מאיפה להתחיל? הסיפור של קובי מאור ב"הישרדות VIP" כולל לא מעט רגעי שיא. הוא האיש שלוהק על תקן הקומיקאי, זה שההפקה קיוותה שיספק לה כמה רגעי דאחקה כדי למלא את הפרקים, אבל הוא בעצמו יעיד ראשון, "מצחיק זה לא היה". הוא האיש שכבר בחלוקה לשבטים בחר בשבט אחד וברגע האחרון, לפני שהדלת נסגרה, החליט לעבור לשבט השני. הוא האיש ששינה ב-180 מעלות את מהלך המשחק כשבחר להחליף בין שירה לוורד ושינה את מערך הכוחות בשבט שלו. הוא האיש שניסה לכרות ברית חוץ-שבטית עם ליה וסורב, והיום היא החברה הכי טובה שלו מהמשחק. הוא האיש שהוצג כפרנואיד וצלצל בפעמון מוקדם מהצפוי. הוא האיש שלקח את שרשרת החסינות האישית כשאיש לא האמין שהוא יזכה. והוא האיש שהגיע לאיחוד (שישודר מחר, שבת, רשת).
הכל החל לפני קצת פחות משנה, כשבמהלך נסיעה דרומה קיבל מאור טלפון מהפקת "הישרדות", שהציעה לו להצטרף לעונה הקרובה בפיליפינים. מאור הוחמא אבל נטה לסרב. "זה היה נראה לי לא בשבילי, מן ניסוי שהוא לא לי - מבחינת להתכסח או לריב עם אנשים, מה יגידו עליי ואיך אני אצא", הוא אומר בריאיון ל-ynet. לאחר התייעצות עם אשתו, דנה, ועם חברים קרובים - הוא הפתיע והחליט ללכת על זה. על הפרק הייתה גם הצעה להצטרף לעונת "האח הגדול" שעמדה להתחיל, אבל מאור החליט שאם כבר הוא הולך - אז ישר לגרסת המתקדמים. "זאת הייתה תקופת קורונה, לא היה שום דבר. בתוך הקורונה קרו הרבה דברים מוזרים, אבל אולי זה מה שיפה בתקופה הזאת. ואני ממש ממש שמח שהלכתי לשם. הייתי עושה את זה שוב".
והדברים שחששת מהם? איך תצא, מה יחשבו עליך...?
"זה מסע התבגרות כזה. עד היום זה היה תמיד, 'קובי, אנחנו מתים עליך! רואים אותך כל שבת, איזה מתוק!', ועכשיו יש גם קולות אחרים ודעות אחרות. בהתחלה זה קצת הימם אותי. מה זאת אומרת שלא כולם אוהבים אותי? מה קרה לקונצנזוס? אבל יש בזה משהו מעניין, מאוד כן ומבגר".
המעבר מקובי השחקן לקובן הבן אדם.
"כן. קצת באסה לי שזה קרה ככה, כי יש שחקנים שמבחוץ מכירים את הבן אדם שהם מבלי שהם היו צריכים לעבור את מכבסת הריאליטי. אבל אני קומיקאי אז אמרתי מקסימום זה יהיה מצחיק. בואי נגיד שזה יותר טרור מה שקורה שם".
מתוך "הישרדות VIP"
(באדיבות רשת)
קיוו שאתה תעשה צחוקים.
"ברור. ככה חשבו אבל לא ידעו שאני עובד רק בעבודה שלי. אם אני לא בקליניקה - לא תקבל ייעוץ. זה לא שלא שיחקתי אבל כן עמדתי שם בהלם לא מעט פעמים, וברגעים הקשים בלשון המעטה, ואנשים שואלים אותי למה לא הגבת? למה לא צעקת, יא פחדן? ואני משווה את זה לכמו שנוסעים בכביש ויש משאית מאחוריך שמהבהבת לך עם האורות והוא עוקף אותך ומקלל אותך, ואיכשהו אתם מגיעים לרמזור ועומדים שניכם והוא פותח את החלון וממשיך לטנף עליך, ואתה נמצא באזור של החלטה. אנחנו לא בהמות, אבל זה קופץ ואנחנו מחליטים להתעצבן. אז כן, ראיתי, אבל הייתה לי בראש כל הזמן הידיעה שאני צריך להגיע הביתה בשלום ואני לא עונה למשאית".
