אחרי שנדמו הדי קריאות הבוז (המיותרות) לשר מיקי זוהר ותם נאומו המתחסד של נשיא המדינה שהועבר בווידיאו, היה ביום חמישי שעבר גם טקס פתיחה שעמד בסימן 40 שנה לפסטיבל הסרטים בחיפה. האירוע עמד בסימן היעדרה הכואב של פנינה בלייר שהייתה המנהלת האמנותית של הפסטיבל במשך 35 שנה, והלכה לעולמה בחודש יוני אשתקד. לפני שהחל הטקס זכו היא ומפיץ הסרטים המיתולוגי מיכאל שווילי שמת לפני כעשור לכוכב על שמם ברחבת הכוכבים שבכניסה לאודיטוריום. באירוע הצנוע נכחו בני משפחה, חברים, וראש העיר חיפה יונה יהב. מאוחר יותר, בטקס הפתיחה, אף העניק הבמאי אבי נשר, שבכורות סרטיו נערכו באופן קבוע בפסטיבל, אות הוקרה לבלייר ז"ל שאותו אספו בני משפחתה.
מיקי זוהר בפסטיבל הסרטים בחיפה
(צילום: בנימין טוביאס)
לא רק מותה של בלייר, שגם הייתה חברה טובה ו-ותיקה שלי. בכלל, הייתה זו שנה לא קלה למוסד הקולנועי החיפאי, שנקטע בשנה שעברה בשל מתקפת 7 באוקטובר, ונדחה מסוכות לשלהי חג החנוכה עקב המלחמה בצפון. עתה, בניהולו האמנותי של ירון שמיר שנכנס לנעליה של בלייר לפני מספר שנים, מקווה הפסטיבל למשוך אליו מבקרים מכל הארץ, על אף המועד המעט בעייתי שנכפה עליו. אם לשפוט על סמך סוף השבוע האחרון, גם ללא אורחים זרים (למעט הבמאי מישל הזנאוויציוס שהגיע לבכורת סרטו "סחורה יקרה מכל") – נראה שההתלהבות לא דעכה. בתחילת כל סרט, וכן מעל הקופות, מתנוססת שקופית המכריזה "אין לסרט סוף טוב עד שכולם חוזרים", בעיקר כי אי אפשר באמת להיבלע באולמות החשוכים מבלי לחשוב על המציאות שבחוץ; ועם כל הכבוד לסרטים, השאלות הרות-הגורל "לאיזה סרט ללכת" ו"איך היה מה שלא ראיתי", מקבלות לפתע את הפרופורציות הנכונות.
נאומו שבקושי נשמע של מיקי זוהר – נדמה לי שהוא אמר משהו כמו שהוא אוהב את כולם, ושאסור שיהיה פילוג בעם – היה מיותר כמעט כמו קריאות הבוז, אבל חבל שכבוד השר לא ניצל את ההזדמנות שהוא כבר בפסטיבל סרטים ולא נשאר לצפות בסרט הפתיחה, סרטו של הבמאי האיראני מוחמד רסולוף, "זרע התאנה הקדושה" שיצא כשבאמתחתו חופן פרסים מפסטיבל קאן האחרון - לא לפני שהבמאי הצליח להימלט בדרך-לא-דרך מארצו שם הוא נידון לשמונה שנות מאסר, מלקות, קנס והחרמת רכוש בגין סרטו הנ"ל. אפשר להניח שהמידע הזה היה מספק לכבוד השר מעט השראה ביחסו לקולנוע הישראלי. אחרי הכל, מה הם הניסיונות לצנזר סרטים ולמנוע תקציבים ממוסדות תרבות מול תביעתם של השלטונות באיראן שרסולוף ימשוך את סרטו זה מהתחרות הרשמית בפסטיבל קאן, והעונש שהשיתו עליו (עוד לפני כן הוא נאסר משום שחתם על עצומה שקראה למשטרה לרסן את האלימות שלה כלפי מפגינים).
