כשהייתי בן 16, זומנתי ליום מיונים של הצבא בתל אביב.
לפני 20 שנה - נסיעה מעפולה לתל אביב - הייתה כמו טיסה לחו"ל.
היינו מתכוננים אליה בהתרגשות גדולה במשך ימים רבים.
לא כמו היום, שהכול מרגיש קרוב וזמין ונגיש.
"אני אקפיץ אותך", הבטחת לי.
ידעתי שאם אתה מבטיח – אתה גם מקיים.
שעתיים וחצי לקחה ההקפצה הזאת.
שעתיים וחצי שבמהלכן אתה אוחז בהגה בבטחה.
אני יושב לידך, נרגש.
ושנינו שותקים.
ככה נסיעה שלמה.
בסוף הגענו.
נעצרת מול הכניסה, שחררת את החגורה, ואני נפלטתי מהטויוטה הישנה שלנו אל בניין המיונים ונבלעתי בתוכו.
כשיצאתי כעבור 3.5 שעות, עם ראש מושפל, עדיין ישבת ברכב.
"חיכית פה כל הזמן הזה?", שאלתי אותך בתמיהה.
הנהנת עם הראש, ביקשת שאחגור, התנעת את הטויוטה והתחלת לנווט את דרכנו חזרה לעפולה.
ושוב נסיעה של שעתיים.
ושוב שתיקה של שעתיים.
אפילו לא שאלת אותי איך הלך במיונים.
גם לא כשדמעת-אכזבה קטנה התגלגלה לי מהעין, צנחה על הריפוד של המושב הקדמי, והותירה עליו עיגול כהה ומדויק.
היום אני מבין את מה שלא יכולתי לראות אז בעיניים של ילד –
זה לא שלא שאלת כי לא עניין אותך.
זה לא שלא שאלת כי לא היה לך אכפת.
לא שאלת... כי פשוט לא ידעת איך.
בדור שממנו הגעת, לימדו אתכם איך לעבוד אדמה.
איך לפרנס משפחה.
איך לדפוק מסמר בקיר.
הרבה יותר קשה ללמד איך לאהוב ילד.
זה לא טור של סגירת חשבון אבא.
להיפך.
אני כמעט בן 40, ורק עכשיו אני חוזר אחורה בזמן, ומגלה כמו יבשות נסתרות - את כל הדרכים המשונות והסמויות שבהן ניסית להגיד לי במהלך השנים שאתה אוהב אותי –
כששכרת את האולם הכי יקר בעפולה לבר מצווה שלי, למרות שלא היה לך גרוש על התחת, ובעל האולם לא הסכים לעשות לך הנחה.
כשמילאת לי את מיכל הדלק בטויוטה כדי שיהיה לי לסופ"ש כשחזרתי מהצבא.
כשכיסית לי את המינוס, בלי לבייש אותי, גם אחרי שכבר עזבתי את הבית.
כש"הקפצת" אותי - שעתיים וחצי נסיעה לתל אביב – וחיכית ברכב עוד 3.5 שעות עד שאצא מהמיונים.
האבות של החברים סביבי היו עטורי שבחים ותארים.
אחד היה הכי עשיר.
אחד הכי חזק.
אחד הכי מצחיק.
אחר הכי חכם.
ואתה, אתה אף פעם לא היית הכי-הכי בשום דבר מאלה, אבל מכולם –
היית האבא הכי טוב.
מכל התארים הנכספים שיכולת לבקש לעצמך, זה האחד שדבק בך.
השנים חלפו, והזקנה שלחה אליך זרועות ארוכות ומפותלות.
אתה חולה כבר תקופה ארוכה, ומהקיבוצניק החסון עם עיני התכלת נשאר עכשיו רק צל של אדם.
אני מגיע לבקר אותך בבית ילדותי בעפולה.
הבית שהיה ספוג בזיכרונות משפחתיים, ברעש סכו"ם וצחוק מתגלגל, בריח בישוליה הפשוטים והאלוהיים של אמא, ספוג עכשיו בריח עצוב של חולי ותרופות.
הזיקנה, מתברר - ממש כמו בעל האולם ההוא מעפולה - לא עושה הנחות.
ובבית שבו סעדו פעם סעודות מלכים,
היום סועדים בני אדם.
המפגש איתך תמיד סוער ורדום, והוא מציף בי מנעד כל כך רחב של רגשות -
ממש כמו בימים המשוגעים של מזג האויר - שמתחילים בטפטוף, ממשיכים בשרב, נמתחים לעננות ונסגרים ברוחות נעימות.
אני כועס עליך.
כי איך יכול להיות שהאבא החזק שלי - הגזע האיתן, האדמה היציבה, הידיים הבוטחות על ההגה של הטויוטה – נכנע ככה לציפורני הזמן?
איך יכול להיות שהזקנה ליפפה את עצמה סביבך כמו תכריכים, ולא השאירה, אף לא חריץ אחד שיחשוף קרע עין או פיסת עור?
לפעמים בא לי להקים אותך מהכורסא שכבר קיבלה את הצורה שלך, לגעור בך:
"יאללה, מה אתה מתפנק?", ולשים לך דיסק ישן של שרית חדד כמו שהיית שם לנו פעם בנסיעות, רק כדי לשמוע את אמא ממלמלת: "בחיים לא ראיתי אשכנזי שאוהב ככה את שרית חדד!".
