טיילור שרידן הוא אחד השמות היותר מעניינים היום בקולנוע האמריקני. כתסריטאי, הוא כתב את "סיקאריו" (2015) עטור השבחים ואת המערבון המודרני המצוין, "באש ובמים" (2016). כבמאי, הוא עשה את "רוחות קרות" (2017), עוד מערבון מודרני שהעיד על כישרונו גם בתחום זה. הוא גם מיוצרי סדרת הטלוויזיה "ילוסטון", שעונתה הרביעית תשודר בקרוב, ואף היא, ניחשתם נכון, מערבון שבו מגלם קווין קוסטנר ראש משפחת חוואים במונטנה.
עד במנוסה – טריילר
מונטנה היא גם אתר ההתרחשות של הסרט החדש והמוצלח ששרידן כתב וביים, "עד במנוסה" (Those Who Wish Me Dead). בצירוף מקרים עגום, שיאו של הסרט הוא בשריפת יער ענקית, שאמנם אינה מנוצלת באופן אפקטיבי למדי, אבל התמונות מזכירות את מה שראינו ממש בתחילת השבוע שעבר בהרי ירושלים. אם כבר מדברים על תזמון. אבל אם מתעלמים מההקשר המקומי, הסרט הזה בעיקר מזכיר את המותחנים הזולים שהוליווד ידעה איך לייצר בשנות ה-50, ושצמצמו את העלילה לפעולה עצמה, ללא בלבולי מוח מיותרים ("מעבר צר" של ריצ'רד פליישר מ-1952 עולה, אגב כך, בזיכרון. עדה במנוסה מנסה לשרוד בו התנקשות בחייה ברכבת נוסעת).
"עד במנוסה" מזכיר את "רוחות קרות", שבו חוקרים איש שמורות הטבע וסוכנת אף-בי-איי את נסיבות מותה של צעירה אינדיאנית בוויומינג המושלגת. התמה של גאולה אישית וחיפוש אחר שחרור מחוויה טראומטית רודפת משותפת לשני הסרטים, שבשניהם משמש הטבע עצמו גורם מרכזי בעלילה. כאן מדובר בכבאית (אנג'לינה ג'ולי), שבתחילת הסרט אנו עדים לאירוע הטראומטי מעברה: היא מאשימה עצמה במותם של שלושה ילדים שנספו במהלך שריפת יער.
אנחנו לא יודעים יותר מדי על הדמות הזו, שנותרת לכל אורך הסרט אישה קשוחה ומצולקת נפשית, ובעלת יכולת הישרדות יוצאת מן הכלל שתוכיח את עצמה במהלכו. אבל מה שלא קשה לנחש הוא, שלאישה הזאת תינתן כמובן הזדמנות נוספת להתמודד מול האש, להציל חיי ילד, ובכך לגאול את עצמה. ההזדמנות הזו נקרית בדרכה אחרי שאנו עדים, ממש בתחילת הסרט, לחיסולו של תובע מחוזי בפלורידה על ידי שני אחים-רוצחים שכירים מיומנים ואכזריים במיוחד (אידן ג'ילן וניקולס הולט). רואה חשבון אלמן מבין שזה האות בשבילו לקחת את בנו (פין ליטל המרשים) ולהימלט לאלתר מהבית. לאן? – אל בית ספר להישרדות ביערות מונטנה שמנוהל על ידי אשת גיסו, שהוא גם סגן השריף המקומי.
צמד הרוצחים – ואל תשאלו בדיוק כיצד – מאתרים אותם בקרבת מקום, ומחסלים את האב לא לפני שהוא מספיק להפקיד בידי בנו שניצל מסמך שאמור להפליל כמה גורמים בכירים שהרוצחים עובדים בשירותם. אני אוהב סרטים שלא מתעכבים על זוטות מעין אלה – ברצינות! – שעל-פי-רוב נדמות מסובכות מדי לעיכול ולא ממש תורמות לעלילה. היצ'קוק כינה זאת "מקגפין" – המוטיבציה, המנוע העלילתי שכל מה שצריך לדעת הוא שהוא קיים. על כל פנים, זהו הרגע והמקום שבו הילד במנוסה יפגוש את הכבאית במצוקה, ושניהם יחד יצאו למסע הישרדות ביערות.
וזהו. זה אחלה כמו שזה נשמע. כלומר, כל עוד לא יורדים לרזולוציות של הגיון ופסיכולוגיה. וכמובן, כל עוד מתעלמים מהגסות המסוימת של הדימויים בסרט. למשל, מגדל תצפית המתנוסס בפאליות מזהרת בלב היער ומשמש את אנשי כיבוי האש, בעיקר בזמן סערת ברקים. בסרט, שני המחסלים מציתים את היער במטרה להסיח את תשומת הלב ולאפשר להם לעבוד בשקט כדי למצוא את הילד, ושם, בסביבת מגדל התצפית בו הוא מסתתר ביחד עם מי שהצילה אותו, מתרחש חלק ניכר מהדרמה. בכלל, זהו סרט שבו הכוח האמיתי נמצא בידי נשים – האבות, בפועל או לעתיד, לא ממש ממלאים את תפקידם. בהקשר זה, דמות נשית דומיננטית נוספת היא אשת סגן השריף, שהיא גם שחורה והרה (מדינה סנגור המצוינת) – ודומני שמאז "פארגו" של האחים כהן לא נצפתה אישה בהריון מתקדם נאבקת בנחישות שכזאת מול רוע גברי.
"עד במנוסה" המבוסס על ספר מאת מייקל קוריטה שראה אור ב-2014 אינו מספק, כאמור, יותר ממותחן בסיסי. אישה וילד נמלטים מצמד רוצחים. אין בו דמות נשית שנחרטת, אגב סיטואציה דומה, בזיכרון כמו בסרטו הנפלא של ג'ון קאסאווטס, "גלוריה" (1980) – אולי המודל האולטימטיבי לסרטים דוגמתו. הוא גם לא מספק סצינות ספקטקולריות של צנחני-כיבוי אש, למעט הבלחות בפתיחה, באותה שריפת יער משתוללת שהותירה את הגיבורה חרוכה בנפשה. סביר להניח שהדבר נעשה מטעמי תקציב, אבל התוצאה היא שהאש העצומה, שאמורה להיות ציר דרמטי מרכזי בסיפור המתח והגאולה, פשוט נדמית כמו אפקט CGI זול.
אבל איפה שישנה אש ישנם גם מים, ודימוי של לידה מחדש, וגאולה. כמו ב"רוחות קרות", הטבע הוא מקום של הישרדות אך גם הזדככות. אין ב"עד במנוסה" דבר שהוא מתחת לפני השטח, שום ניואנס דרמטי או רעיוני, אבל בתור סרט שכמוהו כמעט ולא עושים היום – הוא עושה את העבודה.
