ב-2007 פנה הרב אורי זוהר לקולנוען רנן שור בבקשה חריגה. זוהר התבקש לביים סרט שנועד לגיוס כספים למוסדות חינוך לחרדיות, וביקש משור, שניהל אז את בית הספר לקולנוע סם שפיגל, ציוד וסיוע. למשימה גייס שור את בוגרי בית הספר דני רוזנברג ויניב סגלוביץ'. השניים קיבלו את הזדמנות חייהם: גישה בלתי מוגבלת לאחד האיקונים הלא-מפוענחים של התרבות הישראלית. בתמורה לסיוע, השניים - לא פראיירים - ביקשו מזוהר לתעד את תהליך היצירה של הסרט ולראיין אותו. זוהר התמסר, אבל שום דבר לא קרה. לשניים לקח מעל עשור של למידה משותפת, שיחות וזרם תודעה כדי להוציא בשנת 2018 את הסרט "אורי זוהר חוזר", שניסה לפצח את הגנום של אחד הסמלים הגדולים של התרבות המקומית, גם עשורים לאחר שהפנה לה עורף.
רוזנברג וסגלוביץ', קולנוענים שקיבלו גישה לאחד המעצבים של הקולנוע הישראלי, בחרו לספר את סיפורו של זוהר הקולנוען וסמל התרבות יותר משל זוהר האדם. אלא שמעבר לסרט שיצרו, הם זכו לעוד אוצר. המפגש בין השלושה הוליד חברות נדירה, ומסורת של לימוד תורה משותף, שהסתעף לשיחות שאותן הם הקפידו לתעד ועד כה לא פורסמו.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
המסקנה שמתחדדת עם קריאת הדברים, ובחלוף ארבעה חודשים מפטירתו של זוהר, היא שלמעשה, מאז חזרתו המתוקשרת בתשובה, אנחנו לא יודעים דבר על חייו ואישיותו, אלא ניזונים מפירורים שהאיש עצמו - פעם במאי, תמיד במאי - מינן ושיחרר לקהל. במקביל, הדיון הציבורי על זוהר תמיד נשאר ברמה האיקונית. זוהר הסמל, לא אורי זוהר האדם. סמל תרבותי. סמל לישראליות של פעם. סמל לצבריות ולגבריות ישראלית פגומה, ובשנים האחרונות גם של מי-טו. זוהר הפך גם לסמל לחזרה בתשובה, ובמקביל לטראומה של דור שלם, שהכוכב שלו בחר להיעלם באבחה, מותיר אותו עמוס רגשי נחיתות אל מול האלטרנטיבה החרדית, תחושה שנמשכת אצל חלק מהמחנה הלא-דתי גם היום.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
התמלילים שנותרו מחוץ לסרט, שמובאים פה לראשונה, מספקים הצצה נדירה לחדר המנועים של אישיות מורכבת ומסוכסכת, שמתברר שגם אחרי שבחרה בדת לא מצאה מנוח. זוהר נאבק כל הזמן ביצר הרע. בקשיים המוכרים של חיי נישואים. בגעגוע ליצירה. לאריק איינשטיין ז"ל. למצלמה. לתשומת הלב. לנראות. וגם בפחד הנורא שנלווה לאפשרות להתענג על כל אלו. גם בגיל 70, היה במאבק מתמיד מול עצמו ובמסע אחרי משמעות. על הרקע הזה קשה שלא להיזכר בשיר הנושא מסרטו "עיניים גדולות". זוהר תמיד אמר שבן דמותו בסרט ייצג את הריק, החידלון והרדידות שהרגיש לפני התשובה, אבל נראה שאותו חוסר ליווה אותו כל חייו:
"זה סיפור על בני פורמן שתמיד הלך לו קלף / היה לו כל מה שאפשר לרצות והוא רצה יותר / היה לו בית חם, אישה טובה וילדים בריאים / היה לו כל מה שאפשר לרצות והוא רצה יותר [...] הצרה איתך, כן שיש לך, כן, עיניים גדולות / רוצה הרבה, תמיד הכי הרבה, רק עוד ועוד-ועוד". מכאן, אלו המילים שלו.
11 צפייה בגלריה
לימוד משותף וחברות עמוקה. זוהר ז"ל עם יניב סגלוביץ' (מימין) ודני רוזנברג
(צילום: יניב סגלוביץ')
אני לחלוטין לא משועמם ולא מחפש שום ריפוי בעיסוק. הלוואי שהיה לי עוד יותר זמן. אני ישן פחות, אני לומד יותר, אני עובד יותר. אני רואה את יד ה' בכל פרט ופרט. לכן אני אומר, אנשים שגדלים בתוך התורה ומבינים את התכלית האמיתית והיא נהיית יותר ויותר ברורה ומוכנים להוריד את זה אל המעשה, אז הם מתקדשים. צריך עוד פעם לחדש את ההבנה. עוד פעם לחדש ולהעמיק בדברי התורה. דברי התורה הם נהר מים שאין להם סוף. כתוב כמו דדיים של אמא, שהתינוק כל פעם מוצא בהם טעם חדש. זו תורת השם. זו לא ספרות אנושית ופילוסופית. תורת ה' יש בה קדושה, שאדם מתעמק ומבין, פתאום נפתחים לו שערים של שלמות שאין כזה דבר בעולם.
