מערכות ותהליכים פיננסיים משפיעים על החיים של כל אחד מאיתנו, אך מובנים היטב רק למעטים. הניסיון לתרגם עולם זה לעלילות שעשויות למשוך קהל צופים אינו דבר פשוט. אירוע בסדר גודל אדיר כמו קריסת שוק המשכנתאות מגובות האג"ח ב-2008 חולל משבר כלכלי גלובלי. המשבר נותח בסרטים תיעודיים רבים (בראש ובראשונה ב"עבודה מבפנים" המבריק של צ'רלס פרגוסון מ-2010), אך עד שהבמאי אדם מקיי לא הושיב את מרגו רובי באמבט קצף (ב"מכונת הכסף" מ-2015), ייתכן שצופים רבים לא הבינו כמה מושגי יסוד הקשורים למשבר שהתחולל.
הקריירה של הבמאי קרייג גילספי החלה ב-2007, אך התפתחה באופן ניכר בשני סרטיו האחרונים: הביוגרפיה הסאטירית "אני, טוניה" (2017) על מחליקת הקרח טוניה הארדינג שעמדה מאחורי תקיפת יריבתה, ו-"קרואלה" (2001) הספין-אוף/פריקוול המוצלח של "101 כלבים דלמטיים", המספר את סיפור המקור של קרואלה דה-ויל. לפני שנתיים עלתה בהולו המיני-סדרה של גילספי "פאם וטומי" על פרשת קלטת המין המפורסמת של הכוכבת שהזניקה את הפירטיות האינטרנטית למחוזות חדשים (כמה מהשחקנים שהשתתפו במיני-סדרה מופיעים גם בסרטו הנוכחי). אין זה מפתיע שהנטייה להומור סאטירי ודמויות מוקצנות ניכרת גם ב"כסף טיפש" (Dumb Money) שעוסק בפרשת "גיימסטופ".
גם מי שמחזיק בלא-יותר מהיכרות שטחית עם עולם ההשקעות התקשה לפספס את הפרשה שהגיעה לשיאה בין ינואר לפברואר 2021. רבים התייחסו אליה כניצחון משמח של המשקיעים הקטנים והלא-מקצועיים (להלן "הכסף הטיפש" בעגת וול סטריט) על חברות ההשקעה הגדולות. מגפת הקורונה האיצה את המעבר של הצרכנים לקניית משחקי מחשב און-ליין, ולכן עתידה של רשת גיימסטופ, שעסקה במכירה פיזית של משחקים, היה קודר. חברות השקעה בוול סטריט סימנו אותה כטרף קל, וקנו מניות שלה בפוזיציית שורט. הרווחים הגדולים שהם צפו היו מותנים בכך שגיימסטופ תקרוס.
"מלווין קפיטאל", בבעלותו שלו גייב פלוטקין (סת' רוגן), הייתה מחברות ההשקעות שהימרה בגדול על אופציית השורט. פלוטקין היה שווה סכום צנוע של 400 מיליון דולר. במעגל הייעוץ והתמיכה שלו היו כרישים גדולים יותר - סטיב כהן (וינסנט ד'אונופריו) שכבר היה שווה מעל מיליארד וחצי, וקן גריפין (ניק אופרמן) משקיע עם מספר דו-ספרתי של מיליארדי דולרים. אלו יחד היו "גוליית".
מהצד של "דוד" התייצבו משקיעים קטנים שבראשם עמד קית' גיל (פול דאנו), שהפעיל ערוץ יוטיוב תחת השם "חתלתול שואג" ופורום רדיט בשם "וולסטריטביטס". גיל היה משקיע בפרופיל מאוד שונה משל כרישי וול סטריט. הוא למד בקולג' לא משמעותי במסצ'וסטס, עבד ב"שיווק ובחינוך פיננסי" בחברת ביטוח (פיתוח קורסים שידריכו לקוחות כיצד להשקיע). עם מעט מאוד חסכונות, בית לא מרשים בעיירה ברוקטון, אישה (שיילין וודלי) וזאטוטה בת שנתיים. לתפיסתו אנשי וול סטריט פספסו את פוטנציאל הצמיחה של גיימסטופ, ולכן הוא לא רק החליט להשקיע בה את כל חסכונותיו (50 אלף דולר), אלא גם לדווח בהתלהבות על השקעות אלו לרשומים לערוץ היוטיוב ולמשתתפים בפורום הרדיט.
