בוקר טוב, לונג קובידז סובלימטיביים שכמוכם. קר הבוקר, ועוד יותר קר היה אתמול (שבת) בלילה, עת איבדנו את הכפית השנייה, השרירית והסלחנית יתר על המידה, מייקל לואיס. אם היו זמנים בהם שמחתי על כך שזהר שטראוס נשאר במשחק על פני שחקנים אחרים, הם חלפו ללא שוב. עכשיו אני פשוט יושבת וצופה בו עושה טעות אחרי טעות, כולל טעויות שלא פעם קובעות את כיוון המשחק, ומייחלת לנס כריסמס שיגרום לו להבין שהגיע הזמן להקריב את עצמו לטובת משפחת האדם של "הישרדות", ולצאת מהמשחק.
רגע ההדחה מתוך "הישרדות VIP"
(באדיבות רשת)
כמובן שהעצב על ההדחה של מייקל לא אומר שהמהלך לא היה נכון – רגע לפני האיחוד, מייקל הוא האיום הכי משמעותי במשחק. אם לאף אחד לא כדאי להגיע לגמר עם דנדן, למשל, האיש שאפילו הסרטנים שהוא בישל לא הצליחו לכעוס עליו, עם מייקל לואיס לא תהיה לאף אחד ברירה. הוא פשוט יסלול לעצמו את הדרך אל הגמר מכוחן של משימות חסינות אישיות ומיומנויות הדחקה רגשית מרהיבות. ההחלטה להדיח אותו הייתה מהמוצדקות, וגם הנוחות שלו, בואו נודה. הנטייה של מייקל לא לכעוס על האנשים שמדיחים אותו, זאת שהסעירה כל כך את הטרובדורים דודו וג'קי, שומרי הסף של כל רחשי הלב, הפוסקים המוסריים האחרונים, הקינגים של הסנוקר של הרגשות - מאוד הקלה עליהם בבואם להניח את האבנים בצד של מייקל בדו קרב הבקתה. איזה כיף ושפוי זה להדיח מישהו ואז לקבל ממנו חיבוק מנחם, אה? פתאום זה כבר לא כל כך מפריע לכם שהוא פרידמן מאופק, שכשהוא ממש כועס הוא מבטל את המינוי שלו ל"הארץ".
ג'קי לא הסתפקה בהדחה של מייקל ותחבה את הסכין עוד קצת כשארגנה שזהר יכתוב את השם של שירה, מהלך שהעצים את תסמונת שטוקהולם שהיא לוקה בה כרגע, שידועה כתסמונת אלינה לוי מעונת בוזגלו. והנה הבעיה שלי עם שיטת המשחק של ג'קי - ג'קי היא לא שחקנית טובה במיוחד. ההתקדמות שלה במשחק, אם ננטרל לרגע גורמים שקשה לכמת כמו התערבות הפקתית (למשל, ההחלפה של שירה וורד שהצילה לה את העכוז), ג'קי היא פשוט שחקנית טובה יחסית לשורדים האחרים, שרובם המכריע אינם שחקנים כלל, אלא בנות אולפנה שיצאו ליום טיול בעמק החולה, איבדו את המדריכה ולא מצליחות להבין לאן הן אמורות ללכת.
המהלכים של ג'קי מתאפשרים רק הודות לעובדה שאנשים סביבה פועלים בנאיביות חסרת גבולות או לחלופין בחוסר הבנה גמור של המשחק. זה קל לירות ברובה מים כשמייקל לא מצלצל בפעמון ומעדיף להאמין שוב ושוב לג'קי שמשקרת לו שוב ושוב (ובצדק!); כששירה, חסרת כל עמוד שדרה במשחק, מתכנסת תחת הכנף שלה ונותנת בה אמון מוחלט, שלפני רגע הפקירה באותה מידה של רכיכות לטובת זהר שטראוס; כשקובי לא מעז להוציא את הרגל שלו מהעיגול או לחשוב איך הוא מניע משהו במשחק במקום לשבת ולרעוד, וכשזהר נופל כל כך בקלות לפחים שהיא טומנת לו בזמן שהוא עושה את הפרצוף של המאפיונר, ומתפלא שהתסריט לא נענה לו כמו שהוא רגיל. השטיקים הפשוטים שלה לא היו מחזיקים מים מול אנשים שיודעים ורוצים לשחק את המשחק.
וכאן מגיעה הבעיה השנייה שלי עם ג'קי, והמבאסת מכולן: ג'קי היא לא טלוויזיה טובה. היא מופע מצמרר של קרינג'. היא לא נבל מהסוג המלהיב לצפייה. המשחק שלה לא אלגנטי, אלא מונע מפחדים, בריונות וטרור רגשי. היא לא פיין טיונינג אלא דיסטורשן. נצמדת בנואשות לנרטיב שלה על אשכנזים ומזרחים, מתעליינת ומתקרבנת ופותחת פה ג'ורה עוד לפני הקפה של הבוקר, מאמינה שרק לה מותר לשקר, לבגוד, לשחק. אצל דודו אוואט זה מגיע בהבלחים, הגסות המעונבת שלרגעים צצה ומזכירה לנו מי האיש. אבל ג'קי לא מפסיקה לדבר וגם מקבלת את כל זמן המסך שהיא רק יכולה לחלום עליו, וזה פשוט יותר מדי. בניגוד למה שלימדו אותך לחשוב, אזולאנדו, וולגריות אינה חמימות רגשית, למרות שהרבה אנשים נוטים להתבלבל.
לא משנה כמה מתוחכמים יהיו המהלכים שלה (והם לא, הם אלף-בית של "הישרדות") ואם היא משתמשת בשיטות מהמעבדות של נאס"א, ג'קי לא מייצרת חוויית צפייה מהנה, וזאת הבעיה שלי איתה כצופה. הצפייה בה משסה בגסות את שירה בזהר במקום לשתוק ולתת למהלך שלה לדברר את עצמו, גורמת לי לרצות ללעוס לעצמי את הטחול ולירוק אותו על המסך. החיים אולי הפכו אותה לאדם שורד אבל הדרך הדורסנית שלה לשרוד הופכת אותי לצופה סובלת, וזה, יותר מהכול, מעיד על הקצר בין העורכים לצופים. להציב במרכז העונה דמות שמשניאה את עצמה על רוב הצופים, זה באמת חגורה שחורה באטימות. ולא, זוארץ, זה לא משחק רגשי, זאת רק הגרסה המתישה והעצובה שלכם למשחק. בשבוע הבא: דנדן בוכה ובצפון תל אביב נותנים לגמור משפט. תהיו חזקים.