אני אומר לכם בתור אדם ש-40 שנה עמדתי והסתכלתי וראיתי ספרים וסרטים והייתי במוזיאונים הכי גדולים בעולם והתפעלתי מהיופי. אין עוד אמת. אנשים חושבים איך הקרבתי. איזה הקרבתי? כולי רווח.
למשל בשבילי היום שיחה בטלה, פשוט לא שייך. נשב נדבר פוליטיקה, פשוט אני אתייבש. למה זה מוביל? מה זה מעניין? דיברנו על ההוא, דיברנו על זה, מה יהיה. בסדר, הלו, בוא נתעסק בדברים תכליתיים, דברים שמתקנים את הנשמה.
אתה נחשף ברבדים הרבה יותר עמוקים בנשמה שלך אל מקור החיים, אל המקור של היצירה, אל מקור השלמות והיופי. אין למעלה מזה. אני אומר לכם, אני המאושר בעולם.
אני ידעתי מה זה קנאה, באתי מעולם של קנאה. אני זוכר טוב-טוב איך הוא הצליח וזה הצליח בכל מיני דברים, בסרטים. אפילו בתוך הלהקה עצמה, הייתי בלהקת הנח"ל, אתה מקנא, הוא משכיב את הקהל ואתה לא.
אני מכיר צדיקים, ולא הרגשתי את הקנאה שהם יותר. אני אוהב אותם, כי הצדיק קודם כל הוא גם לא בעל גאווה כשעצמו. הוא לא יתגאה עליך. הוא לא מסתובב תמיד ומראה לך אני יותר טוב ממך. אותו צדיק שאתה מצטער למה אני לא מגיע לאותה דרגה של תפילה שלו? הוא מרגיש את עצמו הרבה יותר שפל ממך. הוא לא מעורר בך אתגר של אני יותר. אתה בכלל לא מרגיש את האתגר הזה ממנו. אני מצטער עליי, אני רוצה יותר לעשות, אבל קנאה בו? מה פתאום.
באופן טבעי הגעתי ללהקת הנח"ל. צ'יזבטרון אצלי היה פסגת ההישג האנושי. נעמי פולני, שייקה אופיר, כל אלה, אתה שמעת אותם ברדיו אז בקול ישראל, זה היה אדיר. בשבילי להיכנס ללהקת הנח"ל היה חבל לך על הזמן. אבל בנח"ל היו אנשים דומיננטיים יותר ממני. היה חיים טופול, היה יוסי בנאי. אני קצת הייתי תמיד נגרר. אבל פתאום קלטתי שבתפקידים כאלה צדדיים מהצד אתה יכול להצחיק מאוד, אתה מבין? ואולי גם היה לי מספיק שכל להישאר תמיד שני, לא להיות ראשון. אז גם לא כל כך היו מלחמות בתוך הלהקה והייתי שני. עד שבעצם פשנל ז"ל, המסכן הזה הייתה לו עין, הוא אהב באמת תיאטרון. הוא היה מתוסכל מאוד. הוא היה רוצה להיות שחקן ובמאי, הוא לא יכול היה. אבל הוא הבין, הוא הרגיש. אז הוא בעצם העמיד אותי באתגרים.
התחלנו בהופעות, פתאום אתה מחזיק קהל שעה, הבדיחות זורמות תוך כדי דבר ומישהו שם זז ומשתעל ומהשיעול הזה אתה עושה קטע של רבע שעה. וההוא עושה ומה אתה פוזל, על מי אתה מסתכל, עליי? מאיפה הדמעות יורדות לך אדוני? אתה עובד ביום שלישי, אתה בוכה ביום רביעי וחמישי, מה איתך? וזה רץ. אז הוא לקח ובלי בושה העמיד אותי באתגרים יותר ויותר גדולים. עשה שלוש הופעות בלילה. ביום העצמאות שאתה לא יכול בכלל להגיע ממקום למקום, הכול פקוק. וזהו, אז אני חושב שזרקו אותי למים.
פעם אני חייתי בעיניים של הזולת. מה היה הקיום שלי? אם עשיתי סרט ונתנו לי תגובות על הבידור שלי, המשחק שלי, הבדיחות שלי, המוצלחות שלי והתייחסו אליי. אני בניתי פסל והתייחסו לפסל הזה והייתי צריך כל הזמן לפרנס את המצב הזה שאני חי. אם פתאום אני מנותק ואני לא אורי זוהר, לא היה לי מה לחיות.
איפה אני אהיה? מה, אשב עם הבן שלי? אני זוכר את זה נפלא. אחד הדברים הכי קשים היה לי לשבת עם הילדים שלי. כשחזרנו בתשובה פתאום ראיתי, לומדים איתם. אני יש לי ראש ללמוד איתו עכשיו חומש? אני הייתי כולי משועבד לאורי שהיה חלק מעולם שאני שייך אליו. להיות עם עצמי, עם ה', עכשיו אני קולט את זה, זה לא רק להיראות, זה גם לראות. הגירוי הכי חזק שיש זה הזולת. מה הוא איתי, מה אני איתו, מה הוא אומר לי, מה אני אומר לו. זה בעצם מונע את האפשרות להיות איתי. מה זה טלוויזיה? זה סם אדיר.