"בכל פעם שראיתי מישהו תופס את המצלמה ועושה 'האח הגדול' - העדפתי לשתוק. אמרתי, 'יאללה עם הפתטיזם הזה עכשיו'"
מאור, 43, הגיע לשדה הקרב של "הישרדות" אחרי שנהנה מאהדה חוצת שכבות הודות לדמויות הקומיות שגילם בסדרות כמו "סברי מרנן", "חברות", "מטומטמת", "עספור" ו"טקסי דרייבר", ושבילה גם לא מעט זמן על בימת התיאטרון. "הישרדות" הכניסה אותו לפינות יותר מהוססות ופחות נוחות, בעיקר מול בני הברית שלו. אבל אחד הרגעים המתוקשרים בתוכנית אירע דווקא מחוץ לגבולות האי והמשחק. במהלך שידור העונה (המשודרת בימי ב', ד' ושבת) העלה מאור פוסט באינסטגרם שלו, שבו הוא פותח חזית מול ג'קי אזולאי. "אתם צודקים. שתקתי", הוא כותב. "שתקתי מול שפה קשה, בוטה, משפילה, דורסנית, חסרת רסן. זו בפירוש התנהגות מרושעת לבני אדם, שחורגת את חוקי הטבע האנושי הבסיסי. זה כבר לא עניין של חינוך, זאת בחירה מושכלת להיות מרושעת".
"אני משווה את זה לשני מתאגרפים, שאחד מחכה לשני בחניה ורוצה לפוצץ אותו במכות מחוץ לזירה", הוא אומר היום. "ובאזורים האלה, של הבריונות, אני לא יכול לחיות. זה פגש אותי בילדות, בבית שגדלתי בו, עם אחי הגדול. אחי הגדול הוא הבן אדם הכי מתוק ומעצים ומרגש אבל – ויש אבל גדול – יש לו רגעים בלתי נסבלים, שהמילים שלו פשוט היו לי מאוד קשות. אני לא דיברתי איתו עשר שנים בגלל ההתנהגות הזאת, לא יכולתי לשאת את זה. ואני יודע איך זה נראה מבחוץ. וגם ב'הישרדות', לא הגעתי לשם כדי לחנך אף אחד. ידעתי איך זה יראה אם איש כזה גדול וענקיסטי כמוני ייכנס לריבים האלה".
"זה משהו שמלווה אותי כל החיים, 'למה אתה שותק?'. מסיקים שאני חלש אז חושבים שאפשר להגיד עוד ועוד. אני מסתכל על זה ואומר, 'בואנה, סף הקיבולת שלי מעצבן אפילו אותי'. כמה בן אדם יכול לסתום? תעשה משהו. אבל אני לא מחזיר, אני רק מזכיר לכם שזה מה שראיתם ועם זה לא שיחקתי".
אז יצאת מהמשחק עם סף קיבולת גבוה או נמוך יותר?
"גבוה יותר. אבל פעם מישהו אמר לי, 'שמע, להעמיד במקום זה לא להתעצבן או לעצבן'. והיו רגעים שניסיתי להעמיד במקום אבל הבנתי שלא בא לי להיכנס לזה. אז סף הקיבולת שלי גדול אבל זה כמו להגדיל את קיבולת הקיבה עם ג'אנק פוד, ואני לא חושב שזה נכון. שווה לפעמים לעצור רגע ולהיות סמוק לכמה רגעים, מאשר להיות עם כאב בטן לכל החיים. ואני חושב שהייתי עם סוג של כאב בטן שם שהתפוצץ בארץ. נכון שהמשחק נגמר, ואני מאחל למי שצריך לזכות שיזכה ואין לי טענה על המשחק, אבל האזורים האישיים שיוצאים מכלל שליטה זה מחרפן אותי".
בניגוד לאחרים לא חלקת סיפורים אישיים.
