אין שום דבר פוליטי משותף בין שקמה ברסלר לגיא הוכמן. אבל יש משהו חשוב יותר
שקמה
אני לא מכיר את שקמה ברסלר. מעולם לא דיברתי איתה. הייתה איזו פעם אחת, בהפגנה קטנה שבה דיברה, לאחר שירדה מהבמה (בעצם שום במה. היא עמדה על גג המכונית שבה הגיעה) ונעצרה ממש לידי, שאמרתי לעצמי: נו, אולי תגיד לה שלום, תציג את עצמך, תגיד לה שאתה מעריך את מה שהיא עושה, אבל כרגיל במקרים כאלה – וגם במקרים אחרים – לא מצאתי בעצמי את האומץ לעשות צעד ראשון. "מה, אתה ילד? תתחיל עכשיו להציק לה ולעשות איתה סלפי? פדיחה", אמרתי לעצמי, והמשכתי לעמוד לידה עם הידיים בכיסים ולחשוב מחשבות מסוג, "נו, תגיד לה כבר משהו, מה העניין? תלחץ לה יד. לא, בעצם זה סתם יציק לה. נו, לך תגיד שלום!"
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
וככה המשכתי לשוחח עם עצמי בשיקול דעת מרבי עד ששקמה סיימה לשוחח עם כל האנשים האחרים שניגשו אליה, עשו איתה סלפי, אמרו לה שהם מעריכים את מה שהיא עושה, ובסוף נסעה משם.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
מאז המשכנו להיפגש ככה – היא מדברת, יורדת מהבמה, ואני אומר לעצמי דברים כמו "יום אחד אני אולי אגיד לה משהו" ומשתכנע, מצד אחד, שהאישה הזו, ולצידה כל מובילי המחאה האחרים, חייבים להנהיג פוליטית את המחנה הליברלי העצום, ומצד שני (אני מדבר עם עצמי די הרבה, כמו שאולי הבחנתם) ממש לא, הם לא פוליטיקאים, אין טעם שינסו להיות, וגם שקמה היא רק מה שהיא: אזרחית מודאגת.
זה היופי הגדול בשקמה ברסלר: שהיא בסך הכול אזרחית מודאגת.
כמה מודאגת? עד כדי כך שמשפחת ברסלר – ויש לה חמש בנות – כנראה לא יוצאת הקיץ לשום חופשה ביוון, כי אמא עסוקה מדי במחאה. והעבודה שלה כפרופסורית במכון ויצמן – נו, יש לי הרגשה שגם שם לא תירשם הקיץ התקדמות גדולה, כי הפרופסור נמצאת, רוב הזמן, במחאה ולא במעבדה.
ואני משוכנע שברסלר משלמת מחיר אישי לא פשוט על מה שהפכה להיות – שזה, בסך הכול, מה שכולנו הפכנו להיות: אזרחים מודאגים.
רק שבניגוד אלינו – וקצת כמו כל גיבורה ספרותית וקולנועית – שקמה ברסלר לא רק מבינה שמשהו רע מאוד קרה, אלא גם שואלת את עצמה מה היא מתכוונת לעשות בקשר לזה, ואז עושה.
למשל הולכת ברגל מתל־אביב לירושלים.
אני זוכר את הכרזתה הצנועה על הכוונה הזו. ברגע הראשון זה נשמע לי הזוי. אלוהים, אישה, 40 מעלות ו־400 אחוזי לחות בחוץ, מה קורה איתך? והיא רק אמרה למצלמה, בטון צונן ושקול, משהו כמו: זה ייקח כמה ימים ונצטרך לשתות לא מעט בדרך.
וכך היה. פלוס כמה עשרות אלפי ישראלים שהצטרפו, כי הבינו שגם הם יכולים וצריכים.
במידה רבה, זאת ההגדרה המילונית של מנהיגה. במידה אחרת, אין בברסלר שום דבר מהפוליטיקאית. הופעותיה הטלוויזיוניות לא מאוד מהוקצעות, אין בה כריזמה סוחפת, אין אינטרס, ספין, העמדת פנים. אין גם רצון גדול בחשיפה, האגו שלה מסודר, תודה.
וזה, אולי, מה שאני הכי אוהב בשקמה ברסלר: שהיא לא מתיימרת להיות שום דבר שהיא לא. יש מספיק ממה שהיא כן.
למשל, היא רהוטה. זה לכאורה עניין שולי, אבל זה לא; זה נדיר. בטח כאן ועכשיו. והיכולת הזו לנסח במילים מדויקות את תחושותיהם של רבים כל כך; והיכולת להפוך – בלי להתכוון – לאייקון, דגל מונף ביד אחת ומבט חמור, אסוף, אבל גם מלא תקווה בעיניים; והיכולת להישאר, לאורך זמן ארוך, חדה וחדורת מטרה, מבלי להסתכל לצדדים.
