בגיל 50 חזר ליאור פרחי לגור בבית של אמא. מסביב הכל התרסק עבורו. אז, קצת לפני פרוץ הקורונה, שב פרחי לגור עם שרה בת ה־87, בבית ילדותו ברעננה. "רציתי לעשות לעצמי ריסטארט", הוא אומר, מצמיד כיסאות ישנים לפינת ישיבה מאולתרת, "ראיתי בזה תחנה אחרונה בדרך להחלמה מלאה מהדיכאון שנכנסתי אליו. תיכננתי לנוח כמה שבועות ולהמשיך. אבל אז הגיעה הקורונה, השכנות של אמא כבר לא באו אליה בצהריים והיא נשארה לבד. היית מאמינה שהיא עוד מבשלת בסירים מימי המנדט? בילדותי, אמא הייתה קמה ביום שישי בארבע לפנות בוקר כדי לאפות שני קילו פיתות. עכשיו, בשישי, ריח הטיגון של הזלביות מעיר אותי מהשינה. זאת התרופה הכי טובה לדיכאון".
כתבות נוספות למנויים:
הקריסה של פרחי החלה לפני תשע שנים. איש מוזיקה מזרחית מהסוג הישן, שנלחם בציפורניים על כל פיסת השמעה ברדיו, מצא עצמו בסכסוך שובר לב עם רביב בן מנחם, לשעבר הקלידן שלו ומי שהיה חברו הטוב ביותר. הרקע: פרחי דרש לקבל מעמד של שותף ביצירת הפרויקט של רביבו. לפני חמש שנים הפסיד בבית המשפט, ומאז נאלם ונעלם.
"תשע שנים ארורות, מבוזבזות, מדכאות, מקצרות חיים ומה לא", מסנן פרחי. "לא חזרתי לעיתונאים שצילצלו ושאלו מה קרה ואיך אני מתמודד. ניסיתי לכוון את הכאב שלי ליצירה, אבל כלום לא יצא. לא מילים ולא מנגינה. הייתי כבוי, חסר אנרגיות והרגשתי שהמוזיקה, אהבת חיי, דחתה אותי ובגדה בי. זה כאב לי יותר מבגידה של אישה. הפסקתי להופיע, לא יצאתי מהמיטה. זה היה נורא".
8 צפייה בגלריה
''אחרי שסוף־סוף החלמתי, כבר לא אכפת לי מה אומרים''. ליאור פרחי ואמו שרה
(צילום: יונתן בלום)
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
לקחת כדורים? ציפרלקס?
"גם. במיוחד אחרי שבורא עולם נתן לי עוד סטירה ואבא שלי נפטר. צללתי לדיכאון מטורף. לא פניתי לפסיכולוג כי אני קנאי לפרטיות שלי וקשה לי להיפתח. הכדורים קצת איזנו אותי, אבל עברה שנה ועוד שנה ולא הצלחתי להתרומם".
אז הוא חזר הביתה. "יש שיגידו שזה פתטי שגבר בן 50 חוזר לבית ילדותו", מועך פרחי סיגריה ומיד מדליק חדשה, "אבל היום, אחרי שסוף־סוף החלמתי, כבר לא אכפת לי מה אומרים. הבית הזה הוא עמוד השדרה שלי, הוא שמחת החיים שלי, הוא האמונה שתמיד יש מחר. כאן התחלתי את הקריירה וכאן אפתח דף חדש“.
במשך כמעט שני עשורים פרחי היה כוכב מבוקש בכל חתונה והושמע בכל תחנת רדיו אפשרית. הוא אחראי ללהיטים ''תיזהר ממנה'', ''חשמל באוויר'', ''עד הסוף'', ''ילד רע'', ''גבר משתגע'', בנוסף הוא הלחין לשרית חדד את ''ים של אהבה'' ו''עולם של חלומות'', לזהבה בן את ''תגיד לי מותק'' ולאייל גולן את ''בשבילך נוצרתי''. היום הגבות שלו עדיין עבותות ושחורות כמו בימים היפים ההם, אבל במה שנותר ממפרצי השיער כבר זרקה שיבה. הנפילה, הוא טוען, הגיעה ללא סימנים מוקדמים והשורשים שלה נמצאים בהסתבכות שלו עם מס הכנסה בתחילת המאה.