אני אומר את זה לעילוי נשמת אריה לייב בן יעקב (אריק איינשטיין ז”ל) שאני יכול להגיד עליו בפה מלא שאני לא שמעתי מפיו מילה רעה על בן אדם. הייתי מדבר איתו בטלפון כמעט כל שבוע והוא מעולם לא התלונן, מעולם לא אמר מילה רעה על בן אדם. היה קטע ב"עיניים גדולות" שאנחנו כאילו יוצאים מהשירותים ואני שיכור בחתונה והוא אומר לי "בוא הנה אתה...". שהוא מדבר אליי בצורה בוטה, הוא אומר לי "תפסיק, אתה כזה וכזה". הוצאתי מיץ, לא יכולתי להוציא ממנו רוע אמיתי. לא הצלחתי. אם אני הייתי מוציא את הרע אז היה יוצא רעל.
אצל אריק, צריך לדעת, יש רבדים עמוקים מאוד. הוא יכול לשאול שאלה שנוגעת כאילו לאיזשהו עניין פוליטי או למצב חברתי או משהו שקורה עכשיו לנגד עינינו, אבל באמת בעומק העניינים הוא מאוד-מאוד רגיש בדברים האלו. הוא לא שואל שאלה על איזה מקרה, פשע שקרה, בלי להיות שותף בצער העמוק על האכזריות שבדבר הזה, על מה שקרה לחברה שלנו. הוא מדבר איתי מאוד מאוד גלוי. והוא יודע את זה ואני יודע את זה והוא יודע שאני יודע ואני יודע שהוא יודע ואנחנו חברים טובים בלב ובנפש.
11 צפייה בגלריה
''לא יכולתי להוציא ממנו רוע אמיתי''. עם אריק איינשטיין בסרט ''עיניים גדולות''
(צילום: דוד גורפינקל)
לא עלה בדעתי שהקשר ייפסק אחרי החזרה בתשובה, אני עד כדי כך טמבל שפתאום הדברים ככה באו, הארות גדולות, אני רצתי אליהם, נתתי הרצאות, אמרתי חבר'ה תבינו, זה האמת. קצת שטוף בעצמי. אבל לראות פתאום שאנשים מתכווצים ומתכווצים ונסגרים ו"חביבי אל תפלוש לי לחיים" ולאט-לאט הרגשתי שאני נהיה מטרד. זה קשה, אנחנו חברים, בואו נשב נמשיך להיות חברים. מה שדיברנו דיברנו, נמשיך לדבר. פתאום אתה בא לנו עם עולם חדש ואתה בא מרביץ עם פטישים בום-בום. לקח לי זמן להבין את זה, אי-אפשר לעשות את זה בכלל. אדם שלא מתעוררת אצלו התהייה הזאת, אתה לא יכול לבוא באופן מלאכותי מבחוץ לבוא ולגרום לו, אף על פי שאצלי זה כן היה ככה.
היינו בברזיל. גמרנו את העבודה בברזיל ואני כל כך הצטערתי שאני לא יכול להדליק נר ראשון של חנוכה ואשתי תדליק והיא תהיה פה לבד. רציתי להגיע לארץ. פתאום עולה בדעתי, אולי נקדים את הטיסה? אולי אפשר יהיה לעשות את זה? זה יום וחצי. ניסי ניסים מוצא כרטיסים. מקדימים מיד לאותו היום. ניסי ניסים, אנחנו יוצאים יום וחצי לפני הזמן, פקקים, אי-אפשר לזוז. קילומטרים. איזה ייאוש ואני כבר מנחם את עצמי, כל מה שעושה הקב"ה הוא לטובה, אל תצטער. מגיעים לשדה התעופה 40 דקות לפני ההמראה, טיסה סגורה.
אריק אמר אין חילוני, אין חרדי, אנחנו משפחה. ואנחנו במגירות שונות, אז מה. זה עשה איזשהו קשר תת-הכרתי לאנשים, כן אפשר לחיות יחד, כן אפשר לאהוב
הוא (המלווה שלו - גב"ח) אומר לה שחייבת לפתוח את הדלת כי הרב הראשי כאן, כמו האפיפיור. פותחים מהר את הטיסה ואנחנו עולים ואני בטוח שכל זה בשביל להיות נר חנוכה ראשון בבית. איזה נר חנוכה? מגיעים, מספרים לנו שאריק בבית חולים. אנחנו טסים לשם ובדרך כבר הוא נפטר. והלוויה למחרת בנר ראשון של חנוכה. ואני לא מדליק אותו בזמן, אני מדליק אותו שעתיים יותר מאוחר. והכול למה? שאנחנו מגיעים לשם משפחה חרדית עם נכדים ונכדות, כולם עם כיסוי ראש.
ומוכרחים לצלם את זה, הם לא יכולים לא לצלם את זה. הם רדפו אחריי, אני קיבלתי באותו יום עשרות טלפונים, כמעט כל שתיים-שלוש דקות קיבלתי טלפון. ואני לא מדבר איתם כבר שנים, הם שופכי דמים, אני לא רוצה לתת לגיטימציה לרוצחים. הם פשוט שופכי דם, הורגים בני אדם. אריק גם שנא אותם מאוד.
