יומיים אחרי שנפגשנו בבית קפה - הראיון התחיל באוויר הפתוח אבל בתוך רבע שעה נאלצנו להיכנס פנימה בגלל התיכוניסטים שעטו עליו כמו נחילי ארבה - גיא הוכמן צילצל לבשר לי שנמצא חיובי לקורונה. "לאנשים רגילים שיוצאים חיוביים אומרים 'תהיו בריאים' ורק לי אומרים 'סוף-סוף', כאילו כל העולם חיכה לרגע שזה יקרה", הוא קיטר בדרכו לבידוד בצימר גלילי עם אשתו אביה ובנם רום, בן הכמעט שנה, שנדבקו גם הם. רצתי בעצמי לבדיקת PCR. גם אותי הוא הדביק.
"חוזרים לזום", הוא אומר, ולשם שינוי נשמע רציני להפליא. "כבר ביטלו לי עשרה מופעים. החיים נעים בין הבוסטר של הקורונה לבוסטר של התינוק. זה שהילד שלי חטף קורונה עוד לפני שמלאה לו שנה זה לא מצחיק בכלל, אבל האם אפשר לצחוק על הסיטואציה הכה-ישראלית הזאת ודרך הצחוק לתווך למשפחה קלילות שתעזור לה להתמודד? התשובה היא כן. שנינו עושים שמירות על הילד, מחכים לאספקת מזון ומרגישים כאילו אנחנו עושים קו במוצב בלבנון. אתמול לקחתי את רום לפטרול. גם האינטרנט כאן לא משהו. מי חשב שבגיל 30, במקום נטפליקס, נתמכר שוב לרמיקוב. וחוש הטעם שמתחיל להיטשטש הוא יתרון משמעותי. פתאום, פתיתים ושניצל של אשתי מרגישים אסף גרניט".
אתה יודע ממי נדבקת?
"כנראה ממישהו שהגיע לשבעה של סבתא שלי דוקה, שהלכה לעולמה בערב הסילבסטר בגיל 104".
עוד נחזור לסבתא, שנפטרה בשיבה טובה. אלא שהנכד שלה, בן 33, מכור לריגושים ולסכנה, מופרע קשב וריכוז ברמות-על ולא יורד ממאתיים קמ"ש. דווקא משום כך הוא ניסח לעצמו מוטו לניהול חייו. כשצל של פקפוק מרחף מעל משימה מטורפת שהוא חייב לבצע עכשיו ומיד, הוא שואל את עצמו בטון קליל, "מה כבר יכול לקרות לי?" ונרגע. תרגיל ההרפיה הזה הוא שהוביל אותו, לפני שלוש שנים, לבמה. "הלכנו, אני ומוט הסלפי שלי, למחאת האתיופים. מה זאת אומרת למה? הפגנה היא סט צילומים מושלם. לא צריך להשקיע בבניית תפאורה ותאורה, הכול שם, גם ההצגה. ואני חייב להגיע לכל מקום שבו מתנהל אירוע תקשורתי או נפיץ כדי להביא את הזווית הסאטירית שלי. גם לשוטרים. באתי אליהם בקריצה, 'איזה מטווח סידרנו לכם, אה?' במחאה ההיא, תוך כדי תנועה, הרגשתי בפעם הראשונה שבאמת יש לי קהל. תוך שנייה החלטתי 'אני פותח הופעה', נכנסתי לשלושה שבועות של עבודה מטורפת ובכל פעם שחטפתי פיק ברכיים שאלתי את עצמי, 'מה כבר יכול לקרות לי? במקרה הכי גרוע לא יבוא קהל'. אני אשם שכבר בערב הראשון היה מפוצץ?"
ומה אמרה אשתך, שתחיה, כשראתה אותך יוצא עם מוט הסלפי להפגנה של מתנגדי חיסונים?
