מי היה הגיבור שעצר את הטנק הסורי בשערי דגניה ב-20 במאי 1948, ובכך הכריע את מלחמת העצמאות? השאלה היא את מי שואלים. חמישה אנשים, שהגיעו מחמישה קצוות של החברה הישראלית, טענו לכתר הזה וכל אחד מהם היה משוכנע עד יום מותו, בכל לבו, שהוא זה שהכריע את המערכה במחי גבורתו.
לפי אחת הגרסאות, ברוך בר לב (בורקה), מפקד כיתת גדנ"ע וחבר משק דגניה, הערים על צוות הטנק, גרם לו להיעצר בשער הקיבוץ ואז יידה לעברו מספר בקבוקי תבערה והבריח את אנשיו. שלמה אנשל לעומת זאת, איש הבריגדה היהודית בעברו, התעקש שהוא זה שעצר את הטנק. לדבריו, הוא נשכב מול הטנק ושיגר לעברו שלושה פגזים ממטול הפיא"ט, ורק בפעם השלישית הצליח לפגוע בו. גם יצחק עשת, שנפטר לפני כשנה בגיל 98, ושירת קודם בצבא הבריטי וצבר בו ניסיון על מטול פיא"ט, טען שהכניע את הטנק לאחר ששיגר לעברו פגז מהמותן. לדבריו, הוא הרג את אחד הטנקיסטים וגרם לשני להימלט ולהיהרג על ידי רימונים.
הרביעי בחבורת הטוענים לכתר הוא דוד זרחיה (דוידסקו), סגן מפקד מחלקה בחטיבת כרמלי, שסיפר עד יומו האחרון איך עלה על טנק הרנו R-35, דפק על הצריח והבטיח לטנקיסט שלא יאונה לו כל רע. מרגע שהשריונר הסורי פתח את הצריח, נורה לעברו צרור יריות. הסורי השיב אש וזרחיה השחיל רימון יד לתוך הטנק. האחרון והנוגע ללב היה שלום הוכבאום, ניצול שואה וחבר דגניה, שטען שהוא זה שהכניע את הטנק כשהשליך לעברו בקבוקי תבערה מאולתרים.
אסף ענברי הקדיש את ספרו עטור השבחים, "הטנק" לסיפור הגבורה הזה שעובד למחזה על ידי יואב שוטן גושן ועירד רובינשטיין (שגם ביים את ההצגה), ויעלה בתיאטרון הקאמרי בשבוע הבא. "הספר נע בין 1948 ל-1973, בין המיתוס לשברו", אומר שוטן גושן. "בין הרגע הלא ייאמן שהוקמה פה מדינה, לבין הרגע שהמדינה הזו כמעט נעלמה לנו. המעבר הזה שולח את הגיבורים לחשבון נפש, ואותנו להבין מה זאת בעצם הישראליות. גיבורי ההצגה הם נציגי השבטים. זרחיה הוא השבט המזרחי, אנשל הוא יקה שמאמין בדייקנות, בורקה הוא השבט הימני, הוכבאום הוא הקיבוצניק המפא"יניק, ועשת התל-אביבי הוא נציג האליטה הישנה שמאבדת את כוחה. כל אחד מהחמישה מאמץ לעצמו נרטיב והתפקיד של עירד ושלי הוא לכבד את כל הגרסאות".
"אבא שלי הוא זה שעצר את הטנק"
ביום ראשון התכנסו בחדר החזרות של התיאטרון הקאמרי קציני שריון בכירים שנלחמו במלחמת יום הכיפורים, לצד כמה מבני משפחותיהם של חמשת הגיבורים. ענת עשת, בתו של יצחק עשת, שמתגוררת כיום בלונדון, משוכנעת בכל לבה בצדקת גרסתו של אבא שלה. "מבחינתי אבא שלי הוא זה שעצר את הטנק", היא אומרת. "הייתה בדיקה בליסטית של משרד הביטחון שהראתה שהחור בטנק היה יכול להיווצר רק על ידי פיא"ט. אבי היה בבריגדה היהודית ושם הוא למד להשתמש במטול הזה". אולם לדבריה מתנגד שוטן גושן ואומר כי "החברים בדגניה טוענים שהוכבאום הוא שעצר את הטנק ושהחור בטנק היה עוד קודם".
