פסיכולוגית תוניסאית צעירה שבה הביתה משהות ממושכת בפריז, ומשכיבה על הספה בקליניקה שלה את החברה השמרנית שממנה באה. כך, פחות או יותר, אפשר לסכם את נקודת המוצא של הסרט התוניסאי-צרפתי "בלוז ערבי" (Arab Blues), ששמו המקורי, "ספה בתוניס", נדמה כמייצג יותר את תוכנו.
בלוז ערבי – טריילר
זהו סרטה הראשון של מאנל לבידי, שנדרשת אל הגיבורה שלה, בגילומה החינני של גולשיפטה פרהאני ("פטרסון"), כדי להציג בפני החברה המסורתית אורח חיים ומחשבה ליברליים- משל הייתה זו האירופאית הגואלת, השבה אל מכורתה כעשור לאחר פרוץ האירועים שהובילו לאביב הערבי. מובן מאליו שהסרט מראה שה"אביב" הוביל למעשה ל"בלוז" מלנכולי. כלומר, החברה התוניסאית, לפחות על-פיו, לא השתנתה מהותית על אף המהפכה שהדיחה את הרודן בן עלי והביאה לתגובת שרשרת גם במדינות ערביות נוספות, בראשן מצרים.
כבר מההתחלה, כאשר היא מגיעה עם מטלטליה לבית דודה ודודתה, מעמת הסרט בין הקדמה שמייצגת האישה הצעירה שזה מקרוב באה לבין "הילידים". תמונתו הממוסגרת של פרויד, עטוי תרבוש וסיגר תחוב בפיו, כמו לציין לעג ביקורתי כלפיו מצד הקהילה הלא-אירופאית, נדמית בעיני המוביל המקומי כאביה או סבה של הגיבורה. היא עצמה, כמובן, אינה טורחת להעמיד אותו על טעותו, רק מציינת שהוא "יהודי" – עובדה שמביאה אותו להזהיר אותה שלא לציין זאת באוזני השכנים. את הקליניקה שלה היא מקימה בחדר שבו התגוררה פעם, על הגג שמעל בית הדודים.
בעוד הדוד השמרן רק כלפי חוץ מגניב אלכוהול המוחבא בפחית קוקה-קולה, הדודנית התיכוניסטית שלה (עיישה בן מילד) היא כבר מרדנית בגלוי. היא אמנם מסתובבת בכיסוי ראש, אבל זה רק כדי להסתיר את שערה הצבוע, ואת עתידה היא רואה בכלל בפריז או בלונדון. כדי להראות לנו שמדובר בחברה הנאנקת תחת עול השמרנות – כן, גם עתה – מציג הסרט שורה ארוכה של מטופלים, בהם אופה Cross-Dresser שבפנטזיות שלו מככבים עריצי מדינות ערב והוא מוטרד מאוד מחדירתו של פוטין אליהן, וכן אימאם דכאוני שנזרק מהמסגד רק משום שאין לו זקן, ובנוסף גם ננטש על-ידי אשתו.
לא קל להיות פסיכולוגית בתוניס שאחרי המהפכה. המשטרה חושבת שהיא עוסקת בזנות, אחרת מה פתאום אנשים נכנסים ויוצאים, ועוד ישנה שם ספה; הפקידות המסורבלת תובעת ממנה להמציא רישיון עסק (מה שנשמע, אגב, די הגיוני), ושוטר מטרידן מנסה לנצל את הסיטואציה לצרכים רומנטיים. במילים אחרות, קשה להעלות על הדעת סרט נגוע בעמדה מתנשאת יותר כלפיי "הילידים" מאשר "בלוז ערבי". שילוב של קריקטורות מקומיות ססגוניות והומופוביה הופכים את הסרט לחוויה מציקה למדי. דמות סבהּ הדמנטי של הגיבורה, החי עדיין בתקופת השלטון הקודם, מכבידה אף היא על הסמליות הסמיכה המאפיינת את הסרט כולו.
כדי להמחיש את הליברליות של הגיבורה מאפיינת אותה לבידי כמעשנת סדרתית. כדי להבהיר שהיא אישה נאורה ומתקדמת בחברה נחשלת, הרכב שהיא נוהגת בו, על-אף מחאותיה, הוא טנדר פז'ו 404 ישן ומקרטע. כאשר באחת הסצנות היותר מוצלחות בסרט, האוטו נתקע – נחלצת לעזרתה דמות לגמרי בלתי צפויה, שנוכחותה האילמת מעניקה לסיטואציה חן וקסם של סרט קצר, מוצלח בהרבה מהסרט באורך מלא שבתוכו הוא כלוא.
איננו יודעים הרבה על הגיבורה, למעט העובדה שהיא חיה בפריז מילדותה. אבל זה גם לא משנה. מהותה מתמצת בדבר אחד ויחיד: היא האישה המשחררת הנאבקת לבדה בתחלואי החברה התוניסאית שעדיין לא השתחררה לגמרי מכבלי העריצות הגברית והדתית. זהו שינוי שלא יכול היה לקרות מבפנים, רק בזכות העובדה שנחשפה – ותודה לקולוניאליזם הנדיב שהביאני עד הלום – לחסדי המערב.
"בלוז ערבי" אינו שונה בהרבה מסרטים שהופקו במדינות ערב בשנים האחרונות ואשר הציגו במרכזם נשים צעירות המבקשות לחולל מהפכה, אפילו בקטנה, בסביבתן. כאלה, למשל, היו "וואג'דה" ו"המועמדת המושלמת", שתי יצירות פמיניסטיות מתריסות שהגיחו מערב הסעודית דווקא, ובוימו בידי הייפא אל-מנסור, הקולנוענית הראשונה שיצאה מארץ זו. נדמה לעיתים שסרטים דוגמת "בלוז ערבי" מבקשים מאיתנו, קהל בורגני-מערבי, להתפעל ולו מעצם הרעיון שנושאים כמו אלה המועלים בו בכלל זוכים לדיון, עד שפרמטרים כמו מורכבות רגשית ורעיונית נדמים כמעט מחוץ לקונטקסט.
אבל מה לעשות שהגיבורה של סרט זה היא יותר בגדר פנטזיה קולוניאליסטית, ושסוגיות כזהות מינית ופמיניזם נידונות בו בשטחיות מרגיזה, וגם זוכות לפתרונות קלים מדי, אפילו קומיים. אין פה כל עימות אמיתי, מורכבות או כאב. "בלוז ערבי" פותר כל דילמה מהותית בדרך פשוטה. איך לא חשבו על זה קודם? פשוט כי לא הגיעה בת המקום שהתחנכה באירופה ושמה ספה על הגג.