והנכדה שלנו, הנכדה הבכורה שלנו נמצאת באודסה, היא מדברת איתי בטלפון והיא בוכה בכי תמרורים. אומרת, "הוא כל כך אהב אותנו". אחרי זה אשתי מספרת לי גם איך הוא היה מצלצל כשאחת הנכדות הייתה בהיריון, מה איתה, דואג, ממש נשמה טובה. כל אדם בודד, כל אדם מסכן התחבר איתו. בקבר אמרתי דבר כל כך נכון, הוא אף פעם לא שר להמונים, הוא לא רצה לשיר בקהל, הוא היה שר תמיד לאדם אחד וכל אחד התחבר איתו בעניין הזה, לכן כל כך אהבו אותו.
אריק עצמו אמר דבר טוב. הוא אמר אין חילוני, אין חרדי, אנחנו משפחה. ואנחנו במגירות שונות, אז מה. זה עשה איזשהו קשר תת-הכרתי לאנשים, כן אפשר לחיות יחד, כן אפשר לאהוב.
אני לפעמים עומד בתפילה ותופס את עצמי ונזרק 40 שנה אחורה. אני אומר מה אתה עושה פה בכלל? אתה נורמלי? ואני צריך לחזור אל עצמי, לדבר אל עצמי. אני אומר תזכור, אתה חי והוא נתן לך תורה ואתה יודע ואתה למדת מתוך התורה עצמה שזה דבר ה'. זו תכלית החיים. תיקח ממני היום את התורה ואפילו תקיים מצוות וכל זה, אני אתאבד.
היינו מפוצצים בצריף של אביגדור (ב)צהובים, אתם לא יודעים מה זה, זה מין מופע כזה שמביאים אותו לחולי אסתמה, משהו כזה. זה נותן לך איזה שפריץ, זה פותח כאילו את הריאות. הם מתגלגלים מרוב צחוק, היסטרי, לא נורמלי. אז צחוק, אדם ישתה ויסקי והוא צוחק. פורים כולם צוחקים, זה לא שמחה [...] אני יכול להתפלל לקב"ה אינסוף ולהגיד לו ברוך אתה. ניתן לי הכוח להגיד ברוך אתה. זו עבודה מחשבתית לא פשוטה, אני רואה איך אני עובד על זה. אני אומר לבורא עולם אני רוצה להגיע למקום הזה שאין עוד מלבדך. לא אכפת לי כלום, אם אני איתך יש לי הכול. אני חושב שזו שמחה.
יש לי תמיד יצר, קופץ לי לפני שאני בכלל מצליח להשתלט עליו. התחלתי לבקש את זה בתפילה, שחרר אותי מזה. אני שומע נגיד הרבה רדיו ודברים כאלה, אני יכול להיכנס פתאום לתהליך שלם של ויכוח עם אחד שלא... אני הייתי אומר לו ככה. תגיד לי מה אתה מטומטם? אני נכנס לעימותים דמיוניים לחלוטין לנצח אותו. מה אכפת לך בכלל? וזה שיירים של אותו יצר. וזה יותר מהיר ממני, אני צריך להבחין בזה, לעצור את זה, לחתוך את זה ולבקש על זה. זה בזבוז זמן, זה בזבוז כוחות.
היהודי כל ימי חייו נמצא במצב של תשובה. כל פעם אתה מגלה עוד שכבה ביצר הרע שלך, יותר פנימי, יותר עמוק ויותר יסודי אצלך. היצר הרע שלי זה לשלוט. אני לא מתבייש להגיד לכם, כל אחד עם הסיפור שלו, עם הגיבנת שלו
היהודי כל ימי חייו נמצא במצב של תשובה. כל פעם אתה מגלה עוד שכבה ביצר הרע שלך, יותר פנימי, יותר עמוק ויותר יסודי אצלך. אני לא מדבר על לאכול טריפות ולחלל שבת, זה לא יצר הרע שלי. היצר הרע שלי זה לשלוט. אני לא מתבייש להגיד לכם, כל אחד עם הסיפור שלו, עם הגיבנת שלו. יש דברים שכבר 40 שנה אני נכשל ואני מוצא את עצמי שאני באמת רוצה לצאת מזה.
זוכרים ז'אק קוסטו וז'אן קוסטו? היו שני צוללנים צרפתים שעשו את הסרט הראשון התת-מימי. אני הייתי בן 15 והלכתי לקולנוע מגדלור בתל־אביב לראות את הסרט הראשון התת-ימי, נדמה לי זה גם היה בצבע, זה היה חידוש גדול. הם לקחו טיפת ים, אוקיינוס, וצילמו אותה מתחת למיקרוסקופ. בתוך הטיפת ים הזאת... אני הייתי אז חילוני גמור מהשומר הצעיר, כלום לא יודע. ראיתי את זה ואמרתי יש אלוהים. בתוך טיפת ים אתה רואה עשרות יצורים חד-תאיים, זה נקרא פלנקטון, זה המזון הבסיסי באוקיינוס. זה אינספור, זה שטחים של אלפי קילומטרים. הם חיים, חד-תאיים. אבל הם הבסיס לדגים הכי קטנים, והקטנים האלה אוכלים אותם, יותר גדולים ויותר גדולים. יש בזה לא יודע כמה, 100 דרגות כאלה. הצורות של הפלנקטון הזה, לא ראיתם כאלה. תכשיטים הכי יפים בעולם. אני לא יכול לתאר, והכול זז, הכול חי. אתה רואה את החיים בהתגלמותם, החיים בעצמם. והכול רוחש. מאיפה זה חי? אני זוכר את ההתפעלות העצומה שלי.