"אני מאמינה לגרסה של אבא שלי. זה גם מה שהוכיחה הבדיקה הבליסטית", היא מוסיפה. "זאת הייתה המורשת שאבא הנחיל לנו. הוא ידע שיש גרסאות נוספות, אבל חשב שהן לא נכונות. הוא גם כתב את כל הדברים האלה לקראת יציאת הספר של אסף ענברי".
מה חשבתם על הספר של אסף ענברי?
"לא שמחנו על הפרסום בספר. הוא עיוות את דמותו של אבא. לדעתנו הוא העליב את דמותו וחטא גם לאמת ההיסטורית. הערנו על זה ואמרנו לו, אבל זה היה מאוחר מדי. לכן אנחנו שמחים שיואב שוטן גושן ועירד רובינשטיין הקשיבו לנו. מאוד נהניתי מההצגה. יש בה שילוב של רגישות, היסטוריה ומורשת".
דודו ניב, שמגלם בהצגה את עשת, התאהב בדמותו: "כשאתה קורא את הטקסטים של אבא של ענת, כשאתה קורא את הלך המחשבה שלו, את החמלה שיש בו, את האהבה שלו – אם זה לבני אדם ואם זה לצבא ולמולדת - אתה מתאהב בו ורוצה שהוא יהיה האבא שלך", הוא אומר. "כשקראתי את מה שהוא כתב אמרתי, 'זה אבא שלי', והתחלתי לשחק בעצם את אבא שלי. אבא שלי, יצחק נימקובסקי, ואבא שלה משתלבים בדמות שאני מגלם".
ענת, מה אבא שלך היה אומר לו היה רואה את ההצגה?
"הוא היה מאוד מתרגש ועכשיו אני מתרגשת עבורו".
רובינשטיין ושוטן גושן הכירו בשירות הצבאי שלהם כששירתו כלוחמים ביחידת החילוץ 669. "השירות הצבאי הביא אותנו למצבים שהחיים שלנו היו תלויים אחד בשני, וזה מה שיצר את האמון הגדול בינינו", אומר שוטן גושן. "ברגע שסיימתי לקרוא את הספר הלכתי לשתות כוס מים ומיד התחלתי לקרוא אותו שוב. הוא סחף אותי. התקשרתי לעירד ואמרתי לו, 'אתה חייב לקרוא את הספר'. אחרי זה העברנו נסיעה באוטו והתחלנו לרקום את העיבוד. הרבה אנשים מתרפקים על הימים הרחוקים בצבא. הנה יש לי כבר שיער לבן, וככל שהזמן עובר אנחנו מתרפקים איזה גדולים היינו בצבא. זה משהו מאוד ישראלי".
אסף ענברי היה מעורב ביצירת המחזה?
"נעזרנו בו בשלבי הכתיבה. הוא נתן הערות לדראפטים וגם ביקר בחזרות. אבל היינו צריכים גם לדעת להתרחק מהספר כי לא מדובר באותה יצירה".
מיכה סלקטר הוא שלום הוכבאום, אוד מוצל מברגן בלזן שעלה לארץ. "הגרסה הרשמית של הממסד היא ששלום הוכבאום עצר את הטנק", אומר סלקטר. "הוא אילתר בקבוק מולוטוב וזרק אותו על הטנק. ההצגה לא עוסקת בשאלה מי עצר את הטנק, אלא איך בונים מיתוס ואיך מעניקים למישהו מעמד של גבורה כדי לחנך אחריו דורות. עד היום מגיעים לטנק בדגניה כיתות מבתי ספר".
מה מחבר אותך אליו?
"אני מתחבר לאנשים שבאו מהשואה דרך הסבים והסבתות שלי שבעצמם היו פליטי וניצולי שואה. אני סוג של דור שני מהבחינה הזאת. יש לי את היכולת הנפשית להבין את כאבם".
יואב לוי מגלם את דוד זרחיה, ששכל את בנו, מפקד פלוגה בשריון, בתעלה. "לצערי אני מכיר הורים שכולים", אומר לוי, "ופשוט ניסיתי להיות הקול שלהם. ניסיתי לגשת לתפקיד הזה דרך דברים שסיפרו לי שהם חוו בעקבות האובדן. אני בהחלט לא יכול להתחיל לדמיין מה זה לאבד ילד, אז כל מה שאני יכול לעשות זה לנסות להיות הקול של מישהו".
מה ידעת על מיתוס הטנק בדגניה לפני שהתחלתם בחזרות?
