"רוחות אינישרין" (The Banshees of Inisherin), סרטו החדש והנהדר של מרטין מקדונה המועמד לתשעה פרסי אוסקר, נדמה כמו סיפור פולקלוריסטי השב ומהדהד באיי אראן הקשוחים והציוריים שלחופי אירלנד: מעשה בגבר, בן האי, שיום אחד פשוט הפסיק לדבר עם חברו משכבר הימים. עבור הגבר האחד, קולם (ברנדן גליסון), הסיבה לכך הייתה ברורה. אחרי תקופה ארוכה של חיבוטי נפש, הוא הגיע למסקנה שברצונו להשקיע את כל-כולו באמנות, לכתוב יצירה לכינור שעליו הוא מנגן; להפסיק להיות חובבן ולהפוך לאמן אמיתי. הגבר השני, פאדריק (קולין פארל), הוא איכר פשוט שהחברות עמו נתפסת פשוט כבזבוז זמן. האמנות מעל לכל.
רוחות אינישרין – טריילר
(צילום: באדיבות פורום פילם)
חנוך לוין יצר סיטואציה דומה ב"יעקובי ולידנטל" שלו מלפני 50 שנה. בתחילת המחזה, כזכור, מכריז איתמר יעקובי: "אני, איתמר יעקובי, בן 40, מצהיר בזה כי נוכחתי פתאום לדעת שנולדתי כדי לחיות. עוד הערב אלך להרוס את הידידות שלי עם חברי הטוב לַידֶנטַל. לא אשתה עוד תה אצלו ולא אשחק אתו בדומינו". את מקום שעת בין ערביים התל-אביבית מחליפה עתה שעת צהריים שגרתית באי הנידח, כאשר פאדריק מגיע לבקתתו של קולם כדי ללכת איתו כהרגלם לפאב, ומופתע לגלות שהלה מסרב להתייחס אליו, שקוע בכינור ובמה שנדמה כמחשבות עמוקות. מה שיפה בסרט זה שהוא יאפשר לנו לגלות הבנה ואהדה לשניהם.
לביקורות קולנוע נוספות:
שתי דמויות נוספות מלוות את שני החברים האלה, שהנתק ביניהם הולך וצובר ממד טרגי. האחת היא שיבון (קרי קונדון), אחותו של פאדריק שמתגוררת עמו באותה בקתה. השנייה היא דומיניק (בארי קיון), בנו המוכה של השוטר המקומי. כל אחת משתי הדמויות הללו – קונדון וקיון מועמדים לפרסי אוסקר מוצדקים בקטגוריות שחקנית ושחקן המשנה – מגיבה לסיפור המרכזי, ומעניקה לו פרספקטיבה אירונית. וכן, ישנה דמות נוספת, זו של קשישה-מכשפה (השחקנית המגלמת אותה נושאת את השם הבלתי אפשרי לתעתיק עברי, Bríd Ní Neachtain), שמטילה קללה על האי, ומספקת הסבר לשמו החידתי-משהו של הסרט.
השנה, יש לציין, היא 1923, וביבשת במרחק מתנהלת מלחמת האזרחים האירית שרק הדיה ותימרות עשן נשמעים ונראים ברקע. המלחמה הזו מזכירה לנו שישנם סכסוכים מדממים בנסיבות עקרוניות יותר מאשר מה שמתרחש על האי. אחרי הכול, רצונו של קולם להיוותר בבדידות לא בהכרח יהפוך אותו לאמן גדול. בדידות וחיבוטי נפש הם רק קלישאה של התהוות יצירה אמנותית. מצד שני, תביעתו של פאדריק לקבל הסבר מניח את הדעת להחלטתו הרדיקלית של חברו הטוב היא אולי מובנת, אבל בהמשך מובילה אותו למשבר קיומי של ממש – הכרת ערך העצמי שלו משוקעת כל כולה בנוכחותו של קולם בעולמו. בלעדיו, אין לו שום משמעות. "יעקובי ולידנטל", כבר אמרנו?