אבל אם כבוד השר היה נשאר לצפות בסרט (שאורכו 167 דקות), הוא היה צופה בסיפור אקטואלי להחריד – לא רק באיראן. כאן. זהו סיפורו של עורך דין המתמנה לשמש כשופט-חוקר רק כדי לגלות שהממונים עליו מצפים ממנו לחתום על גזר דין מוות מבלי באמת לבחון את המקרה הנדון. הוא מוצא עצמו מאוים אחרי שזהותו נחשפת ברשתות החברתיות, שם גם מופיעים סרטונים המתארים את דיכויה האלים של מחאת החיג'אב שפורצת בעקבות מותה של אזרחית שהוכתה למוות על ידי משטרת המוסר, משום שלא לבשה את כיסוי הראש שלה בצורה ראויה. כאשר חברה ללימודים של בתו הבכורה, סטודנטית באוניברסיטה, מובלת פצועה אל בית המשפחה – העניינים מקבלים תפנית, דמותו המוסרית לכאורה של האב נהפכת לפרנואידית, הבנות תומכות בצעירות המתקוממות, וההשלכות החמורות על התא המשפחתי אינן מאחרות לבוא.
הסרט - שיופץ מסחרית בישראל בהמשך השנה והוא מועמד מוביל לזכייה באוסקר לסרט הבינלאומי הטוב ביותר, שם הוא מייצג את גרמניה שהשתתפה בהפקתו - הוא יצירה מדהימה בעלת עוצמה בלתי רגילה שצופים בה בנשימה עצורה. הוא כולל קטעים אותנטיים שצולמו על ידי טלפונים ניידים ותיעדו את האלימות המשטרתית האכזרית כלפי הצעירות המפגינות – קטעים שבדרכם הלא-מחמיאה מזכירים מראות דומים להם אחראים גייסות בן גביר. לו רק כבוד השר זוהר היה נשאר להקרנה. הוא היה יכול לבוא לישיבת הממשלה הבאה ולהגיד משהו כמו "חבר'ה, תשמעו, ראיתי סרט. חבל לכם על הזמן". נחוצים אומץ, מחויבות ואחריות פוליטית כדי להקרין את "זרע התאנה הקדושה" בפתיחת פסטיבל הסרטים בחיפה, ומבחינה זו הבחירה בו היא הברקה שמחדדת את הרלוונטיות של הסרט למציאות שלנו.
"זרע התאנה הקדושה"
(באדיבות פסטיבל הסרטים חיפה)
הרלוונטיות הזו פגשה גם את "געגוע", סרטו של שבי גביזון שפתח את התחרות הבינלאומית של הפסטיבל. קראתם נכון – "געגוע" הוא סרטו החדש של שבי גביזון. נדיר למצוא במאים שיוצרים גרסה שנייה לסרטם, באנגלית. בזיכרון נטענים שמותיהם של מיכאל האנקה שביים ב-2007 גרסה אמריקנית של סרטו האוסטרי "משחקי שעשוע", וג'ורג' סלויצר ההולנדי שנסע להוליווד כדי לעשות פעם נוספת את המותחן שלו "ההיעלמות". נדיר עוד יותר למצוא במאים ישראליים שעושים זאת, ועל אף שבועז דוידזון ומנחם גולן יצרו גרסאות אמריקאיות של סרטיהם, "אסקימו לימון" ו"מבצע יונתן" בהתאמה – לא מדובר היה באותו סרט ממש.
כזכור, "געגוע" הישראלי מ-2017 הביא את סיפורו של גבר בורגני (שי אביבי) המגלה שהיה לו בן שנהרג בתאונת דרכים. הגילוי הזה מטלטל אותו ומוציא אותו למסע בעקבות הבן שעליו לא ידע מעולם. בין היתר הוא נפגש עם מורתו לצרפתית של הבן שבה היה בנו מאוהב באופן אובססיבי ושלה הוא כתב שיר אהבה על קיר בית הספר, ועם חברתו לשעבר, תיכוניסטית שבבית הוריה הוא התגורר. המסע המלנכולי הזה מוביל גם למפגש בבית הקברות עם גבר זר שבתו התאבדה, והמפגש הזה מביא לסצינה מקאברית שהיא אחת ההזויות והאבסורדיות שנראו מעולם על איזשהו מסך.