שקמה ברסלר היא כיום מנהיגה־שלא־ביוזמתה של מחנה עצום לא משום שהיא פוליטיקאית; משום שהיא לא. ועכשיו יש רק שתי אפשרויות: אחת, שהיא תחזור הביתה ולמעבדה, וניזכר בה מדי פעם בראיונות חג; והשנייה, שהיא תיקח את הדבר הזה לשלב ההכרחי הבא, הרותח בהרבה מ־40 מעלות בדרך לירושלים: לפוליטיקה.
כי המחאה, בסוף, תהיה מוכרחה להתכנס לתוך המשפך הפוליטי המטונף אם היא רוצה להשיג את הגביע הקדוש שלה ושלנו: את החוזה הישראלי החדש. ואני רוצה את שקמה ברסלר כמובילה פוליטית מסיבה אחת בלבד: שהיא, מן הסתם, לא מתאימה לזה.
אבל חוזה חדש מוכרח לכלול גם פוליטיקה חדשה. פוליטיקה ברסלרית: חכמה, רהוטה, ממוקדת מטרה, עושה ולא רק מדברת, לא ספינולוגית, לא ערימה מהבילה של שקרים שקופים.
פוליטיקה ברסלרית היא אנטי־פוליטיקה, והיא בדיוק סוג הפוליטיקה שצריכה להחליף את הנוכחית, שאם טרם הבחנתם, כבר לא מסוגלת לעשות כלום למען אזרחי ישראל למעט להתיש אותם.
פוליטיקה ברסלרית היא פוליטיקה של בנייה, של מאמץ, של שליחות ונחישות והתמודדות עם אתגרים גדולים, גם אם ייקחו זמן ויהיה צורך לשתות לא מעט מים בדרך.
אז מכיוון שאני כנראה לעולם לא אדבר עם שקמה ברסלר, כי ברגע האמת אני סתם אעמוד שם עם ידיים בכיסים, הנה דבר אחד שחשוב לי להגיד לה, וגם לכל יתר מובילי המחאה שתרומתם לא נופלת משלה:
בואו נתקדם, אתם יודעים לאן. כי הצד השני מתקדם כל הזמן, כולנו יודעים לאן. ומצד שני, בואו לא; הפוליטיקה תהרוג אתכם כמו שהרגה את סתיו שפיר ואיציק שמולי. ומצד שלישי, הרי אין ברירה.
יודעים מה? אני פשוט אמשיך לעמוד פה עם הידיים בכיסים. מה אני יודע.
גם גיא הוכמן הוא מהאנשים שעושים. בטרם הפך לסטנדאפיסט לאומי, הוכמן עשה – עדיין עושה – את הסרטונים הקצרים האלה שבהם הוא יוצא לשטח רותח כלשהו, ומסתלבט על, פחות או יותר, כולם ללא הבדלי – אבל בעיקר לנוכח הבדלי – דת, גזע, מין וקבוצת כדורגל.
אפשר לא לאהוב את זה (אם כי צריך להיות די קפוץ תחת בשביל זה), אבל פעם, מזמן, באיזה ג'וב שבו לא היה תקציב, נפגשתי עם הוכמן וביקשתי שיעשה לנו סרטון או שניים. הוכמן התלהב; האין־תקציב לא שינה לו בכלל, הוא פשוט רצה לעשות. בער לו. והוא הלך – גם אז היה קיץ לוהט – ועשה.
ולקראת סוף אותה פגישה הוא העיר לי, במלוא הכנות, שגדלה לי שערה על תנוך האוזן, שזו הערה אחת שמאה אחוז מהאנושות לא היו טורחים להעיר למישהו שמנסה להציע להם עבודה.
אבל הוא צדק, לעזאזל. ואהבתי אותו על זה. הורדתי את השערה ועברתי להסתכל מדי בוקר על האוזניים בעיניים הוכמניות יותר.
השבוע הוכמן נכנס לניתוח לאחר שלקה בסרטן האשכים. הפוסט שהעלה בנושא היה מצחיק ומרגש וברוטלי ומפתיע לא פחות מכל דבר אחר שעשה. כי הוכמן הוא פשוט אחד שעושה. אין לו שום דעה פוליטית שאני מסכים איתה, אבל יש לו – או לפחות היו – אשכים של בת יענה (מילים שלו) ורק איבר אחד גדול מהם; מצטער, גיא, לא מה שקיווית שאני אגיד. הלב.
רק תהיה בריא.
המטרה: להבין את הביקורתיות המוגזמת של רותם מ"חתונמי". האמצעי: להסתכל על בן הזוג ששידכו לה
אני לא יודעת אם יוצא לכם לראות "חתונה ממבט ראשון", אבל יש שם בחורה אחת בשם רותם. והבחורה הזו הפכה לסוג של קובייה הונגרית רגשית שכל צופי התוכנית מנסים לפתור. "מה יש לה זאת?" מסמסת לי חברה שלי, "למה היא מתנהגת אליו ככה?" "איזו קוקייה", כותבת חברה אחרת, "בחיי, האישה הזו לא מאוזנת". ולא רק החברות, אלפי טוקבקים ברשתות החברתיות טרודים בשאלה הזו - איך קרה שבחורה שנראתה קודם כל כך מוצלחת ונורמטיבית הפכה למכשפה שלא מפסיקה לאמלל את בן זוגה ולייצר איתו יותר ריבים ומחלוקות מכפר במשולש?
