במשחק רבע הגמר במונדיאל 1986 בין אנגליה וארגנטינה כבש דייגו מראדונה בדקה ה-51 את השער המיתולוגי שזכה לכינוי "יד האלוהים" באמצעות הסטת הכדור בידו השמאלית. לא זו בלבד, אלא שהשער השערורייתי אושר על-ידי השופט התוניסאי (לימים ציין מרtדונה שהשער מעורר המחלוקת היה מבחינתו נקמה סימבולית באנגלים על מלחמת פוקלנד שהתרחשה ארבע שנים קודם לכן). המשחק, אגב, נחתם בתוצאה 1:2 לטובת ארגנטינה, כאשר גם השער השני, שהוכתר ל"שער המאה", הובקע על ידי מראדונה.
יד האלוהים - טריילר
"יד האלוהים" (The Hand of God) הוא גם שם סרטו החדש של פאולו סורנטינו האיטלקי, שמוקרן עתה ברשת בתי קולנוע לב, וישודר החל מ-15 בדצמבר בנטפליקס שבעבורה הופק. על-אף כותרתו, הסרט אינו מגולל את סיפורו של המשחק הגורלי, אלא מתמקד בפרק מחייו של הבמאי, נערותו והתבגרותו באמצע שנות ה-80, כאשר הכדורגלן המהולל מגיע לשחק במדי קבוצת נאפולי, העיר שבה נולד וגדל סורנטינו. מראדונה, יודע כל חובב כדורגל, הוביל את הקבוצה לשיאה, ובזכותו היא זכתה פעמיים באליפות איטליה. בצד הפחות זוהר, בשנותיו שם נפוצו שמועות על קשריו עם המאפיה המקומית, הקאמורה, ועל התמכרותו לסמים.
גיבור הסרט בעל המבנה האפיזודיאלי הוא הנער פבייטו (פיליפו סקוטי), ודרכו אנו נחשפים אל כמה מבני משפחתו הרחבה, שדמויותיהם משלבות בין הקומי, האקסצנטרי והמיני. כך, למשל, דודתו המושכת והמיוסרת (לואיזה ראניירי), שבתחילת הסרט נקלעת למפגש דמיוני עם ילד-נזיר במה שנראה כמו ארמון נטוש; אביו הקומוניסט (טוני סרבילו, שחקן קבוע של סורנטינו) ואמו חובבת המתיחות (תרזה ספונאנג'לו); אחיו הבכור (מרלון ז'ובר) שחולם להופיע בסרט של פליני; חוץ מהם, נוכחים פה גם ברונית מבוגרת המתגוררת בקומה מעל, ושעמה חווה פבייטו, או שלא, רגע משמעותי בחייו, פושע מקומי רב-קסם המתפרנס מהברחות, ואיזו קרובה כבדת גוף וזעופת פנים שבולסת בידיה נתחי מוצרלה. וכן, אף הכדורגלן האלוהי כאן, נצפה לרגע על-ידי הגיבור כשהוא תקוע עם מכוניתו בפקק תנועה, וגם אלוהי הקולנוע, פליני, שמתייצב בנאפולי במסגרת מסע הליהוק של סרטו החדש – שמו אינו מוזכר, אך מדובר ב"ג'ינג'ר ופרד" (1986) – ופבייטו כמעט זוכה להציץ בו. היה או לא היה.
4 צפייה בגלריה
דמויות המשלבות בין הקומי, האקסצנטרי והמיני. מתוך "יד האלוהים"
(צילום: באדיבות נטפליקס)
רק דוד מטורף שיעלה על עץ ויקרא “!voglio una donna” ("אני רוצה אישה!") חסר בסרט כדי להפכו להעתק של "זיכרונות" הקלאסי של פליני מ-1973. הסצנה הבלתי נשכחת הזו אינה נוכחת כאן, אבל רוחו של המאסטרו, מקור השראה ישיר של סורנטינו ("יפה לנצח" זוכה האוסקר שלו מ-2013 התייחס מפורשות לסרטיו "לה דולצ'ה ויטה" ו"רומא"), יותר מאשר שורה על הסרט, בעיקר בחלקו הראשון. יש משהו פשטני בקלילות ובנאיביות שבה מתאר סורנטינו את עולמו, עולמו של פבייטו, בשנים המעצבות בהן מתרחש הסרט. הדמויות ססגוניות, ואפילו הדודה, שתשוקתה לילד מעכירה את שפיותה, אינה יותר מאשר נוכחות שמקדירה רק במעט את החגיגה.