"במשך תקופה ארוכה יצאתי להופעות רק בשביל לכסות את החובות שהיו לי למס הכנסה. אמרתי, 'זה שכר הלימוד שאני משלם'. אבל לא ידעתי איך להתנהל. נעזרתי בחברים כדי להשאיר את הראש מעל המים".
כשהוא אומר "חברים" הוא מתכוון בעיקר לרביב בן מנחם. "היה בינינו חיבור מדהים והפכנו לגוף אחד. אני יודע עליו דברים שאפילו אשתו לא יודעת, ולהפך". הכל השתנה ב־2012. "יום אחד, בדרך להופעה, רביב סיפר לי שהוא הקליט משהו עם אחיו ניר ועוד זמר מתחיל, אלירן צור. אחרי כמה ימים הוא השמיע לי את המחרוזת 'מה נותר מאלה' וקיבלתי רעידות. לקחתי את המחרוזת לתוכנית הרדיו שלי ונהיה צונאמי. כולם שאלו מי שר ואיפה אפשר לשמוע עוד. אחרי שבועיים רביב נתן לי מחרוזת שנייה, שהכפילה את הצונאמי, וכיוון שאפילו לא היה לו פייסבוק העליתי את המחרוזות אצלי, בפייסבוק ובערוץ היוטיוב. לפני שידור המחרוזת השלישית, באה לי הברקה ואמרתי, און־ליין, 'קבלו את הפרויקט של רביבו'. רביבו היה כינוי החיבה של רביב ואין לי מושג מאיפה צץ לי השם. באותה מידה יכולתי להציג אותם בתור 'הפרויקט של ליאור פרחי'. מעניין איך הדברים היו מתגלגלים במקרה כזה".
איך?
"אלוהים יודע. הייתי תמים ונלהב. רביב צילם את שלושתם בטלפון, שרים את המחרוזת הראשונה, ואמרתי לו, 'עזוב, זה לא רציני'. לקחתי שני צלמים שהיו חייבים לי כסף, צילמנו קליפ מושקע, העליתי אותו ליוטיוב ובשלושה שבועות הוא צבר חצי מיליון צפיות. בעל מועדון בתל־אביב ביקש ממני להביא את הפרויקט לשלוש הופעות בחינם, תמורת הפרסום שהוא יעשה להם. סגרתי איתו דיל של הופעה ראשונה ב־4,000 שקל ומחיר שעולה בהדרגה. לשלישייה אפילו לא הייתה תמונה משותפת, אז לקחתי כמה תמונות וחיברתי את שלושת הפרצופים בפוטושופ".
לא רצית לשיר איתם?
"לא, לא רציתי לגנוב מהם את ההצגה. ראיתי את עצמי כמנטור, כמפיק בפועל, כמי שמושך בחוטים לעבר ההצלחה. בסוף הערב המנהל קרא לי למטבח, נתן לי 4,000 במזומן, ובלי לחשוב יותר מדי העברתי את הסטיפה לרביב. כשהוא שאל, 'מה איתך?' עניתי, 'נדבר על זה בהמשך'. נתתי להם הכל".