על פניו, רותם היא האישה השיפוטית והביקורתית בהגזמה. הטייפ המאוד שכיח של הסוהרת, המסרסת, המקטינה. הנסיכה על העדשה, שתמיד תחפש את האבן הקטנה והקשה שמפריעה לה וששום דבר לא מספיק טוב בשבילה. זו האישה שנוזפת בבן זוגה שילך להחליף לנעליים אחרות שנייה לפני שהם יוצאים מהבית, גוערת בו בציבור שהוא לא שאל אותה מה בא לה לשתות לפני שהוא הזמין לשניהם צ'ייסרים של וודקה.
רובנו מכירים את האישה הזאת. אני אישית פגשתי בה בכל נקודה בחיי, בצבא, באוניברסיטה, בערבי חברים שבהם הידיד הביא את בת הזוג החדשה ואני נחרדתי לגלות שהבחורה הזו, שהוא תיאר כפיה קסומה ותמימה, מסננת לו מזווית הפה, "אבל אלון, אמרנו שאתה לא שותה יותר מבירה אחת, ותנגב את הטחינה כבר מהידיים". יותר מאוחר, הוא התחתן עם הסוהרסנית הזאת, ומאז היא כל הזמן נהגה לבקש להחליף את החדר בבית המלון כשהם היו נוסעים לחופשות. "אישה ששמחה להיות איתי בחופש", הוא אמר, "לא הייתה מתעסקת באובססיה בשקע הרופף שליד שולחן הכתיבה". יותר מאוחר הוא התגרש ממנה, ואז הסביר שאישה מהסוג הזה מביאה את זה על עצמה. "קודם אתה מחלה את פניה ומרצה אותה", אמר, "ואחר כך נוקם בה על שהפכה אותך לנרצע. זה סוג הזוגיות איתה - סוגד ובוגד".
***
כיאה לאישה מהסוג המתקן והמבקר, גם לרותם מחתונמי יש שלל הערות עריכה לבן העשירים הגבוה והחתיך ששידכו לה. אמנם החתונה שלהם הייתה מוצלחת, ואיך לא, כשהכלה אצילית וזקופה כמו סחלב והחתן נראה כמו דוגמן של סכיני גילוח. אבל כבר לפני ירח הדבש התגלעו סדקים ראשונים, כשרותם התלוננה בפני החתן שלה שהוא מחמיא לה יותר מדי. אני חושבת שזה היה השלב שבו התחלתי להתעצבן עליה. למה? בגלל תחושת הזכאות הזאת שחשבתי שיש לה אז, זכאות שיש רק לנשים יפות בצורה קלאסית, פריבילגיות של גנטיקה עם עצמות לחיים גבוהות שלא רק שרגילות לקבל מפל של מחמאות מבחורים, הן כבר מרשות לעצמן למאוס בזה.
בהמשך הדרך, רותם המשיכה להעיר לרונן על דברים קטנים יותר ויותר, היא שלטה בו ביד כל כך רמה שהתחלתי לחשוד שהשם רותם בא משורש רתמה, כמו המתקן ששמים על סוס אומלל ביפו. האפטרשייבים שלו הרגישו לה זולים, ואפילו כשהוא הביא לה פרחים, היא העבירה אותו חקירת אינטרפול של מי היה הרעיון לקנות אותם - שלו או של אמא שלו.
כל זה עשה רושם של בחורה שחושבת שהגבר שאיתו היא יוצאת הוא לא בן אדם שלם ומוכן, אלא סוג של הצעת הגשה. שזה מזכיר לי משהו שבן הזוג שלי אומר. "גבר שפוגש אישה ומתאהב? כל מה שהוא רוצה זה שהיא תישאר תמיד כמו שהיא. אבל כשאישה פוגשת גבר? היא אומרת לעצמה, 'הממ, לחומר הזה יש פוטנציאל, רק נעיף לו את חולצות הכפתורים המכוערות מהארון'".
אני לא יודעת אם זה נכון, אלוהים יודע שאם הייתי אישה מהסוג המשביח הייתי כבר משליכה את חולצות הטוניקה של רן בחזרה לפנטומימאי הצרפתי שהן באמת שייכות לו, אבל אני כן יודעת שאחרי 14 שנה יחד, לא נותר לרן ולו חבר אחד מקאדר החברים שהיה לו כשנפגשנו. הנקודה היא שייתכן שהרצון לשנות את בן הזוג הוא אכן טיפה נשי במהותו, אבל אצל רותם זה כל כך קיצוני שזה הרגיש כמו מחנה חינוך מחדש בסין.
