קשה לדמיין חזרה לשגרה כשאנחנו עוד 100 אחוז בתוך האירוע, אבל כשמוזיקאים עוד מזגזגים בין הופעות בפני חיילים, חיפוש אחר המילים שישמשו אותם ליצירה ולאט-לאט גם מועדוני ההופעות חוזרים איכשהו לרוטינה מסוימת - הראשון לקפוץ למים בכל הנוגע להופעות ענק זה איתי לוי. כבר בכניסה להיכל מנורה אמש (ה') היה ניכר שההופעה קיבלה עדכון ברוח התקופה; שמו של הזמר הוקרן על המסכים הגדולים בצבע צהוב, עם הסרט שמזוהה עם המאבק להחזרת החטופים, לצד הודעות שמבהירות שבמידה ותישמע אזעקה באולם יש להתכופף על הרצפה סמוך למקום מושבכם, ודגלוני ישראל המתינו לקהל שתפס את מקומותיו באורקסטרה. לא בדיוק החמישי השמח הסטנדרטי.
איתי לוי מבצע את "את", "מסיבה בחיפה" ו"אחרי המבול" בהיכל מנורה
(צילום: עומר טסל)
זה לא מקרי שלוי הוא הראשון לעשות הופעת ענק מול אלפים בתוך המצב הכאוטי שאנחנו נמצאים בו - רק באוגוסט האחרון, כחודש וחצי לפני שפרצה המלחמה, יצא אלבום העשור של הזמר - "אחת לדקה", שאותו התכוון לציין בהופעה חגיגית ב-10 באוקטובר בהיכל שבו אנחנו נמצאים בתל אביב. בעקבות מאורעות השבת הנוראית והלחימה המתמשכת לוי דחה את המופע, ולדבריו גם התאים את החומרים.
לפי קריאות השמחה של הקהל, שמורכב בעיקרו מצעירים - גברים, נשים וגם קצת משפחות, שצמא להופעות חיות, הוא התרגש לפגוש בפרצוף המוכר. מלבד הופעותיו בשנה האחרונה, לוי בן ה-35 זגזג בין מושב השופט שלו ב"הכוכב הבא" ובין תפקיד שגילם לראשונה בתיאטרון כשנכנס לנעליו של קזבלן בהבימה. אבל עם תחילת ההופעה הכוכב הסיט את הזרקור ממנו אל החיילים, החטופים, והפצועים מנובה - לוי עודד את הקהל שהריע לכל אלה שנלחמים בחזית כדי שבעורף יוכלו לשמור על שגרת מלחמה וחוסן, ופנה לביצועים של שירים רגועים יחסית בהם "לאט" ו"בוקר טוב". ללוי גוון קול שרבים בתעשייה חולמים עליו, הוא התחיל חם יחסית והזמין את הקהל להצטרף אליו.
הקו המנחה הזה - שבו לוי נע בין השירים שלו, כפי שהם, לבין תזכורות למצב שבו אנחנו נמצאים, שב וחזר לאורך כל המופע. כך לדוגמה, לוי התלוצץ והבטיח לקהל ש"נעשה היום את הדברים בעדינות", רגע לפני שהוא פנה לביצוע תוסס של "מסיבה בחיפה" בזמן שצמידי האורות נדלקו והאנשים נעמדו על הרגליים. זה מבלבל מעט, אין ספק, אבל לרוב המכריע זה עובד. ריקוד ושירה חסרת דאגות לצד תזכורות בלתי פוסקות למציאות שממתינה מעבר לשערי ההיכל.
בריאיון שהתקיים לפני המופע הבטיח לוי "קשת של רגשות" לקהל שיבוא, אבל מי שמכיר את הזמר ואת השירים שלו כנראה לא קיבל משהו שהוא לא מכיר. אלה אותם הלהיטים שלוי התכוון לחגוג במופע העשור שלו פלוס שני הלהיטים ששחרר בתחילת המלחמה - "אחרי המבול", מעין מורל שלא בדיוק סגור על עצמו ז'אנרית, אבל בטוח הולך חזק בהופעות מול חיילים (דמיינו את זה - "כי כולנו באותה סירה גם אם נקבל סטירה / על הים נשיר שירה בלי פחד / כי אריה אם ישאג מי לא ירא / מי לא ירא"), והמוצלח מבניהם - "אין לי מקום אחר", בלדה שכתב והלחין אבי אוחיון, כותב השירים והמלחין המושמע ביותר בשנה החולפת.