"התחלתי לחשוד, אבל אמרתי שהחבר הכי טוב שלי, שמנגן איתי כבר 15 שנה, בחיים לא ינעץ לי סכין בגב. ליתר ביטחון אמרתי לרביב, 'אנחנו חייבים לשבת'. הוא דחה אותי שבועות וכשנפגשנו התחיל דיבור לא יפה שהגיע לטונים צורמים. נעלבתי. מה, אני עובד שלכם? אני עשיתי אתכם"
הבועה התנפצה על פרחי כשמישהו סיפר לו כי השלישייה התראיינה בתחנת רדיו בבת־ים, ואף אחד לא הזכיר את שמו. "שאלתי את רביב, 'למה לא סיפרת לי על הראיון הזה?' והוא ענה, 'שכחתי, אל תעשה מזה עניין'. התחלתי לחשוד, אבל אמרתי לעצמי שהחבר הכי טוב שלי, שמנגן איתי כבר 15 שנה, בחיים לא ינעץ לי סכין בגב. ליתר ביטחון אמרתי לרביב, 'אנחנו חייבים לשבת ולסדר את העניינים, שלא יהיה בלגן‘. הוא דחה אותי במשך שלושה שבועות וכשסוף־סוף נפגשנו התחיל דיבור לא יפה שמהר מאוד הגיע לטונים צורמים. רביב אמר, 'על שתי ההופעות שכבר סגרת לנו תקבל 15 אחוז‘. נעלבתי. מה, אני עובד שלכם? אני עשיתי אתכם. דרשתי עשרה אחוזים מכל ההופעות, וכשרביב סירב הבנתי שאין ברירה, אני חייב להגיש תביעה".
כמה ספרות היו בסכום הפיצוי שעליו נלחמת?
"לא נלחמתי על ספרות. אף אחד לא תובע בגלל עשרה אחוזים. תבעתי כי רציתי לקבל הכרה. שיידעו שלא קפצתי על עגלה שנוסעת, אלא בניתי אותה והרכבתי לה את הגלגלים".
התביעה התנהלה בבית משפט השלום בתל־אביב. פרחי היה בטוח שינצח. "שילמתי ים של כסף, יותר מרבע מיליון שקל", הוא אומר, "ודחיתי הצעות לגישור ולפשרה כי המטרה היחידה הייתה לקבל הכרה. הבאתי מומחים שסיפרו לשופטת, רחל ערקובי, שבתעשיית המוזיקה לא תמיד יש חוזים. מאיר ראובני העיד שעם זוהר ארגוב לא היה לו שום דף, רק לחיצת יד. הרגשתי שהשופטת מבינה אותי והייתי בטוח שאזכה".
ב־20 ביולי 2016 דחתה השופטת ערקובי את התביעה. פסק הדין נפרס על פני 47 עמודים. "קראתי את פסק הדין כמו משוגע, לא האמנתי", מניח פרחי את יד ימינו על החזה, "כשהגעתי לעמוד 38 התחלתי לחייך. בעמוד הזה השופטת מתארת את כל מה שעשיתי למען הפרויקט, מהמצאת השם, דרך צילומי הקליפ, חשיפה ברדיו וקביעת הופעות. כשהגעתי לסוף העמוד החיוך נמחק. השופטת כתבה, 'אין ספק שהתובע תרם להצלחת הפרויקט, ואין ספק כי הנתבעים נעזרו בפעולותיו, אלא שלא די בכך כדי לבסס קיומה של שותפות‘. היא חייבה אותי לשלם להם הוצאות. בבת אחת נזרקתי לגיהינום".
אתה כועס על השופטת?
"לא. אני מבין אותה. בית המשפט מסתמך רק על ניירות. אם אין לך חוזה חתום, לך חפש את החברים שלך בסיבוב. חברים אמרו לי, 'למה אתה שותק? שתיקה פירושה הודאה‘, אבל מה יכולתי לעשות? להדפיס במיליון עותקים את עמוד 38, ולחלק ברחוב?"
