במעמד הצגת המועמדויות לפרסי האוסקר השנה, בקטגוריית "הסרט המונפש הקצר", נעצר המגיש, השחקן אחמד ריז, וחיכה שהקהל במטה האקדמיה האמריקאית לקולנוע יסיים לצחקק לפני שהשלים את קריאת שמות הסרטים. הסיבה הייתה שמו של אחד הסרטים המועמדים בקטגוריה, My Year of Dicks (בתרגום חופשי, שנת הבולבולים שלי). המגישה לצידו, אליסון וויליאמס (מארני מ"בנות"), הסתפקה ב"אין תגובה" קצר לפני שהמשיכה לקטגוריה הבאה. באותו הזמן ישבה בביתה יוצרת הסרט, התסריטאית פמלה ריבון, וציינה לעצמה בסיפוק שהיא גרמה לאולם מלא באנשים שהיא מעריצה לצחקק כמו נערים ונערות בגיל ההתבגרות.
בסופו של דבר זאת הייתה המטרה. My Year of Dicks על 30 דקותיו עוקב אחרי פאם, נערה בת 15 בטקסס, בשנת 1991, שמחליטה לאבד את הבתולים שלה כדי שתוכל להגשים את עצמה כאישה בוגרת, ולשם כך היא מחפשת את הבחור הנכון. הסרט נחלק לחמישה חלקים, כל אחד מהם בז'אנר קולנועי אחר, ומככב בו בחור אחר, עד לסוף הטוב אם כי הבלתי חד משמעי. ה-Dicks מתייחס גם לאתגר שפאם לקחה על עצמה אבל גם לסוג הבחורים שפגשה במהלך המסע. הסרט עצמו, שיוקרן במסגרת "פסטיבל אנימיקס 2023" שמתקיים בסנימטק תל אביב בין ה-12-08 באוגוסט, מבוסס על פרק מספר זיכרונות שכתבה ריבון בשם "פתקים שכתבתי לבנים (ודברים נוספים שלא כדאי לי לשתף בציבור)". הוא מקסים, שנון, נוגע ללב ובעיקר מביא את ניחוח הנעורים הבלתי ניתן לחיקוי של גיל ההתבגרות, כולל כל החשודים בעסקת החבילה הזאת - הורמונים, מבוכה, היכרות מחודשת עם הגוף ותחושה שהכול גורלי.
לכתבות נוספות במדור קולנוע:
המבוכה שמעורר שם הסרט לא גרמה לריבון ולשותפה שלה ביצירתו, הבמאית האיסלנדית, שרה גונרסדוטיר להתלבט אם אכן מדובר בשם המתאים. "זה היה גם השם של הפרק בספר", מסבירה ריבון בריאיון ל-ynet, "וידעתי שזה יסחט צחקוקים. שרה חשבה שאולי כדאי שנקרא לזה 'פתקים לבנים' (Notes for Boys) ואני אמרתי שהעניין הוא שלא כולם כתבו פתקים לבנים, אבל לכולם הייתה שנה של בולבולים. כאילו לא משנה מה, בשלב מסוים זה קרה לכולם. והיא הבינה את זה ברגע שהוכרזו המועמדויות ושם, עם כל הצחקוקים האלה ואנשים נבוכים, היא הייתה כאילו, 'הו, אני ממש אוהבת איך זה מכניס אנשים למצב נפשי של מתבגרים, עוד לפני שאתה צופה בנערים האלה רק מנסים לעשות את זה'. אז זה קרב אני שמחה שזכיתי בו".