"היא לא אמרה מפני שהיא יודעת עם מי היא התחתנה. כשכולם הסתגרו בבתים הסתובבתי בהמון הפגנות של מתנגדי חיסונים, צילמתי חומרים משובחים, חטפתי קללות ואיחולים, וברוך השם לא נדבקתי".
כבר בגן, לדבריו, ואחר כך גם בתיכון ובצופים, הוא עמד מול קהל וניסה להצחיק (הופעות קרובות יתקיימו ב-14.2 בתיאטרון חיפה וב-24.2 בתיאטרון ירושלים). אבל את הסטירה ששינתה את חייו ודחפה אותו רשמית אל הבמה הוא קיבל בטיול למזרח. יומיים אחרי השחרור ("בבקו"ם שלחו אותי למעצר. במשך שבוע עשיתי להם סטנד-אפ, עד שהסמל שאל, 'מה יהיה איתך, הוכמן?' ושלח אותי לנח"ל. שלוש שנים בחפ"ק מג"ד, עם ובלי ריטלין") הוא המריא לתאילנד עם חברי ילדות. "ועשינו המון סמים כי חיים רק פעם אחת וכולנו נסחפנו לחיים על הקצה", הוא מנמיך את קולו, כאילו חושש מהיום שבו בנו הבכור יעשה גוגל. "איזה סמים? לא קלים. רצינו להרגיש כמו גברים ועישנו את עצמנו עם כל מה שבא ליד. בשבוע הראשון אתה חושב שזה כיף, אתה מרגיש על גג העולם ואז, בלילה אחד, חטפתי כאפה. התקף חרדה. הייתי אז באיזה הוסטל מעופש בלאוס, עם עוד 20 תאילנדים בחדר, ופתאום, משום מקום, זה בא. הזעה. פחדים. ניסיתי להבין מה עובר עליי, אם זו הצתה מאוחרת של פוסטטראומה מהצבא. לא הייתי בטוח שאשרוד עד הבוקר. חבר ילדות שלי גרר אותי למקלחת ושם, מתחת למים, נדרתי נדר – לא לגעת בקנאביס. יש אנשים שהוא עושה להם טוב, שהוא משחרר אותם מכאבים, אצלי הוא טריגר לחרדה".
שבועיים אחרי ההתקף חזר ארצה בגפו ונחת בבית הוריו. "הם לא הבינו מה עובר עליי ולמה אני שוקל לעבור לכפר איזון כדי להתנקות. כמעט מדי יום פקד אותי התקף חרדה. בעיקר בלילות. היה לי חודש של סיוט מתמשך. כשאתה בהתקף אתה רק מתפלל שהוא ייגמר, וכשהוא נגמר אתה מתחיל לפחוד מההתקף הבא. זה לופ. ולא רואים את הסוף. אבל באחד ההתקפים, עם ההזעה והשיניים הנוקשות וכל הבלגן, נזכרתי בטקס סיום בצבא, כשעשיתי איזה מופע מול כל הגדוד, וזה היה רגע של הארה. הודעתי להוריי שאני רוצה לעשות אודישן לקלאב מד באילת. הם לקחו חדר במלון סמוך ושמרו עליי מהצד. כבר הייתי בטיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי, הפסיכיאטר קבע שעוד לא איבדתי את זה עד הסוף, והייתי נורא-נורא חלש".
התקבלת?
"כן, למרות שזה לא היה חלום חיי לארגן אגדו בבריכה. אחרי שבוע אמרו לי, 'חמוד, אתה לא רע' ושיכנעתי את עצמי שזה המקום האידיאלי בשבילי. בדרך חזרה מאילת צילצלתי לחבר שבדיוק שהה בנופש צבאי באשקלון. נכנסתי להתנסות של יומיים ויצאתי משם רק אחרי שנה. זה היה כפר איזון האמיתי שלי. כל ערב מול 300 חיילים שרוצים לצחוק בשביל לשכוח. הרווחתי כלום וחצי, שכר מינימום, ובשבילי זו הייתה התרופה הכי טובה".