"בכל פעם שראיתי בן אדם שתופס את המצלמה ועושה קצת 'האח הגדול' - אלה האזורים שפשוט העדפתי לשתוק. אמרתי, 'יאללה עם הפתטיזם הזה עכשיו'. אין על מה לדבר אז בוא נדבר על עדות או על למה אתם מביאים ילדים או לא מביאים ילדים. או נגיד למישהו איך צריך להראות רגשות בלוויה של אשכנזים או מזרחים".
זה היה מוזר שהתחברת לברית של ג'קי ודודו ולא לזוהר, למשל. החיבור הטבעי שלך היה לצד השני.
"נכון. כי עם זוהר היה אחלה חיבור בהתחלה, אבל האינטנסיביות שלו הייתה קשה לעיכול. הוא התחיל להירגע לקראת האמצע ושם התחלתי לאהוב אותו. אבל בהתחלה הוא נורא רצה שיקרו דברים ועכשיו, ובכל הכוח".
7 צפייה בגלריה
"בהתחלה הוא נורא רצה שיקרו דברים ועכשיו, ובכל הכוח". זהר שטראוס מתוך "הישרדות"
(צילום מסך)
הוא הגיע עם רצון לעשות חוויה מתקנת.
"אני מבין מאיפה זה מגיע. אני חושב שכדי לשחק את המשחק הזה צריך הזדמנות שנייה. אני אלוף בהזדמנויות שניות, שם אני תמיד משחק אותה, ובמשחק הזה זה מאסט, אצל כולם. אז הגעתי לג'קי ודודו וזה מה שיצא. לא יודע אם זה מה שרציתי שייצא, גם בסביבה שלך יש אנשים שמאירים עליך, האנשים האלה שאתה מצחיק לידם ואיתם אתה אוהב את עצמך יותר. זה לא קרה עם האנשים שהייתי איתם שם, כי הם היו אנטי אליי והבנתי את זה מהר מאוד. הבנתי שאני כבוי, שזה לא אני המצחיק והמגניב והרהוט, כי אף אחד לא רצה לשמוע אותי. יכול להיות שזאת הייתה אסטרטגיה, ואם כן - זה הצליח".
"אני הולך כמו גופה במסדרון של איכילוב עם הדיסוננס הזה, הליצן שכולם מכירים כשאני בפנים עובר שואה. לך תסביר למישהו שהבן שלי לא נושם"
אחרי שקיבל את ההצעה להשתקע בפיליפינים, הבין מאור שלעולם לא מוקדם מדי להיערך. שלושה מאמני כושר הכניסו אותו למשטר אימונים והוא הוריד 25 קילוגרם, פלוס הקילוגרמים שאיבד כשרעב על האי. "פחדתי להיות פריק שואו", הוא מבהיר, "ולא רציתי להיות פריק שואו של אף אחד, במיוחד לא במשימות. עכשיו אני ממשיך להתאמן. זאת אחת המתנות שקיבלתי מ'הישרדות', הירידה במשקל. זה מה שהוציא אותי מהבית בחורף בגשם, בחום, הייתי שוחה בבקרים בים. בחודשיים האחרונים כבר התאמנתי פעמיים ביום. מה שלא לקחתי בחשבון זה את החום והלחות הפיליפיניים, שהכניעו המון אנשים. התאמנתי בסטודיו עם מזגן ואחרי זה שתיתי שייק, ובפיליפינים אתה לא מקבל שום פרס אחרי משימה, רק לפעמים במשימות פרס. אבל חוץ מחום ואימה אין כלום".
עשית גם הכנות פסיכולוגיות לפני התוכנית?
"האמת שכן. אשתי יועצת אישית וזוגית ודיברנו המון בקליניקה שלה. אבל אף אחד לא מכין אותך לדבר הכי גרוע, שזה הגעגועים. התרגלתי לדברים הקשוחים, לגשם, כשאתה כמו ילד שמחכה שאמא שלו תבוא לקחת אותו. לרעב. אבל ב'הישרדות' יש אזור שאי אפשר להתרגל אליו, וזה כואב בעצמות. פחדתי לשכוח את הצליל של הקול של אשתי, את הריח של הילדה, או השיחות עם הבן שלי. ניסיתי לנטרל כמה שאפשר אבל בסוף זה מכניע אותך ואתה חושב רק על זה".