***
לקח לי זמן להבין: רותם לא לבד במשחק הזה. ולא, היא בטח לא הביץ' המנוולת שמנסים לעשות ממנה. זה מתחיל בעובדה שהיא בחרדה ניכרת מהמצלמות וכל כך חוששת שהיא יוצאת רע - שהיא יוצאת גרוע. וממשיך בזה ששידכו לה גבר ילדי, שהגיע ממשפחה מצליחנית וקרה ושאבא שלו ואמא שלו תמיד שפטו אותו וביקרו אותו. נכון, רונן באמת מבקש, כמעט מתחנן, לשחזר את חוויית הדחייה שקיבל בילדותו כמעט בכל אינטראקציה שלו עם רותם. בכל פעם שהיא מגזימה עם השפצורים שהיא מבצעת בבשרו החי, הוא מבצע אקט קטן של מרידה, הולך לטייל באמצע ירח הדבש במרקש ולא חוזר במשך שעות, או מעז לאכול קצת מהקציצות של אמא למרות שהוא קבע איתה שיאכלו יחד ארוחת שישי ויעשו קידוש. הוא הטינאייג'ר בקשר, הילד הנזוף שמרשה לעצמו לבעוט מדי פעם בסמכות של האמא הגדולה והמפחידה, ואז עף על עצמו כמה שובב וחצוף הוא. בכל פעם שהוא בועט, היא כועסת ומתאכזבת ממנו, ושוב הוא זוכה לחוויית הסירוס הנחשקת.
אבל נשים כמו רותם הן לא רעות. הן פשוט חולות שליטה. בעצם, הן בכלל לא אישה מסוג הסוהרת, אלא יותר טיפוס של מפיקה. היא מסודרת, יעילה ויש בזה אפיל גדול, בטח לגבר־ילד קצת אבוד או שכחן כמו רונן. איזה כיף זה ללכת אחרי המפקדת אקה הברווזה בעיניים עצומות ובלי לדאוג לשנייה איזו חולצה ללבוש היום בבוקר. התכונה הזו, של ההפקה והארגון המושקע, היא דווקא תכונה יפה. אני, למשל, חיה עם גבר שדי מפיק אותי. אבל הנה העניין, אני מעריכה כל דקה של המאמצים שהוא עושה בשבילי, כי את לא יכולה לבחור בגבר שיודע להרים לך חיים שלמים ואז להפוך אותו לקומיסר המרושע שאת מתלוננת עליו לחברות שלך, שזה משהו שכמעט כל גבר מזן היהודי הרדוף שהכרתי עולל לאשתו. גם זה די מקובע בתרבות הישראלית. גבר שקורא לאשתו "המפקדת" ואומר לחבר, "היא בחיים לא תיתן לי לצאת לערב פוקר, אתה יודע שאני בכלא איילון, אחי". ואלוהים, איך אני סולדת מסוג הגבר הזה, שמשתמש באשתו הבוגרת והאחראית כדי לצאת שובב, מגניב, רוח חופשייה על חשבונה. אני די חושדת שרונן מעולל את זה לרותם לא מעט, ופשוט המצלמות לא מראות את זה.
בגלל זה היא כל כך משתוללת בכל פעם שהוא אומר משהו הכי קטן, כי היא יודעת כמה זה קל לו להפוך אותה לכבדה ולמבאסת. לנודניקית שאוסרת עליך לאכול קצת חומוס רק כי קבעתם ארוחת שבת. אף אחת לא רוצה להיות אבן הריחיים של הקשר, סופרת החומוסים, קלגסית הזמן הטרחנית, ולכן זה מטריף כל כך שאיזה גבר מוציא את זה ממך כדי לקבל רווח טהור בשביל עצמו. ומה הרווח הזה? אתה נשאר הצד הקליל והכיפי בקשר, וכולם מרחמים עליך. גברים מהסוג הילדי מאוד רוצים שירחמו עליהם, שהחברים שלהם יגידו, "מסכן, תפס ביץ' רודנית". הרחמים של הסביבה מתקנים לגבר הפגוע מילדות את חוויית הילד הנטוש והמאכזב שההורים שלו נתנו לו. הנה, כולם רואים אותך, דואגים לך בגלל האישה הגדולה והרעה שמחמרת בך ומסרסת אותך, אתה כבר לא הילד השקוף שהיית פעם.