הרזומה של ריבון, 48, המתגוררת בפנסילבניה, כולל תסריטאות לאנימציה (היא הייתה שותפה לכתיבת הסרטים "מואנה" ו"ראלף שובר את האינטרנט"), וגם לסדרות רגילות ("סמנתה מי?"), והיא נחשבת לאחת מחלוצות הבלוגים האינטרנטיים, אבל ההצעה מרשת FX להפוך את הספר שלה ליצירת אנימציה הריחה לה כמו הרפתקה חדשה. את הקורונה העבירו היא וגונרסדוטיר בשיחות זום וצילומים של שחקנים שביצעו את התסריט כרפרנס עבור האנימטורים. כל חלק בסרט הועבר לאנימטור אחר, שנתן את הפרשנות האישית שלו, במסגרת הז'אנר, לחוויה של פאם. הפרק הראשון עוקב אחר מה שבמקור היה אמור להיות חלק מאונתולוגיית האנימציה של הרשת, Cake, מצא את דרכו אל פסטיבלים שונים, בתמיכת הרשת, כסרט קצר, השאיר שובל של זכיות ונחת בטקס האוסקר כמועמד.
מה קסם לך ברעיון להעביר את הסיפור באנימציה?
"אני חושבת שזה עובד קצת יותר טוב באנימציה כי אתה יכול לחיות בפנטזיות האלה, אתה לא מבועת בגללן. בצילום רגיל, כצופה את כל הזמן תהיי במצב שרוצה להוציא את הדמות מהמקומות הלא כל כך טובים שהיא נקלעת אליהם. לצפות באנשים צעירים אמיתיים במצבים לא נוחים יכול לגרום לצופה להיות פחות מתבונן פנימה בזמן הצפייה. זה יהיה כמו סרטים של הרמוני קורין. קשה יותר לצחוק".
הסרט מכיל קטעים מאוד חשופים. יש שיחה של הדמות שלך עם אבא שלה על סקס, עם תובנות על סקס ונשים, שהאנימציה ממחישה יפה כמה הסיטואציה מעוררת אימה. זה קרה באמת?
"כן", מהנהנת ריבון בחיוך, "אפילו קיצרתי אותה, היה עוד אבל אני גם לא זוכרת את כולה כי בשלב מסוים באמת התנתקתי, אבל כן. וכשמייגן ריד מ-FX פנתה אליי בהצעה להפוך את ספר הזיכרונות לאנימציה, אחד הדברים שהיא ציינה זה שזה יאפשר לי להראות באמת איך זה הרגיש. נהגתי לבצע את הסיפור הזה על הבמה במופעי מונולוג שהשתתפתי בהם, אולי כי אני מאוד נהנית לראות אנשים מתפתלים, אבל הרעיון שזה יכול להיות גם תרפויטי הוא מאוד מושך".
הוא ראה את זה?
"אבא שלי נפטר בשנת 2002, אבל הוא סיפר את הסיפור הזה בעצמו. היו לו שאיפות להיות סופר והוא לקח שיעורי ערב כשעוד הייתי בתיכון. באחד התרגילים הוא כתב על השיחה שהוא עשה לי, ובכיתה המורה שלו אמר, 'זו הייתה משימה עיונית, אתה אמור לכתוב על משהו שבאמת קרה'. ואבא שלי אמר, 'זה באמת מה שאמרתי לבת שלי', ומישהו בכיתה אמר, 'אני רוצה להיות הראשון שיציע לשלם עבור הטיפול שלה כשהיא תגדל'. אז מבחינתי אם זה היה סיפור שהוא הרגיש נוח לחלוק עם אחרים, ברור שגם אני יכולה. אם הוא היה בחיים, הוא היה די מקנא עכשיו. הוא לא היה מרוצה מזה שסיפרתי את הסיפור הזה על הבמה. הוא אמר שגם אמא שלי לא תבוא לראות את זה. ואמא שלי התקשרה ושאלה, 'הם צוחקים?' עניתי שכן. והיא אמרה, 'טוב, אני רוצה לבוא לראות'.