היה שלב שחשבת שאתה פורש?
"בחיים לא. אף פעם לא. היו לי כל כך הרבה מקומות בחיים שיכולתי לוותר לעצמי, היו גם הרבה פעמים שלא נתנו לי אופציות לברוח, כמו המשפחה שלי או סיפור הלידה הקשה שהיה עם הבן הבכור שלי, העסק שפתחתי וקרסתי בו. היו לי הרבה תחנות סופיות, אחת אחרי השנייה, וזה היה מדרון מאוד תלול שלא ידעתי לצאת ממנו, אבל בחיים לא ויתרתי. מעשי הגבורה שאני מתפאר בהם ביני לבין עצמי ובין אשתי אלה מעשי הגבורה בחיים שעברנו שנינו, שתוך כדי שהם קרו הייתי צריך להציג איזו אידיליה, להראות את השחקן הזה שעובד בטלוויזיה ומצחיק וכולם מבסוטים ממנו. אחרי שהבן שלי נולד הוא כמעט מת לי בידיים. אחרי מה שעברתי - 'הישרדות' באמת קטנה עליי. אז שיקראו לי איך שהם רוצים, אבל בסופו של דבר אני יודע שמי שניצח בחיים האלה זה אני".
הבן הבכור של משפחת מאור, אריאל, היום בן תשע, קרוי על שם הפרופסור שטיפל בו עוד כש היה עובר. בשבוע ה-36 להריונה של אשתו, בדיקת אולטרסאונד חשפה מום בכליה שסיכן אותה ואת העובר. "היינו בבדיקה להערכת משקל והטכנאי של האולטרסאונד אומר לנו 'או-או'. ואני כבר שמעתי את כל הסאבטקסט של ה'או-או' הזה. הוא אמר שכדאי לנו לקבל עוד חוות דעת ולבדוק עם רופא, ואני זוכר שבאותו היום הייתי אמור לקחת כסף מהקאמרי ודנה אשתי אמרה 'בוא, נלך לקאמרי'. ואמרתי, 'מה עכשיו כסף? אנחנו הולכים לאיכילוב. בלי תור, בלי כלום'. קאט לאיכילוב, נכנסתי למסדרון, ראיתי על הדלתות שלטים - דוקטור, דוקטור, פרופסור, מנהל המחלקה. לא דפקתי, פתחתי את הדלת, אמרתי 'שלום לך, אשתי לא מרגישה טוב ויש לנו תינוק בבטן ואני צריך אותך'". האיש, פרופ' אריאל יפו, הוא זה שליווה מאז את משפחת מאור לאורך כל סאגת הלידה וההתמודדות שהגיעה אחריה.
"החיים שלי התהפכו שם", משתף מאור. "ואני צריך לשחק ולהצחיק, ולעלות לבמה. נחנק מדמעות ולהציג שהכל בסדר והפנים שלי סגורות ולא מבינים למה אני עצבני וטרוד. ואני כל הזמן צריך גם להרגיע את אשתי ולהגיד לה שיהיה בסדר, ואני לא מאמין שיהיה בסדר, אני חושב שיהיה גרוע. ויש בינינו פיצוצים והבית שלנו חשוך ואנחנו מוצאים את עצמנו מתחבקים ובוכים. קמים בבוקר בוכים והולכים לישון בוכים, ואני קולט שאני כבר לא עונה לאף אחד. לא מיילים לא סמסים".
ביום הלידה התברר שהחסימה הביאה להצטברות נוזל בכליה באופן שהצריך ניתוח קיסרי. "כשהוא נולד הייתי בחדר הלידה עם אשתי. הוא היה עם חצי כדורסל בתוך הבטן והכליה דחקה לו את הריאה והוא הפסיק לנשום. במשך שתי דקות הוא הפסיק לנשום, הבן שלי", משחזר מאור בכאב. "הייתי בלידה ואמרו לי, 'אבא, אולי כדאי שתצא'. ואני עם המצלמה ביד כמו איזה תייר יפני, ובכלל אני מצלם אסון, את ההירושימה. הורדתי את המצלמה ויצאתי למסדרון ואנשים מצטלמים איתי כי 'סברי מרנן', ואני הולך כמו גופה במסדרון של איכילוב. ועוד שנייה הבן שלי מת. אני נכנס לחדר של אשתי והיא שואלת אותי, 'מה שלומו?' ואני אומר לה 'תינוק מהמם, מדהים', ומשקר לה.