אנחנו עמדנו להתגרש. על טהרת המשפחה אשתי אמרה עד כאן, מה אתם משוגעים? אני אלך למקוואות המזוהמים שלכם? כשאני התחלתי לשמור לבד לא הפריע לה, תעשה מה שאתה רוצה, תאכל כשר. אבל טהרה וזה וזה, אתה לא יכול לחיות את החיים שלך. אז לאט-לאט עוד חודש ועוד חודש זה לא הלך, החלטנו להתגרש. ואז הלכתי לישון, היה לנו בית ענק ביפו, ישנתי שם בחדר, קמתי אחרי 20 דקות ויצאתי ואני רואה אותה מלמעלה יושבת למטה עם מנורת לילה כזאת ומחזיקה ספר ביד. עמדתי למעלה הסתכלתי לפחות שתיים-שלוש דקות, המון זמן. ואז פתאום היא מרימה את העיניים ורואה אותי, אומרת בסדר אני אשמור טהרת המשפחה. זה היה כאילו אור ה' הגיע אליי. המשפחה לא תתפרק.
אחרי הרבה זמן שאלתי אותה מה ראית בספר הזה, זה היה רמב"ם, מה ראית בספר הזה ששיכנע אותך לחזור בתשובה? "קראתי הלכה אחרי הלכה, דף אחרי דף, לא הבנתי מילה מה הוא אומר, אבל ראיתי שזה רציני".
הייתי קורא נלהב של כמה סופרים, דוסטויבסקי ושייקספיר, אהבתי מאוד והם היו תמיד מונחים אצלי על יד המיטה והייתי קורא אותם בלילה לפני שאני הולך לישון ואפילו חוזר על כל מיני ספרים. מאוד אהבתי אותם, אנשים גדולים חכמים מאוד. ופתאום קלטתי שאחרי שאני לומד תורה הספרים האלה לא נפתחו שבועיים, שלושה. זה היה משונה בעיניי, איך זה יכול להיות? כל כך אהבתי לקרוא אותם. פתאום קלטתי שזה לא כל כך מעניין אותי, כי במה שאני עוסק, זה כמו שתגיד לבחור שהגיע לגיל 15 שיקרא את הספרים שהיה קורא בגיל שש.
החיים מלאים אקסידנטים. אני קלטתי את זה פה בבית ביני לבין אשתי וקלטתי את זה המון-המון פעמים בחיים. אז בכביש אומרים אל תהיה צודק תהיה חכם. התורה אומרת אין יחס של צדק בין שניים, יש יחס של צדקה. תוסיף ה' לצדק.
היה איזה ויכוח או משהו כזה, אני קיבלתי ממנה איזו תגובה והיה ריב ואמרתי לה אבל מה את רוצה ממני? למה יש לך טענות אליי? אז היא אומרת למי אני אבוא בטענות? אתה פה ואני יכולה להוציא עליך את הרע שלי. אני רע לי. מה היא מצפה? כשקלטתי את זה החיים שלי השתנו מקצה אל הקצה.
כבר חזרנו בתשובה, המון שנים היינו בתשובה כבר עד שקלטתי מה פירוש הדבר שאתה מבין שהזולת הזה בעולם שלו בעניין שלו, סגור בעניין שלו, בכלל לא נגדך. אבל אתה הוא פה זה שעליך הוא יוציא את הברירה שלו.
כתוב בחז"ל: אישה דעתה קלה. היא לא מופקרת וקלת דעת. דעתה קלה. דעת זה איזה חוט שדרה פנימי רוחני בין חכמה לבינה. האדם עושה שיקול דעת, זוכר את העבר, בודק את ההווה, הולך לקראת העתיד, בונה איזושהי מערכת ונצמד אליה. נשים יכולות לעשות את זה אבל אז הן פועלות נגד הטבע שלהן. באופייה היא חיה את הרגע, היא חיה את העכשיו, היא חיה באופן רגשי עמוק מאוד.
פעם אשתי הסבירה לי את זה, על הגוף שלה שולטים כל מיני כוחות. קודם כל מחזור פעם בחודש, אחרי זה היא מתעברת, אחרי זה מיניקה, אחרי זה יולדת, אחרי זה מטפלת בילדים. הכוחות של העולם שולטים עליה. כשהילד בוכה האמא קמה, היא צריכה להניק אותו. והיא המטפלת, היא המחזיקה. נכון, אבא יכול לעזור. אם יש שניים-שלושה ילדים בבית, היא משועבדת. והיא לא יכולה לעמוד ברשות עצמה. אבל זה לא רק בגלל זה, זה כך בורא עולם ברא אותה, היא מקבלת ואני חייב להשפיע. חייבים לבנות בית שהאיש יודע שאין כאן עניין של שוויון זכויות. אין כאן שוויון תפקידים, התפקיד הוא שונה לחלוטין. הוא צריך להשפיע ולתת ולאהוב וכל הזמן לדאוג לכך שאשתו תקבל כל הזמן. ולהיות מאוד רגיש למצבים שלה ולתגובות שלה.
