייד, יפתח, כיצד נטל פן את מכנסי הבריצ'ס האופנתיים והנפוחים של אביו והבטיח להחזירם. "עברו שבועיים-שלושה, יותר מחודש, והבריצ'ס אינם. יום אחד אבא נסע לתל אביב וחיפש את פן, רצה את הבריצ'ס בחזרה. פתאום הוא ראה אותו ברחוב. הוא הלך בלווית עוד אדם אחד, ואמר: 'הנה אלכסנדר פן'. פן, כשראה אותו, ברח לרחוב השני. והוא נעלם לו. לא הבריצ'ס ולא אלכסנדר פן".
פן, שהתאגרף בימי נעוריו במועדון מכבי במוסקבה ואימן בארץ את הפועל רחובות, לימד את זייד הצעיר אגרוף בשדות העמק. "הוא הראשון שהחדיר בי את ההכרה הזאת ללמוד את האגרוף", סיפר יפתח זייד. "כשמישהו בא להכות אותך, אל תעמוד, אלא תיסוג אחורנית", חזר זייד על הוראות האגרוף של פן. ואלה היו עצות טובות, שכן זייד היה לאלוף הארץ באגרוף בשנות ה-40 ואלוף המכבייה החמישית במשקל חצי כבד בשנת 1957.
הידידות העזה בין אלכסנדר פן לאלכסנדר זייד נמשכה עד הירצחו של זייד בשנת 1938. ביום השנה הראשון להירצחו כתב לו פן את השיר "פעם ועוד", ששרה אופירה גלוסקא. הדסה ברלינסקי (בת אחותה של ציפורה זייד, אשתו של אלכסנדר) סיפרה בריאיון לנתיבה בן יהודה כיצד נסעה עם בכורו של זייד, גיורא, מעמק יזרעאל לקפה אררט ברחוב ליליינבלום בדרום תל אביב כדי לקבל מידי פן את השיר, שהבטיח. השניים חיכו בסבלנות בבית הקפה בזמן שהמשורר כתב. וביום השנה השלישי למותו של זייד הקדיש לו פן את "על גבעות שייח' אבריק", שידוע בזכות המילים "אֲדָמָה-אַדְמָתִי, רַחוּמָה עַד מוֹתִי", המעטרות את קברו של פן. הוא הנציח בשיר את הקשר בין זייד לאדמתו, מעין ברית של אירוסין ומוות: "אֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּדָם, שֶׁאָדַם וְנָדַם". מרדכי זעירא העניק לשיר לחן קצבי, וששון סומך סיפר שלמד לזמרו כעולה חדש באולפן לעברית. לא מעט זמרים ביצעו את השיר, בהם יפה ירקוני, אסתר עופרים, אריק אינשטיין, יהורם גאון, אריק לביא, ריקי גל, גלי עטרי ועפרה חזה בת ה-22, שהקליטה את השיר לערוץ הראשון בתחילת 1980.
("כאן צמרות הזיתים/ מזמרות זה ביתי". עפרה חזה, בת 22, מבצעת את השיר שכתב אלכסנדר פן לאלכסנדר זייד)
וידוי
"וידוי" הוא אולי השיר המולחן המוכר ביותר של פן, ולא בכדִי. פן כתב אותו בשנת 1941 לאשתו, רחל לופטגלס-פן, והוא פורסם בעיתון "דבר" רק בחלוף 30 שנה. למעשה, זהו השיר האחרון שראה אור בימי חייו. כבר בהתחלה הילך השיר קסם על קוראיו ושבה את אוזנם של כמה וכמה מלחינים, בהם שלום חנוך ומשה וילנסקי. אבל היה זה לחנו של סשה ארגוב שהפך את השיר לנכס צאן ברזל. ב-1971 ביצעה אותו הזמרת מיכל טל ואחריה הגיעו מבצעות רבות. שני הביצועים שהטביעו חותם שייכים ליהודית רביץ מזה ולאילנה רובינא מזה, אבל ההבדל לא נגמר במבצעות.