טריילר - My Year of Dicks
"כשעבדנו על My Year of Dicks חשבתי שהיא לעולם לא תדע מזה, זה יעלה ב-FX, אולי בהולו, אין סיכוי. שרה שאלה אם זה בסדר שתעלה פוסט באינסטגרם או שאמא שלי עלולה לגלות. ועניתי שאמא שלי לעולם לא תתקל בזה במקרה. אבל אז הסרט תפס תאוצה והיא גילתה, או יותר נכון אני גיליתי לה בטעות. אמרתי לה שאני נוסעת לאיסלנד, להקרנת הבכורה הבינלאומית. והיא אמרה שהיא לא יודעת על מה אני מדברת, ואז אמרתי, 'או-או. אני צריכה לספר לך משהו' .
"זה בעצם הספר היחיד שלי שהיא לא קראה, וזה קשור יותר לזה שהיא פשוט לא אוהבת סיפורים שבהם אני סובלת מסוג כלשהו של כאב או עצב. היא לא רצתה להיות שם כשילדתי כי היא לא רצתה לראות אותי כואבת. אז הפעם זה היה בכיוון של 'אני לא רוצה לדעת על הזמנים שבהם היית בסכנה בזמן שהייתי בעבודה'. אני לגמרי מבינה את זה. היא באה לראות את הסרט הקצר והיא הייתה מאוד גאה, אבל היא גם עדיין הייתה מעדיפה שאספר לכולם שזו יצירה בדיונית".
לא רק ש-My Year of Dicks אינו בדיונית, ריבון ממש מופיעה בסרט בדמותה. בתחילת כל חלק מתוך החמישה משולב קטע וידאו שריבון צילמה כשהייתה בת 15, עם מצלמת וידאו שקיבלה לחג המולד, ושימשה אותה באופן תדיר לפרויקטים בבית הספר, גם כשהמשימה שקיבלה לא כללה בשום צורה דרישה לקטעי וידאו. "מאוד אהבתי לעשות איתה סרטונים", היא נזכרת, "פעם קיבלנו משימה כלכלית והייתי אמורה לכתוב דו"ח או משהו, ובמקום הכנתי מצגת וידאו עם עשר הסיבות העיקריות שבגללן אני אהיה נשיאה מאוד גרועה. נתתי לשרה את כל הקלטות כדי שתדע איך הבית שלי היה נראה ותכיר את החברים שלי מגיל ההתבגרות, והיא שמה את הקליפים הקטנים האלה כמסמני מקום עד שנחליט מה תהיה ההקדמה לכל חלק בסרט. בסוף היא החליטה לשמור את זה, היא אמרה שהיא אוהבת שזה מזכיר לנו שאת בן אדם.
5 צפייה בגלריה
"שרה אמרה שהיא אוהבת שקטעי הווידיאו מזכירים לנו שאת בן אדם". פמלה ריבון (משמאל) והבמאית שרה גונרסדוטיר
(צילום: Jordan Strauss/Invision/AP)
"והיא לגמרי צודקת. זה באמת הפך את הדמות שלי בסרט לפגיעה, תמיד נזהרתי שלא להפוך אותה לפאנץ' ליין של הסיפור. היית צריך להישאר עם ההתפכחות של פאם ועם ההיגיון שלה ולהבין שמה שעובר עליה הוא לא דבר פסול. היא לא עושה שום דבר רע. התקדים של 'רואו נגד וייד' בוטל בדיוק כשסיימנו לעבוד על הסרט, וזה מדהים אותי שאנשים לא מבינים שעכשיו הם הפכו את הרצון הזה שלה במיניות לפשע. כאילו זה הדבר הכי מסוכן שנערה בת 15 יכולה לעשות. איך זה מרגיש כשמישהו מתאים לי אבל אני לא אמורה להתקרב אליו מינית, אנחנו לא יכולים לנתק את החלק הזה בתוכנו וכאן הבושה נכנסת לתמונה, וזה נחמד, להיות מסוגל להחזיר משהו שחשבת שהוא לא בסדר, אבל לא עשית שום דבר רע, פשוט היית צעיר".