האם רותם לא הייתה מוותרת על הקונטרול פריקיות שלה אם היו משדכים לה גבר שמעורר בה אמון? הרי מה זו האנינות המרגיזה הזו שלה, שגרמה לי לחשוב בהתחלה שהיא מפוצצת מתחושת זכאות ועליונות? אלה לא תעופה עצמית ולא יהירות, כמו שחשבתי, זה כולה רגשי נחיתות פשוטים. היא צריכה להרגיש מיוחדת ורצויה כי אולי לא גרמו לה להרגיש ככה אחרי גירושי הוריה. היא בחרדה שישכחו אותה מאחור, או שיעשו לה עוול, בדיוק כמו שמדגים הפחד העצוב שלה מאיך שהיא יוצאת בטלוויזיה, שגורם לה לאסור על רונן לדבר איתה מול הצלמים ושלא באמצעות סמס. ומה עושה המשודך שלה עם הרצון שלה שיתחשבו בה ויזכרו את כל מה שהיא אוהבת? מתעלם בכוונה מקידוש ליל השישי שכל כך יקר לה, קונה לה גרברות תחנת דלק גנריות בצלופן בתור זר פרחים במקום להביא לה משהו ייחודי.
מערכות היחסים האלו, של הוד מעלתה ופנקס הקטן, הן כמעט תמיד לא מה שהן נראות מהצד. יש פה מישהו שמרוויח מלהוציא מהאישה את הסביבון המטורלל שמתקטנן על שטויות. אתה נשאר חזק ובשליטה, בזמן שהיא מרגישה שהיא הולכת ומאבדת את שפיות דעתה. רק הבוקר היא נשבעה לעצמה מול המראה שהיום היא תהיה רק רכה ונחמדה כמו שהיא באמת, והנה, רק שלוש בצהריים והיא שוב יצאה ביץ' מהגיהינום.
כשאני כותבת את זה, עוד לא ידוע לי אם בני הזוג נפרדו או לא. אני מקווה בשבילם שלא. הייתי רוצה שרונן כבר יוותר על ההתמכרות שלו לחמלה מהסביבה. אני גם מתפללת שרותם, שהיא לתחושתי חתיכת בחורה טובה, תלמד להפסיק למשטר גברים רק כי היא כל כך חרדה להיבלע ולהישכח בתוכם. כי זה מפחיד לתת להם הכול, לא כולם מעריכים, לפעמים הם פשוט לוקחים את כל הטוב והאהבה שלך וזוללים את זה כמו חומוס זול מקופסה. "אל תקראי לה קוקייה", אני מסמסת בחזרה לחברה שלי. וזה נכון, היא ציפור קטנה שעושה קולות של מינימום נשר רק כדי שיידעו שממנה אסור להתעלם.
הגילוי / לא קל למצוא לך קהל, קל מאד יחסית לאבד אותו. לא קל להיות עם בימים אלה על כל היבטיו, ולא היה אף פעם קל להיות ילד. אז זה סיפור צדדי או מרכזי (תלוי מאיפה מביטים בו) בימים טרופים אלה. אתם תחליטו. אני ממילא לא אובייקטיבי לגביו כפי שבכלל לגבי מוזיקה באשר היא. אני מכור וסובייקטיבי.
"אז מה הקשר שלך לשיר "ילד מטרייה" ששרה עטרה אוריה, זמרת לא מוכרת, שתפס את המדיות?" נשאלתי על ידי מישהו שמקשיב בתשומת לב למתרחש בספוטיפיי. "אומרים שגילית אותה, האם זה נכון?".
"בערך כמו שגיליתי את אמריקה" (הצטנעתי). כלומר היא הייתה שם, אי שם במרחבי הטיקטוק, מישהו שלח לי את השיר (לא זוכר מי) ואני נדלקתי והעברתי הלאה לחברת התקליטים שהשקיעה, הקליטה, הוציאה לרדיו ולמדיות וזה תפס.
"וזה שיר על ילד שעשו לו שיימינג בבית הספר?".
"נכון. הנושא הזה שבוער בלב תלמידים והורים בעולם העלבוני והאכזרי הזה. ובגלל הביצוע הנונשלנטי של עטרה אוריה השיר נדלק".
"תגיד, יש מצב שעטרה דומה לגמביט מהסדרה על אלופת השחמט?".
"זה מה שחשוב לך? המראה החיצוני? טוב סבבה יש מצב. ושתי פאות מסתלסלות משני צידי הראש אולי הן זכר לזה שהייתה פעם דוסית וחזרה בשאלה".
"תגיד, פעם, בתקופה שאתה פרצת, היא הייתה יכולה להצליח?" שאל.
"לא חושב שהיו שמים עליה. אבל פעם גם את ניסים סרוסי השפילו ב'טנדו' (תוכנית טלוויזיה) והכתבה הנהדרת שעשו על זה ב־12 בשישי שעבר כדי להחזיר את הצדק למקום שלו, עדיין מהדהדת בתוכי".
"מה הוא שר אז, ניסים?"
"את 'איני יכול יותר לסבול'".
"מתאים לנו, לא?"
