חלק מהטרגדיה העצומה שהיא מותו של טיילור הוקינס, המתופף האדיר של Foo Fighters, היא שהלהקה כבר התאבלה עליו עוד בחייו, אבל רק המנהיג דייב גרוהל ידע מזה. ב-2005 הלהקה הוציאה את In Your Honor, אלבום כפול שחציו חשמלי וחציו אקוסטי, ובחלק האקוסטי נמצא On The Mend, שנכתב בעקבות לילה שבו המתופף שוב נפל לבור עמוק של הרואין וכמעט לא יצא ממנו. "עוד יום שבו שרדתי עוד לילה בגפי", כתב שם גרוהל, "אל תשים לב, אני בסדר, אני נושם בכוחות עצמי".
האמת על השיר מופיעה בסצנה גנוזה מהדוקו המצוין על הלהקה, "קדימה ואחורה" (2011). גרוהל מספר שם שהוא אף פעם לא דיבר עם הוקינס על השיר והנסיבות שבהן הוא נוצר. את המעגל הזה הם אולי עוד הספיקו לסגור עד מרץ 2022, אז הוקינס מת בחדר המלון שלו בקולומביה, במהלך סיבוב הופעות של הלהקה. אבל כדי לקיים איתו את השיחה על But Here We Are, האלבום החדש של פייטרז שנכתב והוקלט בצל האסון וכמובן עוסק בו, גרוהל יצטרך לקוות שאכן קיים ממד שבו האירוע הזה יכול לקרות.
לכל יוצר סגנון התאבלות משלו, וספק אם מישהו ציפה שדייב גרוהל יבטא את יגונו כמו שניק קייב ביכה את מות בנו, למשל. ואכן But Here We Are הוא קודם כל אלבום שנאמן לפו פייטרס ובעיקר למאזינים ולמאזינות שלהם, אלה שהולכים עם הלהקה 30 שנה ובעיקר הם עדיין כאן. לכן הם בטח ישמחו לשמוע שהרוקנ'רול של הפייטרס פועם בחוזקה גם בלי מכבש האנרגיה שהיה הוקינס, לדוגמה עם המנונים חזקים כמו Rescue ו-Under You שפותחים את האלבום בסערת רגשות או השיר שנושא את שמו, שבו גרוהל אפילו נשמע כועס על חברו הטוב ("נתתי לך את הלב שלי, אבל הנה אנחנו / שמרתי עבור את האמנות שלי / אבל הנה אנחנו"). מהשירים האלה אפשר גם ללמוד על איכות החיבור בין החדות של גרוהל ככותב ומלחין למיומנות של המפיק גרג קרסטין, מלטש יהלומים מדופלם שגורם לסאונד מיליון הדולר של הפייטרס להישמע כמו מיליארד.
אבל מה שהופך את But Here We Are לאלבום מצוין, הטוב ביותר של הלהקה מאז Wasted Light (2011), הם שירים ספורים שחורגים – בכמה סנטימטרים, לא צריך להגזים – מהנוסחה המוכרת. Show Me How, למשל, מתחיל כמו הומאז' למפלי הגיטרות החלומיים של My Bloody Valentine וממשיך בעצם בשירה בשני קולות של גרוהל ובתו ויולט. האחרונה נחשפה בהופעות המחווה להוקינס עם ביצועים מרשימים לשירים של ג'ף באקלי ואילו כאן היא חולקת עם אביה דואט יפה של קוצים ושושנים.
לביקורות מוזיקה נוספות:
קטע חריג אחר באלבום הוא האפוס The Teacher, שבו גרוהל נפרד מאישיות מרכזית אחרת בחייו, אמא שלו, שהייתה מורה. אבל כאן הבן שלה אומר "לימדת אותי לנשום אבל לא לימדת אותי להיפרד". שיר טיפוסי של פו פייטרס לא נמשך עשר דקות (וגם לא חצי מזה), ואילו הפעם גרוהל מתנסה במיני אופרת-רוק יומרנית במידה, שמתלכדת היטב ובעצם מהווה חטיבה אחת עם הסיום הנוגע ללב של האלבום, בשיר The Rest.
גם אם לא היה ממש ערפל סביב עתידה של הלהקה – וגם המעט שהיה התפזר בהופעות המחווה הגרנדיוזיות להוקינס - עדיין יש משהו מעורר השתאות במהירות ההתאוששות שלה. אפשר לטעון בקור, אך גם במידה של צדק, שגרוהל הקים את הלהקה לבדו (ובמקרה שלו זה נכון כפשוטו) והוא היחיד שיפרק אותה. באלבום הזה הוא כמובן מתופף בעצמו, מה שבטח עוזר לתחושה שעסקים כרגיל.
אבל הסיפור, כך נדמה, עמוק יותר: פו פייטרס היא להקה כל כך מצליחה ומוצלחת כיוון שהיא חפצת חיים, כאינסטינקט בלתי נשלט וגם כעיקרון אידיאולוגי. בסוף, זה המסר של כל ריף עתיר רגש וכל פזמון שנקלט תוך שניות. זה גם הכוח מאחרי המבע הקולי הכה מזוהה של גרוהל (או אם תרצו, הגרוהלינג): זעקה שמהדהדת את התהום האינסופית של זמרי הגראנג' האיקוניים אבל בקצה שלה נמצא גם גביש סוכר. לכן גם כשהמוות מביס איש מפתח בלהקה, היא לא מחזירה ציוד כל כך מהר.