ואני מתבייש.
כל מי שטיפל בהורה חולה מכיר את ההרגשה הנוראית הזאת שאתה נאבק בה - הבושה.
לפעמים, כשאתה מועד או כשאתה מתבלבל או כשהמבט התועה שלך נוחת על נקודה דמיונית באוויר ואתה מדבר לא לעניין, אני מתבייש.
ואז מיד מגרש את ההרגשה הזאת.
נלחם בה.
הודף אותה.
קוטע אותה באיבה.
למרות שהיא אנושית.
וטבעית.
ושצריך לעבור דרכה.
ואני מפחד.
כי מה יהיה אם גם אני אזדקן ככה?
מה יהיה אם גם אני אתחיל לשכוח?
מה יהיה אם גם אני אצטרך שיטפלו בי?
מה אם אתה בכלל מראה מקוללת או מנהרת זמן אכזרית לעתיד שמחכה לי?
ואני גאה בך.
ומרחם עליך.
ומעריץ אותך.
וסולח לך.
ומבקש ממך סליחה.
ובעיקר, אני מתגעגע אליך.
ואני יושב לידך, ומנסה לנהל איתך שיחה אגבית, כמו שני זרים במעלית.
אבל כמו שלא הצלחנו לדבר אז, אנחנו לא מצליחים לדבר גם היום.
והרגליים שלך נפוחות וכחולות.
וההליכון מקופל ומונח למרגלותיך.
ועל השולחן נשארה חתיכת עוגה שאתה אוהב, שאמא אופה לך כל שבוע, כבר 50 שנה.
ואני לוקח נשימה, ועוצם עיניים, ומרכז את כל התודעה שלי ואת כל האיברים בגוף שלי כדי להגיד: "אני אוהב אותך", אבל פשוט לא מצליח.
כנראה שאנחנו הרבה יותר דומים ממה שחשבתי.
בסוף אני מבין שאני לא העניין פה בכלל.
שאין לי ברירה, אלא לחצות את הנהר – מהגדה שלי אל הגדה שלך, ופשוט להיות איתך.
ככה, בלי לחשוב מה זה אומר עליי או עליך.
בלי חישובים. בלי חשבונות. בלי השלכות או מראות או השתקפויות.
סתם לשבת לידך. לזרוק בדיחה. לשים לך את הטלנובלה הישראלית עם יהודה לוי שאתה רואה בשידורים חוזרים כבר שנתיים. להגיש לך עוד ביס מהעוגה של אמא.
לשאול אותך: "מה איתך אבא?".
לשמוע אותך עונה: "אצלי עשר נעמיקו!".
ולדעת שאתה באמת מתכוון לזה.
ואז אתה מבקש שנעביר לחדשות.
כתבה מייאשת רודפת כתבה מייאשת.
הטירוף בחוץ חוגג.
גם המדינה, כמוך אבא, לא מזדקנת יפה.
ברחובות אנשים נלחמים.
אתה בוהה במסך ובטח שואל את עצמך במי אנחנו נלחמים הפעם –
בסורים? באיראנים? בלבנונים?
ואין לי לב להגיד לך: "בעצמנו, אבא. הפעם אנחנו נלחמים בעצמנו".
ויש בי חלק ששמח על זה שאולי אתה לא מבין.
שאתה לא לגמרי ער למה שקורה בחוץ.
שאתה לא רואה את המדינה הפצועה שלנו - קרועה ומשוסעת - עולה בלהבות.
לפעמים עדיף לא לדעת.
ואני חושב על החוט הזה - השקוף, הנצחי - שמחבר בין לבבות של אבות ובנים, חוט שמה לו ולביולוגיה ולמגדר ולהגדרות ריקות וטכניות?
ואני מתחנן שמישהו יעביר לשר הרווחה שלנו את תורת החוט ההוא, לפני שהוא אוסר עליי לאמץ ילד.
תמיד שואלים אותי למה אני כותב רק על אמא שלי, הלביאה והגיבורה.
"איפה אבא? הוא לא בתמונה?".
תמיד שכנעתי את עצמי שאין על מה לכתוב.
אולי פחדתי לצאת ולחפש.
אולי פחדתי ממה שאמצא.
אבל עכשיו, אחרי כל כך הרבה שנים של שתיקה, הגיע הזמן להגיד לך את מה שכל כך קיוויתי שתגיד לי, ופשוט לא הצלחת:
אני אוהב אותך.
בשבת האחרונה חגגנו לך יומולדת.
התאספנו כל המשפחה במסעדה.
הובלתי אותך בכיסא גלגלים חורק לשולחן.
חיימקה, בן הזוג שלי, דאג שיהיה לך נוח.
אימא שלי ביקשה שאזמין לך רביולי.
כשסיימנו יצאתי להביא את האוטו כדי לקרב אותו לפתח המסעדה למענך.
ידעתי שעכשיו אחי ואחותי מתפעלים אופרציה שלמה כדי להוציא אותך בזהירות, ושזה בטח ייקח לא מעט זמן.
אז נעצרתי מול דלת הכניסה, דוממתי מנוע, שחררתי חגורה, וחיכיתי עד שתצא.
הייתי מחכה גם 3.5 שעות אם היה צריך.
חיכיתי לך אבא, כמו שאתה חיכית לי.