השיר תן לי משהו / יש עוד משפטים שהיו יכולים להיות מתאימים לשירים לאחרונה. למשל "תן לי משהו" וכמובן "נתראה בקפלן", או משפטי קללות כמו: "מי הם בכלל?" וכולי. אתם בטח מודעים לרפרטואר. בכל מקרה, מי היה קפלן את שואלת? שנייה. מברר. אז ככה: אליעזר (כמו סבא "אליעזר והגזר") קפלן היה פעיל ציוני, חבר מועצת העיר תל־אביב ושר האוצר הראשון של מדינת ישראל, נפטר ב־1952. הוא לא היה מאמין מה קורה ברחוב שלו.
מפגש לא צפוי / כשהצעתי לחברת התקליטים שתשקול את החתמתה של עטרה וה"ילד מטרייה" קורע הלב הזה שלה, זה היה בכלל לפני שפגשתי אותה פנים אל פנים. אחר כך נפגשנו במקרה במסדרון של החברה והיא פרצה בבכי מההתרגשות, ואני נבוכותי קצת.
אפילו אמרה לי את המילה תודה ואני עפתי על זה כי כבר לא נהוג כל כך להודות, להתנצל, להוריד ווליומים ולהטיל ביצים על האגו.
ומה שכן ביקשתי (ממרום גילי) מעטרה - שתשמור על עצמה. שההצלחה לא תסחרר אותה ושלא תרד מהפסים כמו, נניח, שינייד א'וקונור שבאותו שבוע עזבה אותנו לעולמים. מקצוע קשה הזמרות. אתה נכנס למנהרה ולא יודע איך תצא ממנה.
המפתח / שמעו משהו מעוללות הימים האלה. כשזוג חברים החביאו עמוק בארונית את המפתח של החברים שלהם ששמרו אצלם למקרה שדלת נסגרת על הילדים, והכול בגלל שהחברים לא בדעה אחת איתם, זה הרס אותי. הרי המפתח הוא הדבר הכי חשוב בסיפור שלנו כיום, ציקצקתי.
"איזה מפתח בראש שלך?"
מפתח הארץ שאבד לנו. מפתח הדיבור. מפתח המפתחות. אז מה עושים בראבק?
"שרק לא יבקשו אותו עכשיו". אמרה האישה העצבנית עליהם.
"ואיזה מזל", (הוסיפה), "שהם לא באים כבר לבקר". ניחסה במנחוס.
האם נכון לנו המשפט: "יש אולי רצון להיפגש אבל אין איפה, כי כל מקום הוא זירת קרב מתמשכת?", ציטט מישהו משהו ששמע.
"אני אעשה לי קפה להירגע", אמרה.
בכל מקרה, המצב השבוע היה, כמו שאומרים במוזיקה, ססטיין. שזה צליל מתמשך ומתפוגג לאיטו ובנסיבות מסוימות אפשר יהיה לעשות שחזור של המפתח של המדינה, רק השאלה אם זה לא יהיה כבר מאוחר. "אולי נטביל את כולנו כולל הכול במי קרח? יש עכשיו טרנד כזה", סיפרה על קבוצות שעושות טבילות מרפאות כאלה. וואו. אישית, כשאני מתקלח בחמים ורק עפה עליי בטעות מלמעלה טיפת מים קרים, אני מתחלחל.
ארבע בבוקר / אני מהמתעוררים לא פעם בארבע לפנות בוקר. זה מעביר אותי על דעתי. כי ארבע היא השעה שיכולה להיראות דלה, אבודה ומתמלאת במחשבות מכל מיני סוגים. זו שעה של עיוורון חושים או להפך, פיכחון מר.
אז הייתה זו ויסלבה שימבורסקה שכתבה ת׳שיר המהמם בשם הזה, "ארבע לפנות בוקר", וכתבה שם בין השאר שזו השעה בה לפעמים חוזרים לישון ולפעמים עוברים מצד אל צד ( רמז פוליטי?).
ארבע לפנות בוקר זו שעה שפונה לקריאת התרנגולים, כותבת כלת פרס נובל הפולנייה. ואני מצטט:
"השעה בשביל בני השלושים / שעה שהאדמה מתכחשת לקיומינו / שעה שהרוח נושבת מכוכבים כבויים, שעה שהאם לא יישאר דבר אחרינו? / שעה חלולה, דוממת, ריקנית / תחתית כל השעות האחרות כולן. / אין מי שטוב לו בארבע לפנות בוקר. / אבל אם לנמלים טוב בארבע לפנות בוקר / אז בואו נברך את הנמלים. ושתבוא כבר (פליז) השעה חמש / אם אנחנו אמורים להמשיך לחיות?"
יירגע / היום, שישי בצהריים, אני מופיע בהיכל מנורה ומארח את עידן רייכל. אז את השיר הבא אמנם לא נשיר, אבל המילים שלו אומרות באופטימיות: "יום אחד זה יקרה, בלי שנרגיש משהו ישתנה, משהו יירגע בנו משהו ייגע בנו, ולא יהיה ממה לחשוש". מין נבואה רייכליסטית אופטימית תמימה מפעם ששרה ריטה, בעוד עטרה השרה על דה בוי וויז דה אמברלה שבליבו מלחמת התשה שמתחילה בגיל צעיר וממשיכה כמופע חיים לנצח. כפי שמעיד הטקסט של השיר (בקיצורים קלים) עם הסוף העצוב, אמאל׳ה. הנה אני כבר בוכה.