חלקו השני של הסרט – וחלוקתו של "יד האלוהים" לשניים אינה מלאכותית כפי שזה עם סרטים רבים אחרים – מתרחש בנוף רגשי שונה לחלוטין. את הסיבה לכך לא נחשוף (אם כי היא הוזכרה בכמה מהסקירות המקדימות של הסרט). זוהי הנקודה בסרט שבה חוויה טראומטית מִתרגמת למה שבעתיד הרחוק יהפוך ליצירה, דיוקנו של האמן כאיש צעיר. אבל משמעותית ככל שתהיה, החוויה הזו לא יוצרת סרט מעניין. הקדרות הזו, שמקורותיה אישיים ואותנטיים, מעניקה לסרט כמה סצנות זכורות במיוחד, אבל אינה מעצבת אמירה בעלת ערך לגבי חזונו האמנותי של סורנטינו הצעיר.
זהו הסרט השני שנצפה כאן לאחרונה, שבו שב במאי אל העשור המכונן של שנות ה-80 ואל סיפור התבגרות שמתחולל במהלכו (הראשון הוא "קיץ 85'" של פרנסואה אוזון). אך בשעה שסרטו של אוזון, שאמנם אינו אוטוביוגרפי, לקה בסנטימנטליות-יתר מלאכותית – סורנטינו המפוכח כמו מבקש לפענח את משמעותה של התקופה ההיא, על קסמה ועל הטרגיות שבה, בתהליך עיצובו כיוצר. על-כן, לא רק פליני ומראדונה נמצאים כאן, אלא במאי נוסף, אלמוני יחסית, יליד נאפולי, בשם אנטוניו קפואנו שעיון בפילמוגרפיה שלו מגלה שאת סרטו הראשון יצר בכלל ב-1991, כלומר שנים ספורות אחרי שעלילת "יד האלוהים" תמה. לא שזה משנה. הבמאי העצבני הזה (שמגולם פה בידי צ'ירו קפאנו) הוא זה שמטיח במעריץ הצעיר שאם ברצונו להיות במאי עליו למצוא את סיפוריו במקום שממנו הוא בא, כלומר בנאפולי (סורנטינו יכתוב לימים את התסריט לאחד מסרטיו של קפואנו, הקומדיה "אבק נאפולי" מ-1998).
סרטיו של סורנטינו עוסקים, בהיבט מרכזי שלהם, בדקדנס תרבותי ופוליטי. כך זה היה עם "יפה לנצח" שהיטיב לעצב את הריקנות של אנשי החברה הגבוהה ברומא של ימינו (בדומה למה שעשה פליני 53 שנה קודם לכן ב"לה דולצ'ה ויטה") מבעד לעיניו של עיתונאי רכילות מזדקן; וכך גם עם "האלוהי" (2008) ו"לורו" (2018) שנברו אל תוככי השחיתות הפוליטית של ראשי ממשלת איטליה ג'וליו אנדראוטי וסילביו ברלוסקוני, בהתאמה. דקדנס היא גם המילה הנכונה לתאר את דמותו של כוכב הרוק היהודי המזדקן והמאופר בכבדות שגילם שון פן ב"זה בוודאי המקום" (2011), היוצא למסע בעקבות פושע מלחמה נאצי.
"יד האלוהים", שזיכה את סורנטינו בפסטיבל ונציה האחרון בפרס הגדול של חבר השופטים (אריה הכסף), הוא סרט "נקי" וישיר יותר. חף מגודש ואקסצנטריות, ובעיקר מלא אהבה לנאפולי שמזכירה יותר את זו של הקומדיות העממיות שביים ויטוריו דה-סיקה בשנות ה-60, בכיכובם של סופיה לורן ומרצ'לו מסטרויאני ("אתמול, היום ומחר" מ-1963, ו"נישואים נוסח איטליה" מ-1964) מאשר דרמות פשע אלימות נוסח "ידיים מעל העיר" של פרנצ'סקו רוסי מ-1963 או "גומורה" של מתאו גרונה מ-2008. העיר נראית פה פשוט יפהפייה ומזמינה, וסורנטינו הוא מאהבה. חובבי הטריוויה ישימו לב ודאי לקלטת וידיאו של "היו זמנים באמריקה", יצירת המופת של סרג'יו לאונה מ-1984, המונחת ליד הטלוויזיה בבית הוריו של פבייטו, כאבן שאין לה הופכין. אכן, זהו סרט ספוג באהבה לקולנוע ולדמויות המאכלסות אותו, אבל לעיתים אין בכך די כדי להפוך ליצירה משמעותית באמת.