מאז הגשת התביעה נפגשו פרחי ובן מנחם רק פעם אחת, כשאייל גולן ישב שבעה על אביו. "באתי לנחם, רביב התיישב לידי, אבל לא דיברנו וגם לא הסתכלתי לו בעיניים. זה יותר מדי כואב. עד היום אני לא מצליח להבין למה כל כך עקרוני לו לא לתת לי שום קרדיט. לא מזמן הם התראיינו לחדשות ודני קושמרו אמר שהפרויקט פרץ 'פתאום כך, משום מקום'. עורך הדין שלי צילצל לקושמרו ואמר לו של'שום מקום הזה קוראים ליאור פרחי'. גם עכשיו, כשאתם כל כך מצליחים, כואב לכם לפרגן?“
לא במקרה מרגיש ליאור פרחי כל כך נוח בבית שבו גדל ואליו ברח מהחיים. "כאן, מימין", הוא אומר, "זה החדר שבו אבי המנוח, שלום פרחי הצדיק, נהג לשבת ולחזן גת. בחדר הזה סידרתי לי מיטה וחיבור למחשב". בבית הזה הוא גם ינק מוזיקה מגוונת. "מגיל שלוש הלכתי עם אבא להופעות שלו בטקסי חינה, עם תוף פח, בזמן שאחיי הגדולים טיפחו ספרייה של תקליטי פינק פלויד ובוב מארלי. בתיכון תליתי מעל המיטה פוסטרים של שלושת האלילים: זוהר ארגוב, מייקל ג'קסון ומדונה, אבל לא חשבתי על קריירה של זמר. כשאבא סיפר לי על ההצלחה של זוהר, הוא הדגיש שהיו לו חיים קשים, אז נרתעתי. רק בכפר בתיה, בסוף חטיבת הביניים, שרתי בהצגת הסיום ’קזבלן' והפכו אותי לכוכב. אדם לא נהיה זמר עד שלא אומרים לו, 'אתה שר מדהים'. אבל על להקה צבאית אפילו לא פינטזתי".
למה?
"כולם אמרו שבלהקות הצבאיות אין זמרים מזרחים ולא הרגשתי שזה קיפוח. אבא לימד אותי שלא כל אצבעות כף היד שוות באורכן, אבל כל אחת מהן היא עולם. אז הייתי טבח ושרתי לסירים".
רק בגיל 26 נכנס פרחי לראשונה לאולפן. "לא ידעתי איך להתחיל, רעננה זה לא תל־אביב. מדי פעם הופעתי ב'פלאש', פאב קטן ליד הבית, נתנו לי לעלות אחרון, ירדתי מהבמה בחמש לפנות בוקר וחיפשתי טרמפ לבית אבות משען, שבו עבדתי כסניטר שרוחץ ומאכיל. קיבלתי פרופורציות לחיים כשהחלפתי חיתולים לקשישים שהיו פעם מנכ"לים ברמות־על".
הפריצה שלו החלה כשהמוזיקאי מיקי מדר חיבר אותו עם האחים ראובני משכונת התקווה. בעולם הזמר המזרחי של ישראל בסוף המאה ה־20, זה היה כמו ליפול לידיים של קווינסי ג'ונס. "השמעתי להם כמה סקיצות ובסוף הפגישה הם הכריזו, 'אתה תהיה הדבר הבא‘", נזכר פרחי, "משם זה רץ".
את הלהיט הראשון שלו, ''שניים שניים'', כתב אהוד מנור, האליטה שבאליטות המוזיקה הישראלית. פרחי ידע כי הכניס את הרגל בדלת. "בימי שישי בבוקר כינסתי את הזקנים במשען באולם, פתחתי רדיו וכשיוסי סיאס שידר אותי התקרה רעדה", הוא נזכר.
אלבום רדף אלבום. לחן יווני הפך ל''תיזהר ממנה'', מגה־להיט שפרחי מגדיר, "שיר לפנתיאון, נכס צאן ברזל". התיאבון שלו רק גדל. הוא עשה דואטים עם שלמה גרוניך ויפה ירקוני, וחרך את הרדיו עם משה דץ ב''גבר משתגע''. "אני זוכר שפגשתי את דץ ואמרתי לו, 'תדע לך שאני מגיע למקומות שאתה אף פעם לא תגיע אליהם'. הוא עשה פרצוף נעלב, אז התחלתי לרכך. אמרתי, 'אני, בניגוד אליך, לא אגיע לאירוויזיון ואותך, בניגוד אליי, לא ירקדו בחתונות'. הוא התעצבן ואז אמרתי לו, 'יש לי שיר, בוא נעשה יחד'. שיפצנו את המנגינה ויואב גינאי כתב את המילים של 'גבר משתגע', אבל אז נזכרתי שלמשה יש אישה, אורנה דץ. עד אז הם שרו רק יחד, פחדתי שהיא תטיל וטו. באתי אליהם הביתה, הגנבתי אותו החוצה, הקלטנו מהר, וישר פרצה היסטריה".