ילדים משקרים כי זה נוח, פתאום אתה קולט איך להגיד לא, לא עשיתי. זה בעיה רצינית. אם הוא מתרגל לדבר הזה והוא יסתדר טוב בחיים עם זה, איך אתה מונע אותו מלשקר? באהבה, בחיבה, בתוכחה וגם עונש. ילדים חייבים להעניש, חוסך שבטו שונא בנו. השיטה הזאת של הכול good-good love-love היא לא. צריך גם מידת הדין, יש משפט, יש טוב ויש רע. אם אתה עושה רע, פעם ראשונה אומרים לך לא. פעם שנייה לפעמים אתה צריך לתת מכה, אין ברירה. באהבה, לא באכזריות. במכה לפעמים העלבון הוא לפעמים יותר גרוע מהכאב, זה לא הכאב, זה העלבון. לילדים צריך להראות כעס. הכה מישהו אחר, אתה צריך להגיד לו אסור ולהסתכל בפנים זועמות. אם אתה עושה את זה כי הוא הקפיץ לך את הסעיף, זה לא חינוך וזה לא כלום, הוא ילמד שכשכועסים נותנים מכות. אבל אם אתה באמת והילד מרגיש את זה בצורה ברורה לחלוטין, לא שפתאום עכשיו איבדת את העשתונות. אדם שכועס הוא מאבד את העשתונות, מאבד צלם אנושי, הוא רותח. לא, אתה כועס ואתה אומר לו בקפידה ואתה באמת עושה את זה בהחלטה רצונית, זה כעס אחר לחלוטין, על זה לא מדובר. זה מה שכתוב כאן, הכעס הזה שמתעורר לו זה לא מרצונו, הוא לא אפתי. הוא יגער.
אני צריך לספר מה אחוז הגירושים בארץ? מה קורה בעריות? כולם פרוצים ה' ירחם. יש לנו חברה שאנחנו מכירים אותה 40 שנה. היינו חילונים שם, היא חזרה בתשובה מיד אחרינו וקצת עזרנו לה לחזור בתשובה. היום היא נשואה, אשת איש. אז היא לא מצלצלת אליי. היא מצלצלת לאליה, הן חברות. אני מרים את הטלפון, סליחה, גם לא שלום, סליחה, אפשר לדבר עם אליה? אני מאוד התפעלתי מזה. מה, היא לא אוהבת אותי? היא אוהבת אותי מאוד-מאוד, חברים הכי טובים בעולם. אני יודע שאם אצטרך משהו, שלא נצטרך, היא תמסור את נפשה לעזור לנו, אין שום ספק בדבר. אבל מה פתאום קִרבה? אהלן, כיף, זה עושה קִרבה בין אישה לאיש. היא אשת איש ואני איש לאישה, למה לעשות קִרבה? למה לא למנוע את עצמך מאפשרות?
אני לא דתי כמו שאתם יודעים, אני חילוני שמנסה לשמור מצוות. אבל זה פסגת כל החיים, אין למעלה מזה. להתקרב אליו, הוא מאיר אותך, הוא בונה אותך מחדש כל יום, מוליד אותך מחדש
אדם שלא מציל אישה מהנהר הוא רוצח. אני לא נוגע באישה, אבל אתה חייב להציל אותה, מה זה נוגע כאן לעניין? דודה נפגעת, תן לה יד, מה השאלה בכלל? ודאי שכן, אבל אני אומר, יש גדרים שאנחנו רוצים לשמור עליהם. אני לא רוצה לחבק ולנשק את הנכדות שלי והן כולן יודעות את זה. אני עושה ככה (נשיקה באוויר) והן עושות ככה (נשיקה חזרה) וכולן מבסוטות. הן יודעות שאני אוהב אותן אהבת נפש, יש בכלל שאלה?
לפעמים הייתי הולך למקומות חילוניים, אז אני הכנתי כבר, הייתי מתקרב ואומר סליחה נשמה, אנחנו חברים בלב ובנפש אבל אני לא יכול לתת יד, עושים צחוק, היא לא נפגעת ואני לא נותן יד. צריך להשתדל.
שמעתי סיפור ממש מצחיק, בדיחה. אחד גדול מחפש את ה', מחפש ופה ושם, הלך לכל המקומות איפה ה'. במקום אחד פתאום רואה תיבת דואר ביתית וכתוב אלוקים. אז אם יש פה תיבת דואר סימן שהוא גר פה. עובר, רואה סולם. עולה-עולה-עולה בסוף מגיע אל דלת, כתוב על הדלת אלוקים. הוא הולך לדפוק ואוי, אולי הוא יפתח? יורד למטה בורח. זה כל כך נכון.
אני לא דתי כמו שאתם יודעים, אני חילוני שמנסה לשמור מצוות. אבל זה פסגת כל החיים, אין למעלה מזה. להתקרב אליו, הוא מאיר אותך, הוא בונה אותך מחדש כל יום, מוליד אותך מחדש.
"ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך ובכל מאודך", אומרים בקריאת שמע. אני מוכרח להגיד, לי יש בעיה בכלל עם אהבה. הכול מתחיל אצלי שאני אוהב, ודאי שאני אוהב, אבל אני לא בטוח כל כך בעוצמת האהבה שלי, אני לא מאבד את החושים. למשל דוגמה, הרמב"ם אומר, מדבר גם על אהבה, על אותה מידה, מדבר על אהבת ה', הוא מדבר כמו על אישה. כל מחשבותיו עליה, הוא כל הזמן חושב רק עליה. לא היה לי דבר כזה, אולי כשהייתי בן 16-15 וכולך שטוף ביצרים שמתעוררים. מאז לא היה לי דבר כזה.