"היה איתי ילד אחד ביסודי,
שאני זוכרת אותו יותר טוב מכולם,
בחורף הוא היה לובש חולצות קצרות,
בקיץ מעילים ומטריות,
את המשקפיים שלו הוא הדביק עם סלוטייפ
אחרי ששברו לו אותם בהפסקה.
והקלמר שלו תמיד נשאר ריק
מאז שהתרוקן אל האסלה.
ובגלל שאף אחד לא הסכים לשבת לידו,
לא רצו לראות אותו,
אז המורה אמרה, אין ברירה
נושיב אותו עם הילדה המוזרה
זאת שאף אחד לא משחק איתה.
אבל בשער מחכים לו שני בנים,
דוחפים לו רגל, הוא נופל על הפנים.
ורק כשהם הולכים עומר נעמד,
והדמעות זורמות עליו מעצב ובושה,
ונהיה לו קצת רטוב אז הוא פותח מטרייה
והוא לוחש לאלוהים אם אתה קיים
תעשה לי איזה נס ותיקח אותי מכאן.
ואולי שמעו אותו, את ילד מטרייה
כי יום למחרת הוא לא הופיע בכיתה".
ממש רוקנרול עצוב על ילדים מוכים. מה היה איתו עם עומר בסוף, רק אלוהים יודע. ומה איתנו?
ואיך זה קשור ל"לחם חביתה" ול–3,000 סיפורים ממיסי לב שקראתי על אהבת חינם של ישראלים
אז למה אני בכל זאת אופטימי? קודם כל, כי כולם סביבי מדברים על "לחם חביתה" בנתניה, ומדינה שבה מדברים על לחם חביתה לא יכולה לקרוס. מדינה שבה שיר על לחם חביתה תופס ומשודר ברדיו, היא מדינה חפצת חיים. אבל לא רק בגלל זה אני אופטימי: בתשעה באב שאלתי אנשים על מקרים של אהבת חינם שנתקלו בהם. קיבלתי 3,000 תגובות. הנה שתיים מהן, דגימה זעירה בלבד: "הבן שלי נער על הספקטרום, ללא חברים. כשאחיו הקטן התחיל ללכת לתנועת נוער, רכז תנועת הנוער לקח אותי לשיחה מיוזמתו (!), שאל אותי על הילד המיוחד שלי וניסה בכל דרך להבין איך אפשר לשלב אותו בפעילויות החברתיות. בגלל שיש לבן שלי אובססיה לסרטים ולסדרות - הוא פתח במועדון הנוער את 'מועדון הסרט של יונתן', וכל שבוע היה מארגן מפגש עם בני נוער שהיו באים ולוקחים את הבן שלי להקרנת סרט ולפופקורן במיוחד בשביל לשמח אותו! לא אשכח לו את זה לעולם".
והנה עוד אחד: "אני גרה בקיבוץ של השומר הצעיר מאז שנישאתי. אני מסורתית, ובין היתר מקפידה לשמור על תשעת הימים ותשעה באב. בשנים האחרונות, במהלך תשעת הימים עורכים בבריכה מסיבה לפתיחת הקיץ (לא בתשעה באב, לפני). מבחינה עסקית, אלו ימים פנויים והדבר מתאפשר. כל שנה אנחנו מוותרים באהבה על ההשתתפות שלנו ביום הכיפי הזה (כי לא הולכים לבריכה וכו׳). בשנה שעברה, ממש לכבודנו, רכזת התרבות שלנו, שבינה לבין מסורת אין הרבה, תיאמה מולי את יום הכיף לימים שלפני תחילת תשעת הימים. קיבוץ חילוני שלם מתחשב במשפחה אחת, מתוך רצון טוב נטו (ולמרות שקיבלנו בהבנה). זו הייתה ועודנה מחווה מרגשת מאד עבורי".
***
עכשיו תוסיפו את שני הסיפורים האלה ל־3,000. 3,000 סיפורים קצרים, מדהימים ומסמרי שיער שקיבלתי (הם נמצאים בשרשור ארוך בעמוד הפייסבוק שלי, מוזמנים להיכנס ולקרוא, חוויה מרחיבת לב), על ישראלים שעשו מעשים קטנים ויפים, אנשים שעשו טוב בעולם. וזה בעיניי מה שמוטל עלינו לעשות בימים האלה, בזמן שהמדינה נקרעת והמנהיגים שם למעלה רבים ביניהם: להקפיד בינינו, האנשים הקטנים, לעשות מחוות אנושיות, להיות בני אדם. לצד המחלוקות והמחאות והצעקות באולפנים, פשוט להשתדל בהשתדלות יתרה להיות טובים יותר בד’ אמותינו, כמו קרני אור באפלה, כדי שבזמן שהמדינה בלהבות – אנחנו נהיה כמו מים קרים איש לרעהו.
