שלוש דקות בשיחה בין סטרומאה וביני, שזמנה קצוב ממילא, עברו בניסיון מגושם למצוא הקבלה צרפתית או אנגלית ל"תפסת מרובה לא תפסת". הצלחנו חלקית. הוא ניסה להביע את החששות שלו לרגל צאת אלבומו השלישי, Multitude ("ריבוי", "שפע", או "המון") ששמו מלמד לא מעט: על הנושאים שבהם הוא נוגע, על הדמויות שסטרומאה עוטה על עצמו, ובעיקר על שפע הסגנונות, שקשה לעמוד בקצב שלהם או אפילו להצליח למקם אותם.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
"זה לא אלבום מוזיקת עולם, במובן הזה שאין באמת עולם תואם מאחורי המוזיקה הזאת. זה לא שיש שיר צועני ושיר ספרדי ושיר ערבי", הוא מסביר, "הכוונה הייתה לערבב כל כך הרבה השפעות, עד שזה לא יישמע כמו שום דבר ספציפי, שיישמע כמו שום-ארץ, שתאזין ותחשוב שזה אולי מערב אפריקה או דרום אמריקה או מזרח אסיה. שזה ירגיש כל הזמן כמו מקום אחר".
2 צפייה בגלריה
''הכוונה הייתה לערבב כל כך הרבה השפעות, עד שזה לא יישמע כמו שום דבר ספציפי''. סטרומאה
(צילום: GettyImages)
השוטטות הגיאוגרפית הזאת אינה מקרית. סטרומאה, שזה משחק אותיות על "מאסטרו" (כפי שהמילה נכתבת בסלנג צרפתי), חגג בשבת 37 שנים מאז נולד בשם פול ואן-האבר בבלגיה. הוא בן לאמא פלמית ולאב משבט הטוטסי ברואנדה. ב־1994, כשפול היה בן תשע, האב נסע לביקור מולדת ושם הפך לאחד ממאות אלפי הקורבנות של רצח העם. היעדרו של האב הפך לשיר קורע הלב Papaoutai – 'אבא, איפה אתה?' – הלהיט הגדול ביותר של סטרומאה עד היום.
האובדן הנורא הוציא את המשפחה של סטרומאה – אמו, שלושה אחים, אחות והוא עצמו – למסע ברחבי העולם. "לא מדובר על מלונות יוקרה", הוא מספר, "אלה היו טיולים של אנשים בלי כסף. הנדודים האלה יצרו אצלי תחושה תמידית של חוסר שייכות".
היה בזה גם ממד של כיף? של הרפתקה?
"תראה, אני לא יודע איך נראית ילדות אחרת. בטח שהיה גם הרבה יופי בתנועה הזאת, אבל היא ביטאה גם הרבה כאב, ובריחה, כמובן. אני חושב שכולנו ניסינו לברוח".
שביל המנוסה הפרטי שלו היה המוזיקה. הוא התעניין בכל ז'אנר אפשרי: שאנסונים צרפתיים, ביטים אפרו-ברזילאיים וגם גריים, תת־ז'אנר פופולרי בהיפ־הופ הבריטי. מגיל צעיר הוא החל גם ליצור ובגיל 18 אף היה חבר בהרכב ראפ בשם Suspicion. בשנת 2010, והוא בן 25, הוא הפך לסטרומאה וגם עשה לעצמו שם בזכות להיט המסיבות Alors On Danse, שהיה באותה שנה לשיר דובר הצרפתית המושמע ביותר בעולם.
Papaoutai
אבל הפריצה הגדולה באמת הגיעה שלוש שנים מאוחר יותר: סטרומאה הוציא את אלבומו השני Racine Carrée, והפך באחת לתופעה תרבותית. שירים כמו Formidable, Tous Les Mêmes וכמובן Papaoutai סימנו אותו כסופרסטאר. הסינגלים זינקו לצמרת המצעדים, הקליפים היו ויראליים והמכירות חצו את רף המיליונים, נתון חריג עבור אמן ששר בצרפתית. וזה לא קרה כי סטרומאה התחנף למישהו; השירים שלו עוסקים באופן חשוף וישיר בנושאים כמו מאצ'ואיזם, גזענות ודיכאון, פשוט מבלי לוותר על החשק של המאזינים לרקוד.