אני לא יכול להגיד שאני חושב עליו כל היום. אני כן חושב על ה' חלק גדול מהיום, אני כל הזמן חושב על לעבוד אותו, לא אהבה אלא עבודה. עיקר גדול בעבודה זה מה שדוד אומר: "עבדו את ה' בשמחה בואו לפניו ברננה צדיקים ישמחו ויגילו בו". ועל זה אני כן יכול קצת יותר, כי השמחה היא דבר מאוד מיוחד במינו. זה לא כיף, זה לא צחוקים. שמחה זה מצב של התחברות ושלמות וזה לא חייב להיות בכלל ברגעים עליזים במיוחד, זה לא דבר של עליצות או צחוקים או מבסוטים, זה איזו שלמות גמורה של שכל ולב שאין חיסרון.
אני לא חושב שאפשר ללמוד אמנות בבית ספר. אפשר ללמוד טכניקות, אפשר לקבל ניסיון, כל מיני דברים כאלה. You have it or you don't. תראה אותי בציור, אני מצייר ציפור זה נראה כמו פריג'ידר, אני לא יודע לצייר. בקולנוע אתה חי את חיתוך הזמן. אם היו לוקחים לי את הקולנוע, אין לי מה לעשות בעולם. בשביל זה חייתי, נשמתי. היינו רואים בשבוע לכל הפחות 15 סרטים, כל שבוע. לכל הפחות, יומית, ראשונה ושנייה עם טיסות מקולנוע לקולנוע. פשוט זה היה החיים שלנו.
כשבאתי ונכנסתי לחיי תורה קצת ועלינו לירושלים, ראיתי אנשים יושבים, בסדר לומדים, אבל מה הם עושים? באתי מעולם, וזה מאוד-מאוד חשוב להבין, שבו עשייה זו עשייה. אתה עושה סרטים, אתה עושה עסקים, אתה בונה, אתה מפתח, אתה מחנך, אתה עושה דברים בעולם. פה אתה פתאום נכנס לאיזו בועה, יפה מאוד. מצאת שלווה, איך זה יכול להיות תחליף לחיי יצירה?
אני היום חי חיי יצירה אמיתית. במהות הפנימית האמיתית שלה, אין לך חיים יותר פוריים ויצירתיים מחיי תורה. כשאתה לומד תורה על מנת לעשות, ליישם את התורה בחייך, אז מה שמתהפך שבמקום צלולואיד שאותו אתה חותך ומחבר ומצמיד מוזיקה ועושה אפקטים, אתה לוקח את החיים החומריים שלך, התאוות, האהבות, השנאות, הנקמות, העצלות, הכול בכל מכל, את כל הגנים, את כל התורשה, את כל החינוך. ואתה בונה, יוצר מן החומר הזה יצירה חדשה, יצירה שמחוברת להוראות שהתסריטאי, סליחה ומחילה שאני משתמש במילים כאלה, כביכול התסריטאי זה הקב"ה והתסריט זה התורה והקולנוע זה החיים שלך.
מה אני אוהב בסרטים? אז את "לול" אהבנו מאוד. זה באמת עשינו, ממש תוך כדי ישבנו וצחקנו, וצילמנו. זה היה מאוד פרטיזני, זה היה תענוג. אני זוכר את מערכון חידון התנ"ך, זוכר כמה וכמה דברים. העולים ראיתי, זה נחמד, זה באמת עם איזשהו מסר.
מאיפה התחיל ה"אני יפה?" המפורסם? זה עוד הרבה הרבה לפני זה. זה כשעבדתי עוד כבדרן. איך זה התחיל? תראה, אתה לא יכול לשאול בדרן דבר כזה. זה בא עוד לפני שאתה חושב על זה. עמדתי מול מצלמה ב"לול" באחת התכניות וסיפרתי בדיחה, פשוט עמדתי מול המצלמה קלואוז, עיניים לתוך המצלמה ואני מספר בדיחה. ראיתי את זה, נבהלתי. אתה רואה פתאום מה החוצפה של הבן אדם הזה, איזו חוצפה. עומד, לא אכפת לו שום דבר, הוא כאן השולט, מדבר.
היום כולם באבות, כולם מברכים ברכות. אני ודאי מרוויח כי כתוב שהקב"ה מברך את כל מי שמברך יהודי. אז אני מברך יהודי מכל הלב. באים אליי בחודש התשיעי, אומרים תברך אותנו והיא יולדת בן, אומרים תודה על הברכה. וואלה, הלו? היום אמר לי יהודי אחד בבוקר, הוא בא אליי, אשתו בחדר לידה, בבית כנסת בבוקר, הביא שתייה ועוגיות, הוא אומר לי תודה רבה, אתה לא זוכר? פגשתי אותך ברחוב, ביקשתי ממך ברכה, אשתי הייתה ממש בלידה. נתת לי ברכה והתינוקת יצאה עם חבל הטבור כרוך פעמיים סביב הצוואר והיא יצאה והלידה הייתה מוצלחת, אתה רואה מה זה כוח של ברכה? אמרתי לו, טוב שלא הזקתי, גם זה משהו.
המפגש הראשון בין אורי זוהר לבמאי דני רוזנברג והעורך יניב סגלוביץ' התחיל, כאמור, כחיבור מקצועי לטובת סרט תדמית למדרשה לבנות, והפך ליותר מעשור של שיחות, לימוד משותף וחברות עמוקה. יצא מזה הסרט "אורי זוהר חוזר" (שיוקרן בשידור נוסף ב־17/10 בשעה 21:20 ב־HOT8), והרבה מעבר לכך.
