"ואלס עם באשיר", סרט האנימציה הדוקומנטרי של ארי פולמן מ-2008, יצא אמנם בידיים ריקות מפסטיבל קאן ואף באוסקר לא זכה – אבל העובדה הזו רק מעידה על קוצר הראייה של חבר השופטים ומצביעי האקדמיה. שכן בעשור-ומשהו שחלף מאז הפציע הסרט על האקרנים, ניכרת השפעתו על השיח האתי והאסתטי בשדה הקולנוע הדוקומנטרי. ולא, אין הכוונה לשימוש באנימציה דוקומנטרית, שבניגוד לכמה סברות מוטעות, לא "הומצאה" בסרט.
"לברוח" – טריילר
סרטו של פולמן נדרש לאנימציה כדי לדון בסוגיות רלוונטיות של טראומה, מתן עדות, זיכרון והקשר בין אתיקה ואסתטיקה. זאת, תוך תיעוד מסעו של היוצר לשחזור זיכרונו האבוד ממלחמת לבנון הראשונה והטבח במחנות הפליטים סברה ושתילה. מאז נוצרו מספר סרטים בהשראתו, שהבולט בהם הוא "מגדל" (2016), המתעד באנימציה את השעות הנוראות שבהן התבצר צלף מסתורי במגדל השעון באוניברסיטת טקסס, באוגוסט 1966, והחל טובח בעוברים ושבים.
עוד ביקורות קולנוע:
עתה מגיע "לברוח" (Flee), סרט אנימציה דוקומנטרי דני, המועמד השנה לשלושה פרסי אוסקר (סרט תיעודי, אנימציה ובינלאומי), שבהפקתו מעורבת גם הישראלית פיליפה קוברסקי. השימוש באנימציה בסרט נועד, בין היתר, להסוות את זהותו האמיתית של גיבורו, פליט אפגני בשם הבדוי "אמין", שברח ממולדתו עם השתלטות המוג'הידין שרצחו לדבריו את כל משפחתו, ופרוץ מלחמת האזרחים במדינה. את הפרטים האלה הוא קורא בפני הבמאי מיומן ישן שכתוב בשפה אותה הוא עצמו מתקשה כיום לקרוא. לעובדה הזו נודעת משמעות רבה בסרט, שכמה מהפרטים האוטוביוגרפיים המובאים בו מתבררים פשוט כלא נכונים – מה שיאלץ גם את הכתוב כאן לשמור על ערפול.
אביו של "אמין" נעצר ונכלא מטעמים פוליטיים, אחיו הבכור נמלט מפני גיוס חובה, והוא עצמו מנסה להסתיר את זהותו המינית שנתפסת באפגניסטן כאסורה. כבר כילד, הוא מספר, נהג להשתובב כשהוא לובש את בגדי אחותו וחש משיכה מינית אל ז'אן-קלוד ואן דאם שכרזת סרטו "ספורט הדמים" תלויה מעל מיטתו. הסרט משחזר את מסעו של "אמין" תחילה למוסקבה, שם הוא שורד כמהגר לא חוקי באמצעות שוחד שוטרים, ואחר-כך את ניסיונו לחצות את הגבול לשבדיה כשהוא מסתתר בבטן אוניה.
סיפורו של "אמין" מלא חורים, סתירות והשמטות עד כדי כך שאיננו יודעים מהו זיכרון ומהי המצאה. האנימציה, אותו אמצעי אסתטי שמסמן את הנראה כתיעוד אך גם כתודעה, מסמנת אכן את מעמדה הספק-מומצא של העדות המובאת לפנינו. בקטעים מסוימים בסרט אפילו האנימציה עצמה מיטשטשת – נהפכת למה שנדמה כמריחות עיפרון עמומות, על-מנת לסמן את הנראה כדבר-מה החומק אפילו מתחומי זיכרונו של "אמין" עצמו שזהותו, כאמור, בדויה אף היא. האנימציה, במילים אחרות, כמו שותפה למעשה ההסתרה שהוא חלק מהותי מסיפורו של "אמין". לא רק הסתרה של פרטים משמעותיים מפני פקידי ההגירה, אלא גם של זהותו המינית מפני בני משפחתו, ושל סיפורו האמיתי מפני כל השאר.