''אולי טעיתי, אולי הייתי צריך להסתובב עם צבא של יחצנים, אבל אני לא יכול להיות מישהו אחר. לא נכנסתי לעולם הזה בשביל להתפרסם ולהפוך למיליונר, אלא כדי לשמח מהלב, כמו שאבא שלי היה שר בחתונות עם תוף פח''
השלב הבא היה הופעה בפסגת השאיפות: הסינרמה בתל־אביב. "הסינרמה הייתה אז כמו קיסריה", הוא נזכר, "אבל לא חשבתי רק על הרווח מהכרטיסים, רציתי להוציא את המוזיקה המזרחית מהמועדונים. לפני 12 שנה קיבלתי תוכנית ב'רדיו לב המדינה' בשם 'חשמל באוויר' ומאז זו השליחות שלי - לשים על המפה את המוזיקה המזרחית הישנה".
היא כבר מזמן על המפה, שולטת במיינסטרים.
"שטויות. הזמרים המזרחים של היום, אפילו אלה ששרים עם חי"ת ועי"ן ויודעים קצת לסלסל, רוצים להיות רבגוניים. זכותם, אבל הם שרים רוק מזרחי ופופ מזרחי. חארטה. מזרחי אותנטי זה הגיטרה של יהודה קיסר והבולבול טרנג של אהובה עוזרי. שירים שמוקלטים באולפן עם תזמורת חיה ולא עם ערוצים של מחשב. החזרתי לחיים שירים ישנים של נסים גרמה ומשה גיאת ואביהו מדינה וג'קי מקייטן, אללה ירחמו. על תוכנית של שעה עבדתי שלוש שעות מפני שהשירים האותנטיים עוד לא היו ביוטיוב. פעם, כשרציתי לברר מי כתב שיר מסוים, צילצלתי לאשתו של דקלון והיא קראה לו מהשירותים".
במקביל להופעות ולהקלטות, הוא הנפיק להיטים בעזרת טייפ עם קסטה, יוצר פורה שהלחין להרבה זמרים, כולל אייל גולן. פניו של פרחי מתעננים כשהשם הזה עולה. "אייל ואני התחלנו באותה תקופה, שיחקנו כדורגל, היינו חברים טובים, אבל בחיאת, עשי טובה, אל תסתכלי עליי במבט הזה של 'איפה הוא ואיפה אתה'. הוא זה הוא ואני זה אני".
תסביר.
"ראית אותי פעם באיזו פתיחה? ראית אותי פעם מצטלם עם דוגמנית? לכל אחד מאיתנו יש אופי משלו וסטייל שונה. אולי טעיתי, אולי הייתי צריך להסתובב עם צבא של יחצנים, אבל אני לא יכול להיות מישהו אחר. לא נכנסתי לעולם הזה בשביל להתפרסם ולהפוך למיליונר, אלא כדי לשמח מהלב, כמו שאבא שלי היה שר בחתונות עם תוף פח".
בגיל 30 עמד פרחי, לראשונה, מתחת לחופה כשלצידו כרמית גרינבוים. "זו הייתה אהבה ממבט ראשון. גם יפהפייה, גם עם מקצוע, מנהלת חשבונות והכי חשוב – אישה של בית. שכרנו דירה יפה ברעננה והבאנו את שליו. הוא בן 21, עוד חצי שנה משתחרר. היו לנו שמונה שנים יפות, היה כיף".
