לפני שהפך לסופר עבד גבריאל גרסיה מארקס כמבקר קולנוע. אחרי שהוכיח שלא כל המבקרים מבקרים כי הם לא יודעים לכתוב, הוא הסכים למכור את זכויות העיבוד על הספר שלו, "אהבה בימי כולרה", לקולנוע. כפי הנראה מארקס לא שש לרעיון – בשנת 1981 הוא אמר ל"פריז פריוויו" שהוא "לא יכול לחשוב על סרט אחד שהשתפר מרומן טוב, אבל אני יכול לחשוב על הרבה סרטים טובים שהגיעו מרומנים גרועים מאוד". הסרט לא הביא למארקס נחת – הוא כשל כמעט לחלוטין במעבר מהדף למסך והעלים את כל הקסם שאפיין את הכתיבה של מארקס.
"מאה שנים של בדידות" – טריילר
(צילום: באדיבות נטפליקס)
כשהועלתה בפניו ההצעה להעביר גם את "מאה שנים של בדידות" הקאנוני לקולנוע - הוא סירב בתוקף. רק לאחר מותו בשנת 2014 החליטו הבנים שלו למכור את הזכויות לנטפליקס, לטובת סדרה שתנסה ככל יכולתה לשמור על נאמנות למקור. זה לקח לנטפליקס שש שנים לפתח את "מאה שנים של בדידות" שעלתה אתמול. היא צולמה בקולומביה, ארצו של מארקס שבה התרחשה עלילת הספר, והיא דוברת ספרדית. כדי לאפשר את רוחב היריעה נפרשה הסדרה על לא פחות מ-16 פרקים של שעה או יותר, ששמונה מהם כבר עלו ושמונה נוספים מתעתדים לעלות בינואר. בהתאמה, נחשבת הסדרה לפרויקט הלטינו-אמריקאי היקר ביותר שנטפליקס הפיקה עד היום.
הקושי הגדול בעיבוד של ספרים למסך, בעיקר ספרים שנשענים על התובנות והניסוחים היפים של הסופר (שלפעמים מובאים כהרהוריה של אחת הדמויות), הוא הקושי להעביר באופן ויזואלי מחשבות או הגיגים. זאת היתה הבעיה העיקרית של "החברה הגאונה שלי" ושל לא מעט עיבודים אחרים, שפשוט העתיקו את עלילת הספר אחד לאחד והתפלאו לגלות שהתוצאה נעדרת את הקסם המקורי של הגרסה הכתובה.
העלילה עוקבת אחר קורותיה של משפחה בואנדיה הקולומביאנית לאורך מאה שנה וכמה דורות, החל מחוסה ארקדיו (מרקו גונזלס) ואשתו, שהיא גם בת הדודה שלו, אורסולה איגוארן (סוזנה מוראלס). השניים מתחתנים למרות הקרבה המשפחתית ביניהם ובהמשך מחליטים לעזוב את הכפר שלהם ולהקים, עם קצת עזרה מידידים, מקום חדש, מקונדו. בנוסף לרוח רפאים שרודפת אותם השניים נמלטים גם מנבואת הזעם של אמה של אורסולה, לפיה הקרבה המשפחתית תביא להולדת צאצאים עם זנב חזיר, נבואה שבסופו של דבר זוכה למענה הזועם של חוסה ארקדיו הכמה למגע, לפיה "אם תלדי איגואנות, נגדל איגואנות". איגואנות לא נולדו להם אבל החיים זימנו לזוג בואנדיה ולצאצאים שלהם לא מעט אתגרים וצרות אחרות, בין היתר מלחמות ופוליטיקה, כאלגוריה למשפחת האדם.
הכל יפה ב"מאה שנים של בדידות", אין מה לומר. היוצרים עשו ככל שביכולתם כדי לשמור על הריאליזם הקסום של מארקס. הפרק הראשון נפתח במילים הלקוחות ישירות מהספר, כמו גם לא מעט טקסטים אחרים, חלקם מושמים בפי הדמויות וחלקם מוגשים על ידי הקריינות המובילה. הם גם שמרו, בפירוט רב, יש לומר, על אלמנטים יותר שנויים במחלוקת ששזורים בעלילת הספר (1967), כמו פדופיליה, התעללות מינית וגילוי עריות, שנחשבים היום לרעיונות שיוצרים נוטים להצניע.
התוצאה היא מוצר רחוק למדי מהתפיסה שהורגלנו אליה כשזה מגיע לסדרות טלוויזיה. היא אווירתית לא פחות משהיא עלילתית, ורוחשת כבוד למרכיבים המאגיים שמארקס שזר בסאגה שלו - מתים שמתעקשים להישאר בסביבה, טלפתיה, יכולת לראות את העתיד, זיכרונות שהולכים לאיבוד, אנשים מרחפים, ידיעות שמגיעות בדרך-לא-דרך וגשם של פרחים צהובים כשהגיבור, חוסה ארקדיו בואנדיה, הולך לעולם שכולו טוב. הסצנות ארוכות, והצילומים יפים באופן שממלא את הלב עד כדי התפקעות (בעיקר בפרקים הראשונים, פחות באלו של המלחמה והקרבות). המצלמה מטיילת בתוך הלוקיישן באופן שמזכיר את הפריסה הרוחבית של מארקס בספר בין הדמויות והזמנים השונים.
בסופו של יום החוזקה של "מאה שנים של בדידות", נוכח יופיה והשפע שמאפיין אותה, הוא הצד הויזואלי ופחות הצד המילולי. הדלילות של הדיאלוגים בספר אומר שהיוצרים נאלצו לכתוב את הטקסטים האלה בעצמם, ולא תמיד הם עומדים בסטנדרט המקורי. זה לא אומר ש"מאה שנים של בדידות" היא סדרה לא טובה, זה אומר בעיקר שהיא מצריכה מהצופה גישה שונה מזו שהוא מגיע איתה בדרך כלל לצפייה במסך הקטן, ואולי גם להתנחם בעובדה שהעיבוד הנוכחי לא מחרב את החוויה השמיימית של הספר אלא דווקא משלים אותו. בעולמם של עיבודים ספרותיים למסך אין זה עניין של מה בכך.