העניינים מקבלים תפנית טרגית של ממש כאשר קולם מציב תנאי אכזרי בפני פאדריק. מבלי לחשוף, הוא כופה עליו לקחת אחריות על תוצאות מעשיו. אחריות היא נושא מרכזי ב"רוחות אינשרין", ומקדונה חוקר את השלכותיה בדרכו המקאברית. אחריות, כזכור, הייתה גם נושא מרכזי בסרטו הקודם והנפלא, "שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי" (2017), שבו שימשו השלטים שבכותרת את תביעתה של אם מהרשויות המקומיות לקחת אחריות על הפשע הנורא שבתה נפלה לו קורבן. מול ההתרחשויות ההיסטוריות שמהדהדות במרחק, מקדונה מציב סיטואציות אנושיות שיש בהן מידה של אבסורד אבל הן מאירות מצב אנושי קיומי. כולנו חווים משבר של פרידה (או היפרדות במקרה של שתי הישויות המדינתיות האיריות), וכולנו נתבעים לקחת אחריות על החלטותינו שיש בהן לא פעם מידה של אנוכיות.
"רוחות אינשרין" (שכבר עוטר בפרסי התסריט והשחקן, פארל, בפסטיבל ונציה האחרון ובגלובוס הזהב, שם זכה גם בפסלון כסרט הקומי-מוזיקלי הטוב של השנה) הוא פרק שלישי בטרילוגיה לא רשמית, ששני חלקיה הראשונים הועלו בתיאטרון. הפרק הראשון, "הנכה מאינישמן" (1997) תיאר את ההתרגשות האוחזת בתושבי האי שבכותרת נוכח צילומיו המיועדים של סרטו הסמי-תיעודי הנודע של רוברט פלהרטי, "איש אראן" מ-1934, באי השכן. המחזה השני, "הלויטננט מאינישמור" (2001), התמקד במחתרת האירית ובמה שקורה כאשר אחד ממפקדיה המטורפים מתבשר על מותו בתאונה של חתולו האהוב (צפיתי בהעלאה מחודשת של המחזה בלונדון לפני כמה שנים, והוא שנון, מצחיק ואלים בצורה יוצאת דופן). כמו בהצגה הנ"ל, גם בסרטו הנוכחי מציג מקדונה את יסודותיה הנלעגים של האלימות הגברית, בין אם זה על רקע לאומני-פוליטי ובין אם, בפרפרזה על המשפט המפורסם של גרטה גרבו (“I want to be alone”), זה הרצון להיות לבד.
"רוחות אינישרין" – סרט כתוב, מבוים ומשוחק למופת – מצוות שוב את פארל וגליסון, שכיכבו יחד בסרטו הראשון של מקדונה, "ברוז'" מ-2008 (לפני כן, הוא ביים סרט קצר, Six Shooter, שזיכה אותו באוסקר בקטגוריה זו ב-2004). שניהם מצוינים, והכימיה ביניהם בסרט הזה, על אף שהם מגלמים צ'ילבות, מוכיחה עצמה עוד יותר מהפעם הקודמת. יש בסרט משהו נוגה הקשור בהזדקנות ובהכרה בזמן החולף. אחר הכול, זהו קולְם, המבוגר מבין השניים (גליסון מבוגר בכ-20 שנה מפארל), שמגיע לשלב הזה בחייו שבו הוא רוצה להשאיר משהו בעל משמעות מאחוריו, או לפחות משהו שתהיה לו משמעות עבורו. יצירה מוזיקלית, למשל. פאדריק, מבחינה זו, מסרב להכיר בתביעות הנרקיסיסטיות שמביאה עמה התשוקה להיות אמן. הוא הקהל שפשוט רוצה להיות נאהב, לא דחוי. בתווך נמצאות שתי הדמויות שכבר הזכרנו: שיבון, שאף היא רוצה לעשות משהו בעל ערך בחייה, ודומיניק, שכמו פאדריק, רוצה להיות נאהב ומוצא עצמו דחוי על ידי אביו המתעלל (גארי לינדון). ומעל כולם מרחפות הרוחות של אינישרין המבשרות במסורת האירית את בוא המוות – להיפרד הרי זה כמו למות קצת.