"כל הבית חולים על הרגליים ורופאים רצים, וצפצופים ואני לא מבין מה קורה לי. ניסיתי להתפלל ולא יצא לי כלום, עמדתי באיזה מסדרון ובהיתי באיזו אצטבה של בית החולים וחיכיתי שהרגע הזה ייגמר או שאני אגמר. היה לי מאוד קשה כשכל הזמן רצו להצטלם איתי באותו היום. אלוהים אמר, 'שמע, אתה אש באיכילוב, סע לשם'. גם שם הרגשתי שאני לא יכול להגיד לא וכל הזמן הדיסוננס הזה, בין הליצן שכולם מכירים ואני בפנים עובר שואה. רעידת אדמה. לך תסביר את זה למישהו, שהבן שלי לא נושם".
הצוות הרפואי הצליח לייצב את אריאל אבל המסע המאתגר רק התחיל. "פרופסור יפו שלח אותי כמו למבצע חיסול, להביא את הרופאים שהוא צריך. הייתי תולש אותם אחד-אחד, ומתברר שרופאים לא כל כך רואים טלוויזיה. זה לא שהגעת עכשיו לחנות ואתה עושה שת"פ על הילד. הם לא מכירים ולא יודעים והם קוראים מאמרים ולא רואים סדרות, הייתי מסביר להם והם היו מתעופפים עם הכנפיים שלהם כדי לעזור. שתי הדקות האלה, אין לתאר מה ראיתי שם. בשנייה אחת אתה הופך לאבא הכי דאגן, למישהו שאתה בכלל לא מכיר, אני לא יודע מי זה. הוא לא מדבר, לא יודע מה הקטע שלו ואתה מבין שהדבר הכי חשוב בחיים שלך זה החיים של הילדים שלך. בשנייה אחת".
אחרי הייצוב הראשוני הגיעו ארבעה חודשים בפגייה וניתוח אחד לתינוק בן חודש, שניקז את נוזלי הכליה וסגר אותה. "זה היה ניתוח של חמש שעות", נזכר מאור. "ראינו את ההורים ליד חדרי הניתוח, פחדנו מאוד. לא רצינו לחכות שם ולפחד. ידענו שיש מלון צמוד לאיכילוב והחלטנו לשבת שם, להתפלל במקום יפה. אז ישבנו שם ודנה הרימה כוסית ושתינו לחיי הבן שלנו וחגגנו את החיים שלנו. זאת הייתה הפעם הראשונה שהתחלנו לחייך. וואלה, הוא יצא מהחדר ניתוח והרופא אמר שהניתוח הצליח הצלחה יתרה, 'סגרנו לו את כל מה שצריך ועכשיו תהיה לו כליה אחת שתבצע פיצוי על הכליה השנייה. היא תגדל ואנחנו נהיה במעקב איתו. נהיה חברים כל החיים ותבואו לבקר אותי כל חצי שנה'. וזה מה שקורה".
התקופה בפגייה הייתה בטח קשה.
"בפגייה כולם בבור. הדבר הכי קשה שם זה שאנשים מסתכלים בעגלות של אחרים, לראות - מה מצב הילד? מתי הם משתחררים? לא מקנאים באוטו ולא בדירה ולא במפתחות, בכלום. רק במתי נצא מפה. עשיתי אודישנים מהבית חולים. מקבל למייל, לומד את הטקסט, מצלם במסדרון. כבר צחקו עליי שם. היה לי את 'סברי מרנן' באותה תקופה ולמדתי את הטקסט בחדר ניתוח עם הבן שלי בקומה מינוס שתיים, וזה היה הזוי. לצאת מפה, להצחיק ולחזור, הרגשתי שאני נתלש מהמקום שלי בכוח והייתי מאוד מאוד עצוב. ואז הגיעה תקופה שפשוט לא הצלחתי לקחת אודישנים כי נראיתי כמו שיט. כמו אבא בבית חולים.