בגרסה האמריקאית מגלם ריצ'רד גיר את האב המגלה באיחור טרגי את דבר הורותו. כשיצא הסרט המקורי למסכים בישראל (הוא זיכה את גביזון בפרס אופיר לתסריט) כתבתי כאן שאפשר לדמיין אותו כמלודרמה-קומית הוליוודית שעוסקת בהורות מאוחרת וביחסי אבות ובנים, וציינתי שלמרבה המזל זה לא קורה. ובכן, טעיתי. ראשית, כי הנה, הסרט בגרסתו האמריקנית לפנינו (למעשה, זוהי הפקה קנדית); ושנית, כי התוצאה מוצלחת מאוד. גביזון חוזר על כמה סצנות בלתי-נשכחות מסרטו הישראלי, ובראשן הפנטזיה נוסח פליני על המורה לצרפתית המענגת את עצמה על גג בית הספר. נוכחותו של גיר, שדמותו מאופקת וטעונה פחות מזו של אביבי, מעניקה לדמות האב מוכה-היגון על אובדן הבן שמעולם לא ידע שהיה לו ממד אנושי יותר ואובססיבי פחות (והרי אובססיה היא תמה קבועה בסרטיו של גביזון ומאפיינת למעשה את גיבוריו כולם).
מעבר להופעתו המצוינת של גיר – דיאן קרוגר מגלמת את המורה, מושא תשוקתו של הבן – יש ב"געגוע" החדש משהו ששומר על הרלוונטיות של המקור. קשה לצפות בסרט שעוסק, אחרי הכל, בניסיונו של אב לחיות מחדש את בנו המת, ממש כך, מבלי לחשוב על האובדן הנורא שמלווה את המציאות כאן מזה שנה ושלושה חודשים. הסרט המקורי נגע בהוויה הישראלית בדרכו הייחודית של גביזון; גרסתו זו, שצפויה לצאת לאקרנים בסוף החודש ותזכה אז לסקירה רחבה יותר, מציעה גאולה לגבר שלא ידע שהוא זקוק לאחת והופכת את המלנכוליה לכוח המניע של המסע שניצב במרכזה.
עוד הוצג בפסטיבל הסרט הספרדי "מרקו" (Marco) שבמרכזו דמותו האמיתית והמרתקת של אחד, אנריק מרקו, שזכה לפרסום רב בספרד, אף שאני לפחות שמעתי עליו ועל סיפורו לראשונה. מרקו זה היה נשיא האגודה המקומית של אסירים פוליטיים ספרדים שנשלחו למחנה הריכוז מטהאוזן באוסטריה, עד שהיסטוריון ספרדי בשם בניטו ברמחו גילה בשנת 2005 שהאיש שיקר לגבי עברו. סרטם המצוין של צמד הבמאים הבאסקים אייטור ארגי וג'ון גראניו מתחיל ברגע בו מתגלה התרמית ואחיזתו של מרקו בסיפור המומצא הולכת ומתרופפת. ישנם כמה היבטים מעניינים לסיפור הזה ובראשם, כמובן, ההתחזות והבדיה ההיסטורית (מרקו, מסתבר, נולד בבית חולים פסיכיאטרי, מה שיכול אולי להסביר כמה דברים).
אבל מה שמעניין עוד יותר הוא האופן שבו בוחרים הבמאים לספר אותו שמטשטש את הגבולות בין תיעוד ובדיון בסרט שעוסק, ובכן, בשקרן פתולוגי שסיפורי השואה שלו שירתו את מכחישיה. תוכניתם המקורית, אגב, הייתה לעשות סרט תיעודי על מרקו - אבל, כך הם מספרים, הוא אמר להם שהוא נוסע לגרמניה כדי להמציא מסמכים שיעידו שהוא אכן היה במחנות (הסצנה הזו גם מופיעה בסרט), רק כדי שהם יגלו, עם שובו, שהוא הצטלם בינתיים לסרט תיעודי על אודותיו. אדוארד פרננדז הנפלא מגלם את דמותו של מרקו שחי את השקר של עצמו עד כדי כך שאי אפשר לדעת אם הוא אכן מאמין בסיפורו, ויש לקוות שהסרט הזה, שהוקרן בחודש שעבר גם במסגרת פסטיבל הקולנוע היהודי בירושלים, ימצא לו מפיץ מקומי.