במהלך לימודי תקשורת במכללה למינהל נולדה דמות הרשת הראשונה שלו, 'נייס גיא'. מעין רווק חסר עכבות, בלי פילטרים ובלי עצם בלשון. "זה תפס חזק. עברתי ליוטיוב, בתור קונטרול פריק נהניתי לעשות הכול לבד ולייצר תוכן מעכשיו לעכשיו".
ההומור שלך היה שוביניסטי להחריד.
"נכון. מודה באשמה. הייתי אז רווק וחרמן שחיפש את אהבת חייו והדמות של נייס גיא איפשרה לי להיות פרוע ומופרע. מאז שהתבגרתי והתברגנתי כמעט שאין אצלי הומור שבינו לבינה. היום אני סאחי, נותן עצות לזוגות בבידוד, 'חשוב מאוד לשמור על השגרה. תמשיכו לא לעשות סקס. ואם משעמם לכם לריב זה עם זו ולהפך תבחרו לכם אובייקט משותף שיהפוך לאויב משותף. תריבו עם הילד'. כל תקופה לגופה".
האחראית למהפך היא אשתו, אביה, אשת שיווק במקצועה. "החלטתי להתפטר מכל החלטורות שהיו לי, בין השאר ככתב של גיא פינס, אבל הוא ביקש ממני, 'בחייך, תעשה לי ג'סטה, כתבה אחרונה'. ככה התגלגלתי לחתונה ירושלמית שבה הופיע קובי פרץ מיד עם צאתו מהכלא ואביה נכחה בה כידידה של החתן. כשהמבטים שלנו נפגשו זה היה כמו בסרטים, יצא לי עשן מהאוזניים אבל התביישתי לגשת אליה. למחרת ראיתי שהיא עשתה לי לייק באינסטגרם ואחרי חודש עברנו לגור יחד. מאז אני אומר לכל החברים שלי, 'תעזבו את הטינדר, סעו לירושלים, הירושלמיות הן עם מיוחד'. נאלצנו לדחות את החתונה בגלל הקורונה, אז המצאנו מודל חדש – בריתונה. רום רקד איתנו מתחת לחופה".
אחרי ששיתפת את כל העולם ואשתו בשיקולים שגרמו לך לעשות לו ברית מילה.
"נכון. בסופו של דבר איש זר בא לחתוך לילד שלך, ואין לך מה לעשות מלבד להגיד לו, 'אחי, תתמודד, גם לי עשו'. לא ידעתי שיש קהילה כל כך רועשת של מתנגדים ולאיזה שדה מוקשים אני נכנס. בסך הכול רציתי שהילד שלי יהיה כמו כולם.
הכול צחיק אצלך?
"חוץ מנכים וחסרי ישע. חולי סרטן לימדו אותי לצחוק על הפרוטזות ועל הראש החלק. הומור עצמי זה פרייסלס, זה זהב".
מה הדבר הכי מוגזם שעשית?
"הסרטון שצילמתי בבני-ברק, כשאחד הדתיים שובר את דגל ישראל. הוא היה מבוים, מוזמן. במערכת שבה עבדתי חיפשו כתב שיתגרה בקהל. זה היה השיעור הכי חשוב שקיבלתי בחיים. שילמתי על הטעות הזאת, התנצלתי ומאז אני לא נותן לאף אחד להגיד לי מה לצלם. כשמישהו מזמין הופעה ומתנה אותה ב'אל תדבר על זה וזה' אני מגיב ב'לא, תודה. לא חובה' ומעדיף להישאר בבית עם האישה והילד. במיוחד כשהוא נותן מופע של קקי גב".
עד איסטנבול הוא הגיע
(צילום: סטס קופולו)
מתי שאלת את עצמך "מה, לעזאזל, אני עושה כאן?"