הדוקומנטריסט הדני, יונס פוהר רסמוסן, פגש את "אמין" בהיותם בתיכון, והסרט על אודותיו מהווה מעין חקירה בלשית שבאמצעותה הוא עצמו מנסה לפענח את חידת זהותו. עם זאת, איננו יודעים, למשל, מדוע "אמין" בוחר להיחשף בפני רסמוסן, מדוע כעת, מה משך את הבמאי עצמו ליצור את הסרט, וכן פרטים מהותיים על התפתחות הקשר החברי ביניהם. כאשר אנו פוגשים את "אמין" הוא חי בדנמרק יחד עם מאהבו, קספר, והזוגיות בין השניים עוברת טלטלה נוכח העדפתו של "אמין" לנסוע לפוסט-דוקטורט בארה"ב (הוא עצמו יעיד בהמשך שהקריירה האקדמית הייתה תמיד חשובה בעבורו יותר מכל).
משך רוב הסרט, "אמין" שרוע על מיטה, רסמוסן יושב לצדו, כמעט כאילו מדובר היה בטיפול פסיכותרפויטי. יש, על-כן, לסרט מימד של וידוי משחרר מצדו של המתועד, שנאלץ לחיות חלק ניכר מחייו במצב של הסתרה והדחקה. ואכן, במהלך הסרט הוא אף יחשוף את האשמה שהוא חש נוכח הצורך לבדות זהות שהיא פוליטית ומינית כאחת. לראשונה, נראה, העבר וההווה מתחברים בחייו, ממש כפי שהם פני הדברים במסעו המאויר של ארי פולמן. אין לו עוד צורך, ובכן, לברוח מעצמו. עם זאת, וזו כבר נדמית כמניפולציה של הסרט עצמו, הפתרון שנחווה למצוקותיו פשוט נדמה קל מדי. קשה לדון בכך מבלי לחשוף, אבל מי שיבחר לראות את הסרט יצפה, אולי, לשיאים דרמטיים ורגשיים משמעותיים יותר מאשר מה שמוצג כאן. במילים אחרות, הסיפור פה, במחילה, לא הכי סוחף.
רסמוסן מספק לסרט את הנוכחות והאמצעים שמאפשרים ל"אמין" להשתחרר מעברו. הפרטים ההיסטוריים מובאים דרך קטעי ארכיון. כבר ראינו את השילוב הזה ב"ואלס עם באשיר" (שנחתם בתצלומי ארכיון של הטבח) ו"מגדל", ונדמה על-כן שלפחות מהבחינה האסתטית "לברוח" אינו מציע חידוש של ממש. ביחס לסרטים הנ"ל, השימוש שלו באנימציה לא נורא מעניין. בעיקר נדמה, שהסרט הזה מגיע ברגע הנכון: הוא עוסק בפליטות, ההדחקה וההכרה בזהות מינית, הביטחון שמעניק המערב המתקדם על-פני הרדיפות והאלימות בעולם הלא-מערבי – כלומר, כל מה שמעורר את בלוטות הצדקנות בקרב הצופה הנאור.
הסרט גם מתעלם מהעובדה, שזהו הגבר הלבן שמאפשר את הדיבור לחברו האפגני. שוב, הנאורות האירופאית לא רק מצילה את "אמין" (ומאפשרת לו את אותה קריירה אקדמית), אלא גם מכוננת את סיפורו. זה בעייתי כמו שזה נשמע, ורסמוסן, כמדומה, מעדיף להשאיר את הסוגיה האתית הזו מחוץ לגבולות סרטו. נתראה באוסקרים.