המטרה שלהם הייתה לבצע את הפעולה שנקראת "שורט סקוויז" (כלומר, מעיכה של משקיעי "שורט") - קניה משמעותית של מניות, שתוביל לעלייה חדה במחיר המניה, ולרווחים אדירים למי שהשקיע בה על חשבון ההפסדים של השורטיסטים. מהצד השני התייצבו המשקיעים הגדולים, וניסו להשתמש ברזרבות הכספיות שלהם, על מנת להציל את פוזיציית השורט. אלו הרגילים שחוקי המשחק עובדים לטובתם, ולהם מנופי השפעה שמטרתם להבטיח שהם לעולם לא יהיו בצד המפסיד.
המכשיר העיקרי לביצוע הקניות המשמעותיות של אנשי "הכסף הטיפש" היה אפליקציית "רובינהוד", שאפשרה גישה לא מתווכת של המשקיעים קטנים לשוק ההשקעות, תוך גזירת עמלות זערוריות. בעלי האפליקציה ולאד טנב (סבסטיאן סטן) ובאיג'ו בהאט (רושי קוטה) הציגו את עצמם כאבירים של המשקיעים הקטנים, אבל עם התפתחות המשבר התגלו המחויבויות העמוקות יותר שלהם.
בין הפרשה ויציאת הסרט בארצות הברית חלפו לא יותר משנתיים ושמונה חודשים. פרק זמן קצר באופן מרשים, ולו רק בגלל שבין לבין גם נכתב הספר "הרשת הלא חברתית" (The Antisocial Network, מ-2021) של בן מזריץ' שעליו מבוסס הסרט. מזריץ' הוא מי שכתב את Bringing Down the House (2002) על סטודנטים שתחמנו את בתי הקזינו בלאס ווגאס, ואת The Accidental Billionaires (2009) שעובד ל"הרשת החברתית" (2010) של דייויד פינצ'ר. את התחקיר של מזריץ' השלימו התסריטאיות לורן שוקר שלום ורבקה אנג'לו שמגיעות מרקע בכתיבה עיתונאים בנושאים כלכליים, ושערכו ראיונות עם משקיעים קטנים.
העובדות המוצגות בסרט קרובות מאוד למה שהתרחש. ההבדלים הם בדמויות המשנה של המשקיעים הקטנים, דמויות שמבוססות באופן כללי על פרטים אמיתיים שעורבבו עם פיקציה מוחלטת. בסרט מופיעות דמויות כמו של העובד הזוטר בחנות גיימסטופ (אנתוני ראמוס), שהבוס קפוץ הישבן שלו מנג'ס לו, אחות בית החולים שתולה תקוות בהשקעה המסוכנת (אמריקה פררה), וצמד סטודנטיות בנות זוג ששקועות בחובות שכר הלימוד (טליה ריידר ומייהאלה הרולד).
למי שמתעניין בסוג סרטים זה "כסף טיפש" הוא בוודאי צפייה מומלצת. אבל האופי של הסיטואציה הכלכלית-טכנולוגית של פרשת גיימסטופ הופך אותה למאתגרת לעיבוד סוחף. הטכנולוגיה שיצרה את הקשר בין הדמויות בפרשה, ואפשרה להן לבצע מהלכים של קנייה המונית, היא בדיוק זו שיוצרת נתק בפרמטרים מקובלים של דרמה קולנועית. אין מפגשים פנים מול פנים, אלא צפייה במסכים שעליהם מסתכלים המשקיעים החובבים. אין סטודנטים לחוצים בקזינו, או מארק צוקרברג יורה (באופן מטאפורי) בראשם של קולגות מטווח אפס. התגובות הקדחתניות של אנשי וול סטריט המתרוששים משעשעות (בעיקר ההופעה המיוזעת ומבוהלת של רוגן), וכן התכונות המוזרות של קית גיל חובב החתולים. פרשה ששווה להכיר אבל לא בטוח שסרט תיעודי בנושא (למשל הסקירה של הפרשה בערוץ ColdFusion ביוטיוב) לא תעשה עבודה טובה יותר.