"ואתה מגיע לאודישנים ואנשים קולטים ממך וייב לא נעים ואני יודע, לא הייתי כיפי כי סתמתי כל הזמן ולא סיפרתי לאף אחד שום דבר. הסתרתי אפילו מההורים שלי, שרצו לבוא לבקר. ושם גיליתי מי החברים האמיתיים שלי, שם אתה מגלה שגם האנשים הכי קרובים אליך במשפחה הם לא כאלה קרובים. שיש המון סקרנות שהיא סקרנות כמו בקריאה של צהובון. היינו פינת הרכילות וזאת היתה יותר סקרנות מדאגה.
"הייתי מסתכל מהחלון של איכילוב וזה היה בקיץ אז זה היה מוזר, כי דברים רעים קורים בחורף. אבל בקיץ הכל פורח והחיים נמשכו בזמן שהחיים שלי נעצרו. הייתי מסתכל החוצה ואומר 'אלוהים, תן לי רק ללכת ברחוב בתל אביב בלי לעשות כלום. זה כל מה שאני רוצה'. ובתחקירים של 'הישרדות' שאלו אותי, 'אתה מוכן? יהיה לך קשה?'. יש לי חברה מהפגייה, אחת המנהלות שם, שאמרה לי, 'איזה קטע, אחרי הפגייה אתה מוכן להכול. זה סיירת מטכ"ל של החיים'.
7 צפייה בגלריה
"היא אמרה לי, 'אחרי הפגייה אתה מוכן להכול. זה סיירת מטכ"ל של החיים'". מאור מתוך "הישרדות"
(צילום מסך)
"בבית חולים מצאתי את רגעי הצחוק הכי אמיתיים ויפים וכנים שלי. מתוך הבטן הכי כואבת היו לנו שם אזורים שהיינו נקרעים מצחוק, שהלוואי ועכשיו היה לי את החופש הזה לצחוק ככה, כי אתה גמור ואין לך מה להפסיד. שאתה באמת מבין, שהתפאורה מתחלפת והשמיים קודרים וכדאי לך לסתום ולשחרר ולהתקדם, אחרת הלך עליך. וזה לא איזה מיינדפולנס, 'בוא נצחק כמו דבילים'. ממש לא. מתי שהיה צריך להיכנס ברבאק נכנסתי ברבאק ונתתי לעצמי להיות עצוב ומי לא ראה אותי בוכה.
"אז אתם מדברים איתי על מי בוכה בלוויה ומי לא? בואי, כולם בוכים בבית חולים. אבל זה נראה לי פתטי להוציא את הסיפור שלי בצורה כזאת רק כדי לשכנע איזה פרסונה נון-גרטה, לאלף סוררת. למה שאני אספר לך את זה? למה שאני אתן לך את הערך הזה? היא מאוד כועסת ואומרת שהיא לא תסלח לי. אל תסלחי! אפשר לדבר על מהלכים וזה יפה ומגניב, כמו שחמט, כמו כדורגל, אבל לך תסביר עכשיו מאיפה אתה בא, ולמה אני צריך לשכנע מישהו במשהו? אתה לא יכול לעצור מישהו ולשאול אותו אם הוא אשכנזי וכמה רגש הוא הביע. זה למכור את אמא שלי בשביל המיליון, ולא בשביל זה באתי, אלא בשביל החוויה והפרנסה. עכשיו לשבת בצד לעשות איזו טסטה נוגעת ללב כדי שעם ישראל יתחבר? אנשים במשחק ציפו שאהיה אמין ולא בוגדני ומאוד חבר ומאוד עוזר, ושוב אני שואל - כשאתם נוסעים בכביש ומישהו מקלל אתכם, אתם ממשיכים קדימה או שאתם מחזיקים לו? יש לכם אומץ לשתוק? יגידו שאתם חלשים, אבל מה אתם?".
היה שלב שהציגו אותך כפרנואיד. זה היה מחובר למשהו במציאות? באמת היית שם?