"אורי ליווה אותי 15 שנה מהחיים", מספר רוזנברג ("מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם"), "הוא חלק משמעותי בחיים שלי בהמון צמתים, וגם בגלל שאין לי סבא, תמיד כשהייתי צריך עצה ידעתי למי להתקשר. דיברנו המון על החיים האישיים".
מי סיפר לך שהוא נפטר?
"רבקה מיכאלי. הייתי בהקרנת סרט אז הפלאפון שלי היה על שקט וכשפתחתי אותו ראיתי שיחה ממספר חסוי. היחיד שהתקשר אליי ממספר חסוי זה אורי זוהר, אז עניתי. מהצד השני אמרו לי שזה מתוכנית הרדיו של רבקה מיכאלי. אני והיא מכירים שנים. ואז היא אמרה לי, 'איך קיבלת את הידיעה על המוות של אורי?' זה הסתובב שעה וחצי אז היא יצאה מנקודת הנחה שאני יודע. אמרתי רק 'אני לא מבין. אני צריך לעכל. לנשום'. ועצרתי. הדבר הראשון שעבר לי בראש זה איך לא נפגשנו, כי יומיים קודם חשבנו להיפגש אבל זה התמסמס".
ברור לי מה אתם קיבלתם ממנו. אבל מה לדעתך הוא קיבל מכם? אולי הייתם צוהר למציאות שהוא ניהל איתה יחסי אהבה-שנאה, למצלמה, שהוא התגעגע אליה אבל גם חשש ממנה?
"אני חושב שכן, כי כשדיברנו איתו על קולנוע ועל חיי יצירה בניגוד לקלישאות הוא לא התייחס לזה בבוז. להפך. הוא הסתכל על המצלמה ואמר עליה בכעס שזה המוות האמיתי. המצלמה מושכת אותך לתהומות. והוא מבחינתו נלחם כל יום ונאבק כל יום ביצר. הוא היה מודע לכוחות שהיו בתוכו. רצה להביס אותם. אני חושב שהוא הצליח. בגדול".
סגלוביץ' היה ידוע בסם שפיגל בתור המומחה לסרטי אורי זוהר. "ביום הראשון של שנה א', הסרט הראשון שמראים זה 'חור בלבנה'. הוא העיף לי את המוח והתחלתי ללמוד את הקולנוע שלו יותר ויותר", הוא נזכר.
ואז הגיעו צילומי הסרט המשותף. "ככל שהתהליך התקדם, במיוחד בשלב העריכה, האינטימיות עלתה. אחרי שזה הסתיים לא רצינו שזה ייגמר והעלינו רעיון שנמשיך לשמור על קשר. השיחות לא היו לימוד תורה פרופר". הציר בין העבר להווה היה נוכח כל הזמן. "הוא לא התכחש לעברו", אומר סגלוביץ', "הוא לא התגעגע. הוא פשוט היה אותו אדם. אפשר גם לזייף פגישה-שתיים, לא עשר שנים. ראיתי איך הוא מדבר לאשתו. לחברים. אדם שעבד על המידות שלו. ואני מכיר את הסיפורים על הצרחות על הסט. זה אדם שהסתובב עם פתקים בכיסים שכתוב עליהם ‘לא לצעוק’. הייתה להם בבית קופה והם קבעו שבגלל שהחולשה שלו היא פתיל קצר, אז בכל פעם שהוא מרים את הקול הוא משלם קנס. הוא עשה עבודה של תיקון פנימי. ומה שלמדנו איתו זה תיקון מידות".
"עוד דבר שהדהים אותי זה שלא היו לו גינונים של כבוד. היה פער מאוד גדול בין אורי זוהר המיתוס - לאדם שהוא היה. גם כשאריק נפטר הוא כאב מאוד אבל לא נתן לעצמו לשקוע. מיד הוא אמר מה עושים עכשיו, היה מאוד תכלסי".
גם סגלוביץ' ממשיל את פטירתו של זוהר לאובדן של סבא. "יצא לנו לדבר על המוות ואני יודע שהוא היה מתנחם בזה שהוא מת תוך כדי תנועה. חד, חריף, מצחיק עד הרגע האחרון. אנחנו, עד ימיו האחרונים, הספקנו ללמוד בסך הכול שני ספרים דקים מאוד. נשאלת השאלה איך יכול להיות שבמשך 13 שנה ההספק שלנו היה כל כך דל? התשובה היא כי היינו קוראים וזה התפתח לזרם תודעה, זה תמיד הפך לשיחה. ומה שמדהים זה שבשיעור האחרון שהיה לנו, חודשיים לפני מותו, הסתכלנו על הספר ואמרנו, 'אוי נשארו לנו רק שני עמודים אחרונים לספר ולא הספקנו לסיים אותם איתו’".
"האקט הסימבולי של סיום הספר, נראה היה שיסיים את הפרק הזה בחיים שלנו", מסכם רוזנברג, "אבל אני חושב שהרגשנו שאורי כבר מזדקן ופחדנו לאבד אותו. אני זוכר שחששנו שאולי לא תהיה לנו הזדמנות להיפגש יותר".
