איני זוכר מתי אי פעם צפיתי בסרט שמתרחש במפעל לייצור מאזניים, אבל "הבוס הטוב" (El buen patrón), של הבמאי הספרדי פרננדו לאון דה ארנואה, הוא סרט כזה. גיבורו, שהכותרת מתייחסת אליו בציניות, הוא מנהל המפעל שהקים אביו, "מאזני בלנקו", ומאחורי חזותו האבהית והמטפורה של המאזניים מסתתר אדם נצלן, גזען, נואף ומסית לפשע – שאותו מגלם בתאווה רבה חוויאר ברדם.
"הבוס הטוב" - טריילר
הבמאי-תסריטאי דה ארנואה עוסק בסרטיו בסוגיות חברתיות ופוליטיות המאפיינות את היומיום בספרד. כך, ב"ימי שני בשמש" הנהדר (2002), אף הוא בכיכובו של ברדם, הוא תיאר את מצוקתם של סוורים מובטלים. הסרט הפתיע כאשר זכה אז בפרס הגויה (האוסקר הספרדי) וגבר על "דבר אליה" של אלמודובר. ב"נסיכות" (2004) עקב דה ארנואה אחר הידידות הנרקמת בין שתי נשים העוסקות בזנות, אחת מהן מהגרת מהרפובליקה הדומיניקנית, וב"אמאדור" (2010) הוא גולל את סיפורה של מהגרת לא חוקית מדרום אמריקה המשמשת כמטפלת לקשיש חולה.
סרטו הנוכחי – שנעשה אחרי "באהבה פבלו" הכושל, שבו גילמו ברדם וזוגתו פנלופה קרוז את דמויותיהם של ברון הסמים פבלו אסקובר ומאהבתו – שב אל הטריטוריה החברתית, אבל עם טוויסט קומי. ישנם בו כמה רגעים וולגריים, כמו זה שבו מעלה הבוס קבוצה של עובדות חדשות וצעירות על משקל המיועד לבהמות, וגם אם הסצנה הזו נועדה כדי להראות את השוביניזם שלו – היא עדיין מאוד לא נעימה. אבל בסך הכל זוהי קומדיה המתפתחת לכיוונים לא צפויים – קצת כמו פארסת חדר-מיטות צרפתית שבה הגיבור רודף הנשים מוצא עצמו בסיטואציות מביכות ומשעשעות.
ברדם, כאמור, מגלם את דמותו של הבוס שבמהלך השבוע שבו מתרחשת עלילת הסרט (המחולק לפרקים יומיים), מוצא עצמו מסובך בכמה חזיתות: פועל שפוטר (אוסקר דה לה פואנטה) מקים מאהל-מחאה מול המפעל, מה שעלול לפגוע בסיכויי המפעל לזכות בפרס הצטיינות; עוזרו הנאמן של הבוס (מנולו סוטו) גורם לנזקים כלכליים משום שדעתו מוסחת בגלל משבר בנישואיו; הבוס לוטש עיניים במתמחה חדשה במפעל (אלמודנה אמור) ונקלע לתסבוכת כאשר מתבררת לו זהותה; ופנייתו אל אחד מעובדיו (פלסו בוגאלו) כדי שיסייע לו לפתור אחד המשברים, מובילה לתוצאה טרגית. הוא עצמו מדגיש בנאום בפני עובדיו שאין לו ילדים ועל כן כולם, הפועלים במפעל זאת אומרת, היו בניו.
"הבוס הטוב" הוא סאטירה שאינה מאתגרת במיוחד את הצופים. אדרבא, אנחנו אמורים לחוש כלפי דמותו מידה רבה של סימפטיה, ולחייך נוכח ניסיונותיו להתמודד עם מצוקותיהם של העובדים שמאיימות על האפשרות לזכות בפרס התעשייתי המיוחל. לזכותו של דה ארנואה ייאמר שהוא מיטיב להלך על הגבול שבין קומדיה שחורה וסאטירה על חמדנות וכוחניות שזוכה למימוש מקסים בדמות שמגלם ברדם. אנחנו בעדו פשוט כי איננו מסוגלים לשנוא אותו. אבל אנחנו רוצים שייכשל – כי מבחינה מוסרית הוא קפיטליסט חרא. דבר נוסף שאפשר לומר לזכותו של דה ארנואה הוא שסרטו אינו נגוע בצדקנות כפי שהיה "תלוי באוויר" (2010) של ג'ייסון רייטמן, שבו גילם ג'ורג' קלוני מחסל בשירות הקפיטליזם שרואה לפתע את האור המוסרני. כך, גם אם מאזני הצדק שמתנוססות בכניסה למפעל מכבידות בסמליותן על הסרט – דה ארנואה אינו הופך את הסרט למשל מוסרי.
אפשר בהחלט לבוא בטענות אל דה ארנואה שישנה מידה לא מבוטלת של ציניות באופן שבו הוא עוסק במשברים שחווים העובדים במפעל. אם כל מה שבאמת מעניין אותנו זה איך יצליח הבוס לנער מעליו את המטרד הזה ששמו פועל מפוטר – האם אין בכך כדי להעיד בעצם על בעייתיותו של הסרט? בעיקר כאשר בתפקיד הראשי מופיע ברדם, שחקן קבוע בסרטי דה ארנואה, שנוכח כמעט בכל סצנה ואינו מאפשר לאף דמות לזכות במרחב משלה (זו, כמובן, הכרעה תסריטאית שרק מועצמת בזכות הכריזמה והחן של ברדם). מצד שני – והנה דימוי המאזניים משתלט גם על רשימת ביקורת זו – הסרט סונט באותה תשוקה של צופים לצאת מאולם הקולנוע בתחושה טובה מבלי שיצטרכו באמת להתמודד עם המציאות הקשוחה שבחוץ. אם הצופה הבורגני יתהה בינו ובין עצמו מה באמת יחסו אל אותו בוס טוב, ומה זה אומר בעצם עליו/עליה – אולי בכל זאת הסרט השיג את מטרתו.
"הבוס הטוב" היה אחד הסרטים המצליחים בספרד בשנת 2021, בה הופק. הוא נוגע בסוגיות של אבטלה, ניצול במקום העבודה, רב-תרבותיות ואלימות כלפי מהגרים. העובדה שדה ארנואה מצליח לגעת בנושאים האלה במסווה של סאטירה שאינה גולשת אל הקריקטורי והמופרך – היא הישגו הגדול של הסרט. יש משהו אירוני בקביעה שאנו צופים בסרט הזה בהנאה רבה, אבל כאמור זוהי דרכו הערמומית של הסרט להגיד לנו משהו על עצמנו.