עד שהמקצוע הפריד ביניהם. "אני לא יכול להיות בעל רגיל", הוא מתפתל. "בימים התרוצצתי בין פגישות, הופעתי בלילות, חזרתי הביתה לפנות בוקר עייף מת, והופ הילד בוכה. או הילד חולה. כרמית לא יכלה לבנות עליי שאעזור לה. האהבה בינינו אף פעם לא נגמרה, אבל נכנסנו ללחצים והחלטנו להשתחרר מהם. רק אחרי שהתגרשנו למדתי מה זה לוותר ולהתפשר. המשכנו לגור ביחד, לא באותה המיטה, ופיתחנו אחריות משפחתית ששונה מאחריות זוגית. הרגשתי שאני חופשי, וסיכמנו שאף אחד מאיתנו לא ייכנס לזוגיות רצינית".
והתחתנתם שוב.
"לפני שמונה שנים, כשכבר הייתי עמוק־עמוק בתוך הדיכאון, עבר לי בראש שאולי חיוך של ילד יצליח להוציא אותי מזה. אני לא מאמין בילדים מחוץ למסגרת הנישואים, אז כרמית ואני התחתנו בפעם השנייה. עשינו משהו צנוע והבאנו שני מלאכים, טליה, בת שבע, ואורי־שלום, בן חמש. כשהלחצים חזרו, החלטנו שוב להתגרש. הסידור הזה לא מתאים לכל זוג, אבל אצלנו הוא עובד".
אתה משלם מזונות?
"סוג של. בקשר שביני לבין כרמית אין שום דבר פורמלי. יש לנו הסדר ואני משלם. אני לא מסכן. יש לי שלוש־ארבע הופעות בחודש (הקרובה תתקיים ב־22.11 בגריי יהוד), הרדיו הוא עוגן כלכלי ויש גם תמלוגים. הרי כתבתי מלא להיטים לעצמי ולאחרים. רק על 'נוצרתי בשבילך' אני קצת מתחרט. זה השיר הכי אישי שלי, כתבתי אותו בעקבות מריבה עם כרמית וחשבתי שהוא יהיה השיר שלנו, אבל אייל גולן חפר לי שנתיים 'תביא לי שיר‘, ורציתי לשמח אותו במשהו יפה. חודשיים אחרי שאייל הפך אותו ללהיט גם אני הקלטתי את 'נוצרתי בשבילך'. לדעתי, ברדיו משמיעים יותר את הגרסה שלי".
הראיון הזה אמור להיות עבור פרחי המסמר האחרון בארון הקבורה של הדיכאון. יש לו שותף חדש, חיים אלעל, שמטפל בהופעות, המוזה שוב שורה עליו והוא מקליט לחנים לסלולרי, שירש את הטייפ. השבוע הוא מוציא לרדיו שיר חדש, ''בכייה''.
מושיק עפיה פרש מהמקצוע והלך למכור מכוניות.
"הלוואי שיכולתי לעשות צעד כזה. אני לא מסוגל. אני אמן".
צפירה חזקה מטלטלת את גדר העץ של החצר. נהג מונית נעצר באמצע הכביש, מנמיך את החלון וצועק, "ליאור, מנגנים אותך ברשת גימל!"
"אמא, תפתחי רשת גימל!" הוא צועק לעבר דלת הבית, אבל גברת פרחי לא שומעת. "בטח הלכה לישון קצת", הוא מרוקן את המאפרה הגדושה, "הלוואי שאמא שלי תזכה לראות אותי יוצא מכאן, משתקם, וחוזר למסלול של הצלחה. יותר משאני רוצה את זה בשבילי אני רוצה את זה בשבילה".
שלומית עמיר, מנהלת יח"צ של הפרויקט של רביבו, מסרה בתגובה: "הטענות חסרות כל אחיזה במציאות ולראייה נדחו על ידי בית המשפט לפני מספר שנים במספר ערכאות. בימים אלה הפרויקט של רביבו מציינים עשור להיווסדם וממשיכים במסורת של הפצת אהבת חינם, שמחה ופרגון הדדי בהופעותיהם בארץ והעולם".