"זה היה קל, כי קודם כל כולנו מונעים מפחד כזה או אחר. אני לא חששתי מבני הברית שלי אלא מזוהר ויובל, שידעתי שהם רוצים להעיף אותי. ופרק מאוחר יותר זה התברר כצעד חכם כי הייתי על הכוונת בסוף איכשהו. אז פרנואיד לא הייתי. זה חוש חד שקיבלתי מהיחסים עם אחי הגדול, למדתי מולו ממה להתרחק וכשחזרנו מהצילומים הבנתי למה לא דיברתי איתו עשר שנים. כי על האי קרה בדיוק מה שהיה לי עם אחי הגדול. אמרתי פעם לג'קי שהיא כמו האמא המרעיבה, שמרעיבה את הילדים ואז לוקחת אותם לבית חולים ומרחמת עליהם. זה היה משהו שהרגשתי עם אחי, שהוא יכול להרים אותי, להיות החבר הכי טוב, אבל אז הוא יכול לרדת עליי ולתת לי איזה משפט שפתאום אני לא קם ממנו. ואצל ג'קי הרגשתי את זה מהרגע הראשון, בלי שום חמלה. וזיהיתי את זה ישר".
ובכל זאת נשארת.
"לא הייתה לי בעיה לא לשתף עם זה פעולה, זרמתי כי אנחנו בברית. אנחנו גם בשלום עם מצרים. זאת הייתה סוג של אלימות והונאה רגשית שזיהיתי אותה, אבל הבנתי גם שזה משחק. במשחק אתה משתף פעולה גם עם אנשים שבחיים האמיתיים אתה לא בהכרח תסתדר איתם. בתכלס אני לא מסכים איתה על שום דבר שהיא מייצגת".
במה זה דומה לקשר עם אחיך?
"גם איתו לא רציתי להיכנס לעימותים, עד שנעלמתי לו וסתמתי במשך עשר שנים. התפיידתי לו מהחיים וסגרתי את עצמי בדיוק כמו במשחק. כמו דימר. במקומות האלה אני מוכן להפסיד גם 0-10, אבל אני לא אכנס למכבסה שלך. רק בעקבות 'הישרדות' אני ואחי חזרנו להיות בקשר, זה גרם לי להבין שהחיים קצרים, ואנחנו לא החברים הכי טובים אבל היה טלפון ו'מה המצב?' בקטנה.
"במשחק יש מה שנקרא פעולה פסיכופיזית, שאתה עושה משהו שמשפיע לך על הנשמה. לסטודנטים אני אומר, 'חרדים לא חייבים להתנדנד כשהם מתפללים. אבל אם תתנדנד יבוא לך אזור כזה, שיהיה לך יותר קל לשחק מבפנים את מה שאתה צריך לעשות'. אנשים לא מבינים למה שיניתי את שם המשפחה שלי ממרציאנו למאור. אומרים לי 'השתכנזת', אז לא, שיניתי אותו כפעולה פסיכופיזית כדי להתנתק מהמון דברים שאני לא מאמין בהם. ושמעתי את המילים 'פרנואיד' ו'נאיבי' גם מהמשפחה שלי, אבל בסוף מי שניצח זה אני - לא ממקום של תחרות אלא כי אני עושה מה שנראה לי נכון גם אם זה לא נראה למישהו".
תאר לך איך הייתה נראית "הישרדות" עבורך אם לא היית עוזב את השבט של ליה - שהיום, אגב, היא החברה הכי טובה שלך מהמשחק.
"כן, המעבר הזה... אני לא יודע מה עבר לי בראש, לא יודע למה עשיתי את זה. ליה היום היא חברה שלי בחיים ואנחנו צוחקים על זה, אני אומר לה, 'אני מוכן לעבור איתך הכול - אנחנו נוסעים לצפון ליום טיולים, קבענו חו"ל, אנחנו עושים על האש עם הילדים בשבת, אבל ברית איתך ב'הישרדות'? בחיים לא!'. איזה דפוק אני! ליהקתי אותה לחיים ואנחנו לא זזים אחד מהשני. אולי במשחק עשיתי את זה כי היה מותר לבחור טעות ולבחון אותה, אבל בחיים אני לא זגזגן, בכלל לא. עם אריאלי ודנה והלני שלי אני ברזל".