"ידעתי על המיתוס מעט מאוד, רק שהטנק הסורי נעצר בשערי הקיבוץ, ומהווה מונומנט של גבורה. אפילו הייתי שם בטיולים, אבל לא ידעתי שיש חמישה אנשים שטוענים שהם עצרו את הטנק. הייתי בטוח שהסיפור ברור ושיש רק גרסה אחת. אני חושב שכולם צודקים. לדעתי היה שם ברדק כזה גדול שאף אחד לא יודע בדיוק מי זרק מה. יכול להיות שבאמת כל החמישה שהשתתפו באירוע הזה, תרמו את חלקם בעצירת הטנק. אני בוחר להאמין לכל החמישה".
ענת, בתו של יצחק עשת, בטוחה שאבא שלה הוא האיש היחיד שחיסל את הטנק.
"אני יכול להבין שהיא כועסת. הרי זו המורשת של אבא שלה. זה מזכיר לי את הכתבה שהייתה על התמונה של משחררי הכותל במלחמת ששת הימים. כל אחד בטוח שזה הוא. אני יכול להבין את הוויכוח על הרצון להיות חלק מהאתוס הזה, אבל אני רואה את זה אחרת. מה שחשוב זה שהם היו שם".
שמחה ברבירו, שמגלם את שלמה אנשל, נסע לקיבוץ דגניה א' כדי ללמוד על כוחו של המיתוס. "נפגשתי עם יעל מארכיון דגניה והצלחנו למצוא סרט על הוכבאום, שמראה איך הוא מקדם את המבקרים שבאים לראות את הטנק. הטנק קטנצ'יק, והחור קצת מאכזב. מה שמרגש בסיפור הזה הוא שהמיתולוגיה מדברת על אנשים פשוטים שהגיעו מהשואה, שסבלו שם, אנשים בשר ודם".
שלושה מפקדים בכירים שנלחמו במלחמת יום הכיפורים צפו בחזרה. "החיבור בין סיפור הטנק למלחמת יום הכיפורים הוא מיוחד במינו", אומר תא"ל דני ורדי, ששירת לפני המלחמה כמג"ד גדוד 53 ברמת הגולן. "ההצגה נוגעת ללב במיוחד למי שעבר את מלחמת יום הכיפורים", הוא אומר. "אני לא צריך את ההצגה בשביל לחזור למלחמת יום הכיפורים, אבל כשאתה צופה בחזרה ושומע את הקולות זה מעורר בך זיכרונות".
סא"ל במיל' דוד כספי שירת במלחמת יום הכיפורים כמג"ד בחטיבה 205 של יוסי פלד ברמת הגולן. "ההצגה הזאת מזכירה לי את הסדרה 'שעת נעילה'", הוא אומר. "גם שם יש סיפור על אב שמחפש את בנו. הייתי נסער כשצפיתי בחזרה. זה הזכיר לי סיטואציות וסיכונים שהיו במלחמה ואת הנפגעים, הפצועים וההרוגים, שחלקם היו מיטב חבריי. לא יעזור לנו, הלוחמים שחווינו את המלחמה, כל אירוע מחזיר אותנו לאותם ימים. לא ניפטר מזה. אני איבדתי במלחמה את המג"ד והסמג"ד וקיבלתי את הפיקוד על הגדוד במהלך קרב".
איך מעבירים את המורשת הזאת לדורות הבאים?
"אני נפגש עם בני נוער וקצינים צעירים כדי להעביר להם את המורשת. יש לי בן שהיה רב סרן, מ"פ בשריון, שהלך בדרכי ויש לי נכד שמשרת בחיל הים. כשהוא כותב לי שהוא בים אני דואג לו".
תא"ל יצחק רבין היה מג"ד גדוד 249 של חטיבה 500 בסיני. "קיבלתי את הגדוד באמצע המלחמה לאחר חציית התעלה, אחרי שהמג"ד דן ספיר נהרג. ההצגה לקחה אותי חמישים שנה אחורה. הייתי באזור כשהטנקים נפלו למימי תעלת סואץ. לא פשוט להיות בתוך הטנק, להפעיל אותו נכון, להילחם. לכל אחד יש את הפחדים שלו והוא חייב להתגבר עליהם".
הילדים שלך הלכו בדרכך?
"הבן שלי שירת כקצין בשריון והבת שלי הייתה מדריכת שריון. כשאני התגייסתי לשריון, אבא שלי תמיד אמר, 'שאלוהים ישמור ולך תצליח'. זה מה שחשבתי כשבני שירת".
