"תחת נס השמיים", שעלתה בדיסני+, היא סדרה עם סוג של הפרעת קשב – וככזאת, היא עלולה לגרום לא מעט תסכול לצופה אשר מגיע אליה כשהוא חמוש בסבלנות מוגבלת, או אפילו בסוג של הפרעת קשב משלו. היא בהחלט לא חפה מנקודות זכות - המשחק המצוין, למשל, או הצוהר המסקרן שהיא פותחת לעולמם המסוגר של המורמונים האדוקים, ומן הסתם גם הסיפור האמיתי והמזעזע שבמרכזה. אבל האופן שבו בוחר יוצרה, דסטין לאנס בלאק, לגולל את הסיפור הזה - ובכן, מונע ממנה להיות לופתת כפי שיכולה הייתה להיות, אם רק הייתה קולחת וממוקדת יותר.
"תחת נס השמיים" – טריילר
(קרדיט: ללא)
הסיפור האמיתי הזה התרחש ב-1984, ונפתח עם גילוי גופותיהן של ברנדה לאפרטי (בסדרה מגלמת אותה דייזי אדגר-ג'ונס) ובתה התינוקת, שנרצחו בברוטליות. בן זוגה של ברנדה ואבי בתם, אלן לאפרטי (בילי האול), הוא החשוד המיידי של המשטרה - חשד שמתחזק כאשר אלן מביע בפני חוקריו את חששו מפני גורל דומה שמצפה לאי-אלו מבני משפחתו הנרחבת, וחוסר יכולתם של החוקרים לאתר את בני המשפחה.
אלא שזה רחוק מלהיות כל הסיפור: בהדרגה, באמצעות פלאשבקים, אנו נחשפים לסיפורה של משפחת לאפרטי, המונהגת על ידי פטריארך מורמוני אדוק ומחמיר (כריסטופר היירדאל). אלן הוא הצעיר שבבני המשפחה, ולפיכך נחסכת ממנו מלוא תשומת לבו ההרסנית של האב. אחיו, לעומת זאת, נושאים ותמיד נשאו בנטל. הבכור, רון לאפרטי (סאם וורת'ינגטון), בחר להקים עסק משגשג הרחק מהמשפחה, ועל כך זוכה לכתף קרה מאביו, שאותו הוא מבקש לרצות. אח אחר, דן (וויאט ראסל), חזר למוטב אחרי שנים של הוללות, וכעת מוטלת עליו האחריות לנהל את עסק הכירופרקטיקה המשפחתי בזמן שהוריו נוסעים בשליחות הכנסייה המורמונית. הלחץ ניכר עליו.
בסצנה מעולה שבה אלן מגיע להציג את חברתו החדשה ברנדה בפני משפחתו, אנו נחשפים לרון, דן ואחים נוספים, על נשותיהם וילדיהם, שבט לאפרטי השלם והמאוחד. "יחד אנו יכולים לעשות הכול!", קורא האב בשיאו של הכינוס המשפחתי, מילים שבהמשך של "תחת נס השמיים" יזכו למשמעות אירונית טראגית. אבל מה שהופך את הסצנה הזו לכל כך טובה הוא לא רק האופן הנבון שבו היא חושפת את הסדקים שבאחווה המשפחתית הרעועה הזו, אלא תחושת חוסר הנוחות הנוצרת ממפגשם של בני המשפחה עם ברנדה – צעירה יפהפייה ומבריקה שגדלה גם היא במשפחה מורמונית אדוקה, אך מטפחת שאיפות קרייריסטיות שלא ממש דרות בכפיפה אחת עם המצופה מנשים בחברה המורמונית. לכל אחד מבני משפחת לאפרטי יש תגובה שונה להיכרות עם ברנדה - משיכה מינית פה, עוינות מוסתרת שם - אך המשותף לכל התגובות הללו הוא הפוטנציאל שלהם ללבלב למשהו מכוער ומסוכן בהרבה.
אבל הפסיכולוגיה המעוותת של משפחת לאפרטי ושלל הדמויות הבשרניות שהיא מציעה אינם מספיקים ליוצר בלאק, זוכה האוסקר על תסריטו לסרט "מילק" (2009) שאותו הוא גם ביים. ב"תחת נס השמיים" הוא שוזר גם את סיפורה של הדת המורמונית, החל מימיה המוקדמים, כשנוסדה על ידי ג'וזף סמית' במחצית הראשונה של המאה ה-19. כך מבקש בלאק לקשור בין האלימות והפונדמנטליזם של ראשית ימי המורמונים עם התוצאות ההרסניות שלהם בעידן המודרני.