קצת כמו להגיע לפגישת מחזור ולהבין מי אתה היום מול האנשים שהכרת פעם. יש לך איזו נקודת השקה או הזדהות עם מה שעובר על נערות היום?
"אני חושבת שלכולנו קורה אותו הדבר בשלב מסוים. ויש ויכוחים מתמשכים על הגוף שלנו ומה הוא שווה וכמה בעלות יש לנו עליו. שרה, למשל, היא מדור אחר במדינה אחרת, היא גדלה באיסלנד. ובכל זאת הסיפורים והתמונות והאנשים בחייה זהים לאלה שלי, שגדלתי בעיירה קטנטנה בטקסס. היינו בכל העולם עם הסרט הזה וזה לא משנה. אנחנו ממשיכים לפגוש אנשים בכל גיל שאומרים 'גם אצלי זה היה ככה'.
"לכולנו יש את השלב הזה שבו אנחנו מנסים בכל מיני דרכים להיות נחשקים או למצוא תשוקה, וזה פשוט אנושי, זכר או נקבה. זה רק להתבגר ולהתחיל לזהות את הגוף שלך בזמן שהוא משתנה. לכן אני לא יודעת אם זה בהכרח עניין של להתחבר למשהו מודרני. כשאני יושבת עם הבת שלי אני מזכירה לה שיום אחד היא פשוט תדחה את כל מה שאני מייצגת. היא לא מאמינה שזה יקרה אז אני מנסה לקבל את זה ממנה בכתב", היא צוחקת, "אבל אני גם יודעת שזה דבר בריא בשבילה יום אחד, לשאול למה, למה זה צריך להיות ככה".
אבל בסרט יש פתיחות לרעיון של נערה בגיל ההתבגרות שמעוניינת באינטראקציה מינית, מכל מיני סיבות, וזה משהו שלא היה עובר בשנות ה-90.
"נכון, לא היו דיונים על סקסואליות ופאן-סקסואליות במקום שבו גדלתי, בטקסס. ומצד שני באותו מקום מנסים עכשיו לאסור את הספרים האלה, או יותר נכון מצליחים לאסור אותם. הם מנסים לחזור בדיוק לאותה נקודה, ואני לא יודעת איך אפשר לתפוס את זה כמקום טוב יותר ובטוח יותר עבור מישהו. אז אנחנו צריכים להמשיך ולספר את הסיפורים האלה כי הם, למרבה הצער, די רלוונטיים. יש שורה בסרט שכשהאקס שלה מגלה שהיא נישקה מישהו אחר הוא קורא לה Slut. שרה ראתה את זה ואמרה, 'זה כל כך קשה', ועבורי זה היה הדיבור הרגיל. זאת הייתה מילה שעשו בה שימוש קז'ואלי.
5 צפייה בגלריה
"יש ויכוחים מתמשכים על הגוף שלנו ומה הוא שווה וכמה בעלות יש לנו עליו". מתוך My Year of Dicks
"אני זוכרת שאחת הבנות בבית הספר הישן שלי הייתה שמה טמפונים ופדים בכל שירותים, כדי שלא תצטרך ללכת לאחות כדי 'לטפל' במשהו טבעי מבחינה ביולוגית שקורה לה. כאילו משהו לא בסדר איתך. למה קל יותר להשיג קונדום בבית הספר מאשר טמפון? זה צריך להיות משהו שנמצא בבית ספר לא משהו שצריך לתרום, נכון? פדים לפני אייפדים. וזה אפילו לא עלה בדעתי בתיכון, ולא משנה כמה פמיניסטית הייתי, עדיין לא יכולתי לראות עד כמה זה עקום שפדים הם כמו רשת מחתרתית סודית, שהיית צריכה ללחוש התנצלות כשיצאת בגללם מהכיתה".