ההחלטות שיקבל לוי הובילו למופע לא אחיד במיוחד - כך הוא דילג בין מחרוזות שמחות שכוללות שירי מסיבה על גבול ההדחקה, כמו "רק בנות" שמבוצע במקור עם סטפן לגר, שירי מועדים (חתונות, ימי הולדת וכו') כמו הלהיט האימתני שלו "חתונת השנה" - שהצליח באמת להקפיץ את הקהל, לבין בלדות פסנתר קצביות יותר ופחות כמו "בוקר טוב" ו"פתאום אהבה" שהנוכחים צרחו את מילות הפזמון שלו. אם נודה על האמת הבלדות של לוי לא בדיוק מציעות נחמה; רובן ככולן נוגעות באהבה, בשיברון לב ובגעגוע, אבל לא בכאב מהדהד או פוצע, הן צרות של יום חול, צרות טובות. הם לא מספקות מגע ישיר עם העצבים החשופים. לחלק מהקהל זה דווקא התאים - בסוף אנשים באו לשכוח, לשמוח. להשאיר את החרדה בבית ולרקוד למשך כמה שעות. כך צמד נערות שיושבות לידי שרו את "מאבד שליטה", אחד משיריו של לוי, כשאתר עם מילות השיר היה פתוח להן בטלפון הסלולרי. בחלקים רגועים יותר חלק איבדו ריכוז או עניין והתיישבו בחזרה במקומותיהם.
גם לוי עצמו נשאר מרוחק במידת מה מהקהל שבא לראות אותו, כאילו עוד עומד ביניהם המסך מתוכנית הכישרונות. הוא כן התייחס לאימו שיושבת בקהל בשורות הראשונות, ובהמשך גם זיהה כמה חברים מהתעשייה והזכיר את שמותיהם במיקרופון, אחרי זה הזכיר אפילו את אימה ואחותה של מייה שם, שחזרה משבי החמאס, שנמצאות בקהל. לוי הפנה את תשומת הלב אל הילדה הצעירה ועודד את הקהל לשיר לה שיר יום הולדת. קשה היה שלא להתרגש.
רקדנים של להקת תזוזה במחווה לחטופים במהלך הופעתו של איתי לוי
המלחמה והמודעות למען החטופים שבעזה נכחו לאורך כל הערב - אם בקטע ריקוד עוצמתי של להקת תזוזה למען השבתם של אלה שעדיין נמצאים בשבי החמאס, ושאותם הזכירו שוב גם במעמד הענקת אלבום פלטינה לזמר עבור אלבומו האחרון - אירוע שהצליח להביא את לוי לדמעות. "לא נפסיק לרקוד!", הוא אמר במהלך אחת מהמחרוזות השמחות. "זה לא המקום שלנו לשמוח במאה אחוז, אבל אנחנו שמחים כי מגיע לנו לשמוח. מגיע לנו להיות מאושרים ושבעזרת השם נמשיך את האחדות הזאת. הבא לחבקך השכם לחבקו".
אבל למרות הרצון הטוב משהו בלוי עצמו לא אישי במיוחד והוא לא חושף צדדים אינטימיים. דווקא הייתם מצפים ממי שמעניק ושומע מהקולגות הטלוויזיוניות שלו מנות הגונות לגבי עבודה על נוכחות בימתית והגשה של שירים בפריים-טיים הטלוויזיוני שמשודר בזמן המלחמה, שיחבר את התכנים המוזיקליים של המופע לאירועי השעה. אם בקטלוג המוזיקלי של לוי אין שירים שמתחככים עם הכאב שרבים מתמודדים איתו בתקופה הזו, אולי היה שווה לשלב במופע כמה גרסאות כיסוי לשירים כאלה. מדובר במבצע שיודע את העבודה ושאלפים שמחו לבוא ולהתרענן בהופעתו. גם התקשורת בין הזמר ובין יתר הנגנים על הבמה לוקה בחסר לעיתים, כשנדמה שהם לא מסונכרנים או לא בטוחים מה השיר הבא שיבצעו.
3 צפייה בגלריה
הנוכחות של האורחים החמיאה לו וקרבה אותו למיינסטרים. איתי לוי וסטטיק
(צילום: עומרי סילבר)
אי-אפשר לדבר על השעתיים האלה בלי להזכיר את שחקני החיזוק שלוי צירף לשורותיו - סטטיק, שהתארח בשלושה שירים (כאילו שהקהל זקוק לסיבה טובה לביצוע סולו שלו של "רונדלים"), שניחן בסטאר קוואליטי שיגרום לרוב התעשייה להחוויר, ויונתן קלימי, שכתב עבור לוי שירים רבים בקריירה והצטרף לזמר במחרוזת שכללה את הלהיט האישי שלו - "מי את היום בלעדי". האורחים בהחלט הרימו את האנרגיה באירוע, והנוכחות שלהם מסמנת את הזליגה של לוי ממחוזות הים-תיכוני לפופ - שמחמיאה לו ומקרבת אותו למיינסטרים.
את הערב הארוך הוא חותם במחרוזת שמסתיימת בביצוע קצר של "הטעות הכי יפה", שמלווה בצלילי Sweet Child O' Mine של גאנז אנד רוזס, זה לא בדיוק הקאבר שייחלנו לו, אבל הצלילים המוכרים הם אלה שמלווים את הקהל בזמן שהוא יוצא החוצה. זו לא חגיגת העשור שהוא ייחל לה, אבל לוי פתח את עונת ההופעות בתוך המציאות הכאוטית שאנחנו חיים בה באירוע שלא מתנתק לרגע ממה שקורה בחוץ. וזו משימה לא קלה בכלל.