רובינא, פרי אהבתם של חנה רובינא ואלכסנדר פן, שרה את שירו של אביה, אך בחרה לדלג על הבית השני בשיר, שבו הדוברת מספרת על הריונה. "וּבַלַּיְלָה הַהוּא עֵת הִטַּחְתָּ בַּדֶּלֶת/ וְהָלַכְתָּ לָעד וַאֲנִי נוֹשֵׂאת יֶלֶד/ רַק חָשַׁךְ אוֹר עֵינַי אַךְ לִבִּי לֹא נִשְׁבַּר". ואילו רביץ העדיפה לפסוח על הבית השלישי, שבו מגיעה מערכת היחסים המצמררת לשיאה האלים והקטלני. "הֵן יָדַעְתִּי שֶׁאֵין לִי אוֹהֵב מִלְּבַדֶּךָ/ וְיָדַעְתִּי: הַמָּוֶת יָבוֹא מִיָּדֶיךָ/ וַאֲנִי מְחַכָּה וּמְצַפָּה לְזִיווֹ./ הוּא יָבוֹא פִּתְאֹמִי כְּגַרְזֶן עַל עֵץ יַעַר/ אוֹ יִקְרַב לְאִטּוֹ בְּעִנּוּי וּבְצַעַר/ אֲבָל לֹא מִידֵי זָר – מִיָּדֶיךָ יָבוֹא".
(יהודית רביץ מבצעת את "וידוי" של אלכסנדר פן)
(אילנה רובינא, בתו של אלכסנדר פן, מבצעת את שירו "וידוי")
סורו מני
לגור בצילו או תחת קורתו של המשורר לא היה קל. בתו השלישית של פן, סינילגה, שהייתה מתורגמנית במשפט אייכמן, סיפרה בריאיון לקול ישראל ב-2013 על הבית ברחוב דיזנגוף 211, בו התגוררה עם הוריה: "הבית אצלנו היה רע מאוד, קשה מאוד. אבל הייתה גם תפארת. לכולם היה כסף והיו נוסעים לחוץ לארץ. ולי הייתה תפארת של אבא ואמא". ואכן, חייו של פן היו מרוממים לתפארת ורעים לתפארת. יותר מכל הוא אהב לשתות, וגם את יגונו נהג להטביע בשיכר. ״הדרך...חוזרת היא רק אל עצמי - כדרך היין על בית הבליעה, אל רחוב העצב החד סטרי״, כתב פן, והפליא לשיר את זה יובל בנאי. ב"שיר השיכור" כתב פן: "אני מתנועע, ומהו החטא? הן כל העולם מתנועע", ושר את זה יפה אריק לביא.
7 צפייה בגלריה
אלכסנדר פן בקפה כסית, 1965
(באדיבות מרכז קיפ לחקר הספרות והתרבות העברית, אוניברסיטת תל אביב)
"הוא היה משתכר, אבל אף פעם לא היה שיכור. פן היה גומר כמעט שניים וחצי בקבוקי קוניאק או וודקה, מה שהיה, ומשהו צלול, יפה מאוד, היה בפנים שלו", אמרה עליו בריאיון בשנות ה-70 שחקנית תיאטרון הקאמרי, מרים ברנשטיין כהן. התמכרותו לטיפה המרה גבתה ממנו מחיר כבד. הוא חלה בסוכרת, ובשנות חייו האחרונות נקטעו שתי רגליו בשל חומרת המחלה. השיכר, כמובן, הבליח לא פעם בשירתו. השיר "רומנס" (היה או לא היה) מגולל סיפור אהבה מקרי בין גבר לאישה, כשהצלע השלישית היא כוס היין. "בכל פגישה מקרית פורחת איזו תכלת...היא אותו אהבה, הוא אהב את היין" (גם את זה שר יפה אריק לביא). אבל שיר השיכר ההמנוני של פן הוא, ללא ספק, "סורו מני" המופיע בספר "רחוב העצב החד סטרי", ובו כתב "שיכר אשתה באהבה".
"סורו מני" זכה לביצועים רבים: גידי גוב, זוהר ארגוב, זהבה בן, קרולינה ושלמה בראבא, דקלון, נתי לוי, ישי לוי, אורי זוהר, ששי קשת, צלילי הכרם, צלילי העוד. השיר הפך ללהיט משנות ה-70 ואילך, אבל רבים מן הזמרים שיבשו את מילות השיר. העיתונאית ציפה קמפינסקי היטיבה להתחקות אחר השיבושים המשעשעים והתמוהים (או הצורמים), כשהמבצעים החליפו, למשל, בין "צנועה" ל"צבועה", בין "סולטנית" ל"מלצרית" או "ליצנית" או בין "חי עודני" ל"חי עד אושר". משעשעת במיוחד החלפת המילים "לַעֲזָאזֵל הַכֹּל! הֵן זֶהוּ יָם" במילים: "לעזאזל הכל, אין לי מקום". כי 50 שנה אחרי מותו של אלכסנדר פן, יש לו מקום; ושירתו חזקה מכל נידוי, חרם או הדרה שהיו מנת חלקו של המשורר.
(צלילי העוד בשירו של אלכסנדר פן, "סורו מני")