"בדצמבר 2020 הייתי הקומיקאי הראשון שהופיע בדובאי. הסתובבתי ברחוב עם במאי וצלם, והגיעו מהמשטרה המקומית ועיכבו אותנו לחקירה. אשתי הייתה אז בחודש התשיעי ולא יכולתי שלא לשאול את עצמי אם הסרטון, מצחיק ככל שיהיה, יצדיק את זה. כשמישהו מקומי חיפש אותי בחדר של השותף שלי, זה היה פחד מוות. ארזנו בדקה, כשחצינו את הלובי ראינו את השוטרים בלובי, ברחנו עם המזוודות מאחורי הגב שלהם, כמו בסרט מצויר, תפסנו מונית והתחבאתי בתא בשירותים בשדה התעופה. באיזשהו שלב שמתי עליי גלבייה, כמו כל התיירים הישראלים, אבל כשיצאתי ונעמדתי מול הראי לא הצלחתי לשכנע את עצמי שאני מקומי. חזרתי לתא בשירותים עד הצ'ק-אין לטיסה".
גם מרוקו הותירה בך צלקת.
"אני חולה כדורגל, וכשהציעו לי את 'גולסטאר' אמרתי 'לא' כי החודש במרוקו הגיע כשרום היה בן שלושה חודשים. אביה אמרה לי, 'סע, תיהנה, תגשים את עצמך, אנחנו כאן'. אז טסתי ובחדר הסמוך שמעתי את מוקי שר 'ילד של אבא' מהבוקר עד הערב. איפה הילד שלי ואיפה אני. גם אייל גולן התחבק מולי עם ליאם, כשרקדתי עירום עם ברלד, כאילו אין מחר. במבט לאחור? גם הגעגועים המטורפים לילד שלי היו חלק מהחוויה".
כבר החלטת מה תהיה כשתגדל?
"עכשיו הצטלמתי לעונה השלישית של 'זיגי'. עורך דין שמתנהל מול תקוה גדעון הסנגורית. משחק הוא לא ה'מיין' שלי, אבל נהניתי להתנסות גם בזה. היה נחמד. בקרוב תעלה תוכנית חדשה שלי, פורמט שיצרתי עם ADD, הסוכנות שלי. שידוכים במונית. הרעיון נולד מהשידוכים שאני יוזם על הבמה. זה אחד מהקטעים החזקים של המופע. אני שואל: האם האהבה מנצחת הכול? האם בשם האהבה יוכל להתקיים רומן בין מתנחל לערבייה? ומעלה לבמה את שני הקצוות. אני חי מהקצוות. באמצע משעמם נורא. במונית שלי, הבחורה תכיר כל מיני דמויות ותתבקש לבחור, וזה יהיה 'חתונה ממבט ראשון' פינת 'היפה והחנון'".
את הקורונה, כאמור, הוא חטף בשבעה של סבתא דוקה, אמא של אמא שלו. "היו לה גנים יווניים חזקים. היא ניצחה את הנאצים וניצחה את סרטן המעי הגס וניצחה את הקורונה עד שהגיעה למסקנה שהמסע שלה נגמר. זהו, התעייפה. בשישי בבוקר אמרתי עליה קדיש בבית הקברות, מפני שיש לה שתי בנות, ובערב הופעתי בחולון. אלה החיים. ברור שסיפרתי לקהל שסבתא נפטרה. הזהרתי אותם 'אל תצחקו' וכולם, כמו בטקס עצוב, גיחכו מתחת לאף ונקרעו. כשקיבלתי את התשובה החיובית עלה בי החשש שסבתי האהובה כבר מתגעגעת אליי אנושות ומנסה לזרז תהליכים שם למעלה, ולכן אמרתי לעצמי את מה שסבתא דוקה הייתה אומרת אילו ראתה כמה הרבה הגיעו ללוויה ולשבעה".
מה היא הייתה אומרת?
"אומיקרון שמומיקרון, כל הצרות מתחילות מזה שהולכים ברגליים יחפות על הרצפה".