גם מי שלא מבין מילה בצרפתית לא יכול להתעלם מהדמות הייחודית של סטרומאה: העושר המוזיקלי, חתימת הסאונד, הצבעוניות האופנתית (שגם הפכה למותג מצליח), המשחק המגדרי שנע בין גבריות לנשיות, תנועות הגוף המהפנטות. לפרקים הוא נראה כמו בנם האבוד של ליידי גאגא, ז'אן־מישל בסקיה וקוקו שאנל. וכמוהם, רק תנסו למצוא נקודה בקריירה שלו שבה הוא לא מעורב.
העולם זיהה את גודל האירוע והסתער עליו. קניה ווסט הפיק לו רמיקס, קולדפליי הזמינו אותו להופיע איתם והוא אפילו התארח בפסקול של אחד מסרטי "משחקי הרעב", בשיתוף פעולה מפתיע עם לורד, הראפרים פושה־טי וקיו־טיפ ולהקת Haim. נדמה היה שאת נהרות הכישרון והאמביציה של סטרומאה שום דבר לא יוכל לעצור. ואז ברגע אחד זה קרה.
Alore on danse
בקיץ 2015, במהלך סיבוב הופעות באפריקה, סטרומאה חווה התמוטטות. היא נגרמה ככל הנראה כתגובה חריפה לתרופה נגד מלריה, שעוררה אצל סטרומאה תופעות לוואי קשות מאוד, בהן חרדה, פרנויה והזיות. הוא קטע את סיבוב ההופעות, חזר הביתה והסתתר מעין הציבור למשך יותר משלוש שנים. לעיתים עלה החשש, שאחד היוצרים הכי מעניינים ומפתיעים של הדור פשוט לא יחזור. כשאני שואל אותו על התקופה הזאת, הוא מכנה אותה בקצרה "חור שחור". אני שותק והוא חותם ב"הייתי זקוק לזמן הזה כדי להחלים".
לקול קריאות "ברוך מחיה המתים" שנשמעו ברחבי הגלובוס יצא בשבוע שעבר אלבומו החדש, Multitude. האלבום נפתח בשיר Invaincu, הכרזת כוח על היותו בלתי מנוצח ועל כך שאף מחלה, כולל הקורונה, לא תביס אותו. אבל תשע שנים מאז אלבומו הקודם, על מסך שיחת הזום מבריסל, עם קוקו ארוך וחצי חיוך, סטרומאה נראה בעיקר עייף ומלא חששות. השיחה לא נעה בקלילות וזה לא רק בגלל המחסום הטכנולוגי; זו גם הנטייה שלו לענות תשובות קצרות ומהוססות, לאבד ריכוז בזמן שהוא מדבר ולברר שוב מה הייתה השאלה, או להיבהל פתאום מהדברים של עצמו ולהחליף את שטף הדיבור במלמול של "כן, כן".
"אני די שמח לחזור, אבל באותו הזמן אני מלא בחרדה", הוא משתף. "יכול להיות שזו החרדה הרגילה של אלבום חדש. אולי זו חרדה אחרת. לא יודע. אבל אני בסדר", הוא צוחק.
גם בגלגולו החדש, כל מהלך של סטרומאה מעורר אדוות תרבותיות. זה התחיל עם הסינגל הראשון והממכר, Santé ('לחיים'), שזכה לקליפ מבריק וסוחף שבו נראה סטרומאה כשהוא מזמין את אלה שלא נחגגים בדרך כלל, האנשים השקופים (הפועלים, הטבחיות, הדייגים, המלצריות, הפקידים), לקום ולהתנועע.