וזה מפריע. הסיפור של בני משפחת לאפרטי חזק מספיק גם מבלי לגרור את הצופה 200 שנה אחורה בזמן, ובהחלט לא עוזר שהקטעים ההיסטוריים של "תחת נס השמיים" מצולמים, משוחקים וערוכים כמו שחזור מדוקו-דרמה שבהחלט איננה מאותה ליגת פרימיום טלוויזיוני של יתר הסדרה. גם המשחק המתמיד בין צירי הזמן - ההווה בו נחקרת פרשת הרצח, העבר הקרוב בו נכנסה ברנדה למשפחת לאפרטי והעבר הרחוק של ג'וזף סמית' ואנשיו - מתגלה כמעיק ופוגע בקצב ובנהירות של הדרמה שמנסה בלאק לבנות.
אך האשמה לא נטועה רק בבלאק, אלא גם בספר "תחת נס השמיים" של ג'ון קרקואר, שעליו מבוססת הסדרה, שכן משם נלקח המבנה הזה המעמת בין העבר להווה. אולם לחובתו של בלאק בהחלט ניתן לזקוף בעיה מהדהדת נוספת של הסדרה: דמות של חוקר משטרתי צעיר, ג'ב פיירי שמו (בגילומו של אנדרו גארפילד), מורמוני אדוק שמתמודד עם משבר אמונה ככל שהוא מעמיק בחקירה. יש משהו דידקטי ופשטני להפליא בבחירה המתבקשת הזאת, ובלאק רק מחמיר אותה כשהוא בוחר לשבץ לצידו של החוקר האדוק אנטיתזה מוחלטת לדמותו - שוטר מבוגר ומשופשף (גיל בירמינגהם), שמגיע העירה כשהוא חמוש בחשדנות ואיבה כלפי הממסד המורמוני - ומוצא את עצמו עובד תחת השוטר המורמוני. התחושה הנוצרת היא של ניסיון לדחוף את העימות התיאולוגי הנוצר לגרונו של הצופה. הנה, קחו סיפור על פנאטיות דתית רצחנית, שממוסגר בסיפור על פנאט מעט פחות פנאטי, שמתעמת עם אמונתו בגלל שהפנאטיות הרצחנית ההיא ממש טלטלה אותו. ויש לו שותף שאיננו פנאט וממש לא אוהב פנאטים, אבל הנה, הוא נאלץ לעבוד עם פנאטים אז יש לו התמודדות משלו. לא מסובך.
בעיה נוספת היא סגנון הבימוי של "תחת נס השמיים". את צמד הפרקים הראשונים ביים הסקוטי המוכשר דייויד מקנזי ("באש ובמים"), ויתר הבמאים שהופקדו על שבעת פרקי הסדרה עושים כמיטב יכולתם לשמר את סגנונו. אבל הסגנון הזה מתגלה פה כמעיק: מקנזי חוטא בעריכה תזזיתית מדי – כזו המבקשת להעצים את המשחק של הסדרה עם צירי הזמן העלילתיים, אך תוחבת שברי סצנות זו לתוך זו ויוצרת תחושה של חוסר מיקוד. לעיתים זה ממש מרתיח: אתה שקוע בתוך סצנה, בקשב ובמתח, ובאבחת עריכה צולבת שולפים אותך ממנה לטובת איזה קונטקסט נוסף למה שאתה רואה. האם לא עברנו כבר את הימים הברבריים הללו של חיתוכי-יתר מסוגננים? תנו לסיפור לנוע קדימה, למען השם.
זה מצער, כי כאמור, "תחת נס השמיים" בהחלט לא חפה מיתרונות. המשחק מצוין, בעיקר של וורת'ינגטון וראסל (דווקא גארפילד האולטרה-מוכשר הולך קצת לאיבוד עם משחק מינורי ומהוסה מדי). הסיפור המזעזע מצליח לרתק, והמשיכה האפלה של העולם הפנאטי של המורמונים האדוקים - ובכן, כולנו סאקרים של גיחות לעולמות של אמונה בוערת ומשחיתה. רק חבל ש"תחת נס השמיים" לא מזהה שהכוח האמיתי שלה טמון במשפחה הלא-מתפקדת שבמרכזה, ומתמסרת להסחות הדעת שמסביב.