"הבושה מתפוגגת כשאנחנו מסוגלים לצחוק על זה"
חדוות התיעוד של ריבון השתלמה לה לא רק במקרה של My Year of Dicks, מסתבר. הצלחת הסרט הביאה להצעה לעבד את שאר ספר הזיכרונות לסדרת אנימציה באותו הסגנון. למזלה שומרת ריבון עד היום טיוטות של הפתקים שכתבה לבחורים בהם התאהבה בתקופת התיכון, כשהבינה כבר אז את כוחו של גיבוי. היא שמרה את הטיוטות למקרה שהבחורים יאבדו את המסמך המקורי או סתם לצרכי מעקב. חלק מהפתקים היו בני 200 עמודים ויותר, מחברות שמולאו בפירוט של הסיבות שגרמו לריבון להתאהב במושא האהבה שלה או סתם תיאורים של היום יום שלה. חלק מהנמענים שמרו את הפתקים, אחד מהם סיפר לה שהוא השתמש בהם כטפט לחדר שלו. חלק מהבחורים האלה עדיין נמצאים בחייה.
“הם ללא ספק היו יותר רומנטיים מזועמים", היא מהרהרת בחיוך, "לא זעמתי כל כך, הייתי כותבת פתקים שבורי לב. זה התחיל מפתק שהיה באורך 12 עמודים, שאחרי שכתבתי אותו התקשרתי אל הבחור והקראתי לו אותו בטלפון. השימוש במכתבים או בכתיבה לקהל במקום ביומן תמיד היה הרבה יותר משמעותי עבורי".
ברור, את רוצה להיראות.
"אני מניחה שכן. אבל אני גם חושבת שזה גורם לי להבין, כי אני מנסה לדבר על זה בדרך שתשכנע מישהו להסכים. אני רוצה שמישהו אחר ירגיש שרואים אותו, וזה גורם לי לדעת שרואים אותי. ואולי אני פשוט לא ממש טובה בניהול יומן. בשביל מי זה? מי צריך את זה? אני לא צריכה את זה, אני יודעת מה קרה. אולי אתה תגיד לי אם עיבדתי את זה נכון? חלק מהסיפורים שסיפרתי באתר האינטרנט שהיה לי בעבר הפכו לוויראליים, כמו הפעם ההיא שהלכתי לעיסוי והיה, אממ, משהו על השולחן שלא היה קרם מהלקוח הקודם ואני קיבלתי עיסוי טרום לידתי.
"קראתי לזה 'איך אולי הפכתי לאגדה האורבנית הבאה', נהגתי לספר את הסיפור הזה במופעי מונולוג, ואיש אחד ניגש אלי פעם אחת בסוף המופע ואמר שזה מעניין שאני מספרת את הסיפור הזה בפומבי. שאלתי אותו מה אתה היית עושה אם זה היה קורה לך? והוא אמר, 'בחיים לא הייתי מספר לאף אחד שקרה לי דבר כזה. לעולם'. אבל אז מה הטעם? אז כן, לפעמים אני תמרור אזהרה מהלך. אבל אני גם מרגישה שאם לא כולנו יכולים להודות שלפעמים כשאנחנו לבד דברים מוזרים קורים, אנחנו לא יכולים להגן אחד על השני".
כשאתה מספר משהו שקרה לך הוא עובר עיבוד מסוים והופך למצחיק, הוא נהיה פחות מביך.
"כן, הבושה מתפוגגת כי עכשיו אנחנו מסוגלים לצחוק על זה. אני מניחה שבמשך זמן רב חונכנו כולנו, כנשים, להניח שזה קודם כל מביש. איך הבאת את עצמך למצב הזה? מה עשית? בניגוד ל'אני פשוט הייתי בחיים והלכתי לקבל מסאז'? לא ידעתי שאני אמורה להפסיק לעשות אחד מהדברים האלה. איזה לקח אני אמורה להפיק מהמקרה הזה? וכן, זה קרה לי, אני מתקשה מאוד להאמין שזה קרה רק לי ובכל מקרה, אם זה קרה לי אני אדבר על זה".