אבל את הסערה הגדולה עורר הסינגל השני, L'enfer ('גיהינום'). סטרומאה ביצע את השיר לראשונה בחדשות הערב של ערוץ 1FT, הערוץ הנצפה ביותר בצרפת. זה התחיל בתור ראיון רגיל לקידום האלבום. המראיינת, אן־קלייר קודריי, שאלה שאלות סטנדרטיות: ההשפעות המוזיקליות, הביוגרפיה המשפחתית וכו'. סטרומאה ענה תשובות סטנדרטיות באופן שלא נראה ערוך או מתוסרט. ואז קודריי הזכירה את שבע השנים הרעות מאז הקריסה, את הדיכאון והבדידות, ושאלה אותו אם המוזיקה עזרה לו להתמודד.
"אשתי העלתה את הרעיון שבקליפ הבא שלי נציע יום מיוחד לציון הזונות שמתו, כמו שיש יום זיכרון לחיילים. שנתייחס אליהן כאל גיבורות לאומיות, לא כאל משהו שצריך להתבייש בו. אני מקווה שאנשים יצליחו להבין את המסר"
באותו רגע נשמעו צלילים באולפן. במקום לענות על השאלה, סטרומאה פצח בביצוע של L'enfer, במה שנראה במבט ראשון כמו התפרצות ספונטנית. "אני לא לבד בתחושת הלבד וזה כבר משהו", הוא שר בתשובה לשאלה. "זה מטורף כמה אנשים חושבים את אותן מחשבות, אבל למעשה גם זה לא גורם לי להרגיש פחות לבד".
הצעד יוצא הדופן עורר כותרות בצרפת ומחוצה לה. הערוץ הואשם בהפיכת מהדורת החדשות לפרסומת. סטרומאה הואשם בכך שהשתמש בדיכאון כדי לקדם את עצמו ואת אלבומו החדש. אבל הוא מסרב להתרגש מהמהומה. "אני מודה שההקשר העיתונאי של הסיפור פחות מעניין אותי, ואני לא לגמרי מבין את הסערה. זה היה רעיון של אחי, שהוא גם המנהל האמנותי שלי, וזה נראה לי כמו דרך מקורית ויפה לצאת עם השיר, וגם דרך מעניינת לשחק עם מציאות ועם בדיון. מלבד השאלה האחרונה – זו שהובילה לשיר – לא ידעתי אילו שאלות ישאלו אותי והתשובות שלי היו אותנטיות וספונטניות. במה זה שונה מראיון רגיל? הרי בכל ראיון של שחקן או מוזיקאי יש מידה של משחק, של סיפור, של שליטה. זה באמת שונה באופן כל כך מהותי? זו רק הצורה שהיא חדשה".
כאמור, גם התוכן של השיר היה חלק מהדיון. L'enfer עוסק בבדידות, בדיכאון, ובאובדנות. "לפעמים היו לי מחשבות אובדניות ואני לא גאה בזה", שר סטרומאה, "לפעמים אתה מרגיש שזו הדרך להשקיט אותן / כל המחשבות האלה מעבירות אותי גיהינום".
"קיבלתי הרבה תגובות על השיר", הוא אומר, "על עצם זה ששמתי את השיר הזה על השולחן. זה עדיין טאבו, בכל כך הרבה תרבויות, אצל כל כך הרבה משפחות. אפילו לדבר על זה אסור. אז אנשים מרגישים הכרת תודה".
אתה מדבר על זה כמעט כאילו זה לא קשור אליך.
"ככה אני נשמע?" הוא צוחק. "זה לא מכוון. אני חושב שהשירים שלי הם תמיד גם אישיים, אבל זה אף פעם לא ממש אני. זה אף פעם לא שיר עליי ורק עליי. זה 20 או 30 אחוז אני. גם אשתי קורלי אמרה לי את זה, 'כשאני מקשיבה לשירים שלך, זה אתה, אבל זה לא באמת אתה'. אני אוהב לשחק עם מילים. להביא פרספקטיבות שונות לשירים. דמויות שונות".