7 צפייה בגלריה
סימן שעם חפץ חיים אנו. ויקי עזרא מ''לחם חביתה'' בנתניה ומהשיר שמטריף את המדינה
(צילום: יאיר שגיא)
מישהי שלחה לי השבוע הודעה מקסימה, ובה סיפרה על מפגין נגד הרפורמה שעמד בשמש לבדו בכיכר ליד ביתה, עם שלט. היא ניגשה אליו עם שתייה קרה, ואמרה לו שהיא אמנם לא נגד הרפורמה, אבל היא נגד התייבשות, ובעד שישתה בחום הזה. הוא צחק, שתה, הם שוחחו קצת, היא המשיכה בדרכה והוא המשיך במחאתו.
ואינני תמים. אני לא טוען שלא נקרע פה קרע, אבל אני כן אומר שדווקא בשל כך חובה עלינו לעשות מאמץ עוד יותר גדול להיות טובים, להושיט יד לשלום.
***
לפני כמה שנים (אני לא אוהב לחשב כמה, כי זה תמיד יוצא המון ומדגיש לי כמה זקן אני), אפרת ביקשה ממני ללכת לבית של סבא שלה, כי הוא לא ענה לטלפון כבר כמה שעות וזה מוזר. הלכתי. היה לו בית ברוממה בירושלים, שכונה חרדית. דפקתי בדלת והוא לא ענה. נכנסתי פנימה וראיתי אותו מחזיק באיזה עמוד תומך בבית, במסדרון. שאלתי אותו מה קורה אבל הוא לא ענה. נגעתי בו והגוף שלו היה קשיח, קפוא כזה. הוא לא רצה לעזוב את הקיר. היה מבועת וניכר שהוא לא מבין איפה הוא. לאט־לאט שיחררתי אותו מהאחיזה ועזרתי לו לשבת. הוא חזר לעצמו פחות או יותר, אבל הבנו שהוא לא יכול להיות לבד.
***
ומה שאני בעיקר זוכר מהאירוע הזה, וזה נחרת אצלי מאוד חזק, זה איך הוא החזיק בעמוד התומך. הוא כנראה היה בוורטיגו, לא הבין איפה הוא וחש שהוא עומד ליפול, אז הוא פשוט תפס בעמוד שהיה קרוב אליו ולא הניח לו. הוא היה כך שעות לדעתי, לא קלט שהוא בבית שלו, במקום בטוח, לא הצליח לחשוב על דרכים אחרות להיטיב את מצבו. הוא השקיע הכי הרבה מאמץ שיכול, ממש את כוחותיו האחרונים, כדי לעשות משהו שבעצם רק תקע אותו במצב גרוע וקשה. הוא חשב שהוא נלחם על חייו, אבל הוא סתם החזיק עמוד תומך בביתו בכל הכוח, במקום ללכת לשתות כוס מים קרים ולשבת על הספה בסלון בנחת. וכמה שהיה מבוגר וחלש, היה לי ממש קשה לנתק אותו מהאחיזה, ללמדכם כמה אנרגיה הוא ביזבז על מה שחשב שמציל את חייו - אבל למעשה סיכן אותם.
זה דבר שמפחיד אותי לאחרונה. שנקלע כולנו למצב דומה. היה איזה רגע, לפני שחוקקו את החוק לביטול הסבירות, שהיו שמועות על פשרה. היו כותרות שלפיד הגיע להבנות עם נתניהו. ומיד יצאו חלק ממנהיגי המחאה ואמרו שבחיים לא, שלא תהיה פשרה בשום אופן. זה עירער אותי. יש לי המון אמפתיה לאנשי המחאה. המחאה הזו ממש מרגשת בעיניי, הרואית ופטריוטית. אבל החשש שלי הוא שמתוך החרדה (הכנה), אנשיה יפספסו גם הזדמנות לפשרה טובה שתציל את ישראל, אם כזו תהיה.
***
אין לי פתרונות ענק למאבק על הרפורמה, אבל לא תמיד צריך פתרונות כוללים. לפעמים מספיקים מחווה קטנה וסנדוויץ' טוב והכול נהיה בסדר. הדבר החינני הזה, היכולת שלנו ליהנות מדבר פשוט, האופן שבו שיר כזה הופך ללהיט, יש פה גאונות ישראלית בעיניי, לגרום לעם משוסע להתאחד לרגע בגלל פזמון שנכתב בעשר דקות בנתניה.
היזהרו בבני עניים כי מהם תצא תורה: הסיכוי שלנו להינצל כאומה זה להיות טובים האחד לשני ולחם חביתה.
שבת שלום.