ובכל זאת, אי-אפשר להתעלם מהתקופה שעברה עליך. זה מופיע באלבום שוב ושוב. אולי זה קשור למה שקרה בשנתיים האחרונות, אבל זה בטח גם מתוך מקום פנימי.
"אני מדבר קצת על המגפה ועל הסגר בחלק מהשירים, אבל לא רציתי לכתוב שיר על הקורונה. גם כתבתי שיר על קונספירציות אבל אשתי אמרה לי שהוא לא מספיק טוב, אז לא הכנסתי אותו בסוף. כמובן, אתה צודק. זה קודם כל העצב שלי, לפני שזה העצב של העולם. אבל יש גם משהו מרגיע בזה שיש התאמה בין מה שעובר עליך ובין מה שקורה בחוץ. בקורונה הייתה תחושה שאי־אפשר לומר כלום. לא הצלחתי לכתוב כמעט מילה בזמן הסגר. הרגשתי שהחיים שלי ריקים, אבל אני חושב שכולם הרגישו שהחיים שלהם קצת ריקים".
כמו באלבומו הקודם, גם הפעם סטרומאה עוסק בשיריו בגבריות אלימה, הפעם באופן אפילו יותר ביקורתי. בשיר Déclaration ('הצהרה'), למשל, הוא שר "כמובן, נשים לא צריכות ללבוש את המכנסיים! / למרות שכולם יודעים שהן נושאות את הנטל הנפשי / ואם להיות פמיניסט נעשה אופנתי / זה עדיין משתלם יותר להיות ממזר מאשר זונה". "כל כך התלבטתי אם להכניס את השיר הזה לאלבום", הוא מגלה, "ממש עד הרגע האחרון".
L’enfer
ממה חששת?
"זה נושא כל כך בוער עכשיו אצלנו, אני לא יודע איך זה בישראל. זה כל כך נפיץ. אבל צריך לדבר על זה. וצריך שאפשר יהיה לדבר על זה. בשיר Fils de joie ('בנה של שמחה', בתרגום ישיר, 'בן של גיבורה' בתרגום לאנגלית), שבקרוב ייצא הקליפ שלו, אני שר על נשים בזנות. אשתי העלתה את הרעיון שבקליפ נציע יום מיוחד לציון הזונות שמתו, כמו שיש יום זיכרון לחיילים. שנתייחס אליהן כאל גיבורות, לא כאל משהו שצריך להסתיר או להתבייש בו. אני מקווה שאנשים יצליחו להבין את המסר".
נושא אחר באלבום הוא ההורות של סטרומאה ואשתו. בנם בן השלוש מככב בשיר C’est que du bonheur ('זהו אושר'), יחד עם כל הטוב שהוא הביא לחייו. חיתולים מטונפים, למשל. "לא חשבתי שאי פעם אשיר על קקי. אבל הבנתי שלהביא תינוק זה לטמון את הידיים עמוק בחרא ובקיא. אלה הם חיי ההורות. יש גם הרבה רגעים טובים, אבל אני חושב שיש משהו מצחיק בלשיר דווקא על הרגעים האלה, המגעילים, הקשים".
בהמשך השיר אתה מדבר על כך שהוא יעזוב אותך, ושר עליו "ברוך שפטרנו". זה פחד שמעסיק אותך?
(צוחק) "אם אתחיל למנות את הפחדים שלי לא נסיים את הראיון עד האלבום הבא. בוודאי שיש פחדים. אבל נראה לי שאם באמת הייתי מפחד מזה, שאם זה באמת היה משהו שמאיים עליי, לא הייתי מסוגל לשיר על זה, לא?"
פורסם לראשונה: 07:53, 11.03.22
