אני מכוון את השעון ל-1955 לאחד מזיכרונות הילדות שלי. הימים הם ימי המעברה על גבול חולון-בת ים. במשך יום שלם הסתובבה מונית שעל דלתותיה הודבקו פוסטרים עם האות א'. מהרמקול שהוצמד לגג בקע קולו של הנהג שהזמין את התושבים לאסיפת בחירות עם ראש הממשלה דוד בן גוריון. המעברה, אגב, הייתה מטפורה למגדל בבל ודיברו בה בערבית, ברומנית, בספניולית, בפולנית ומעט בעברית. בשפות האלה גם בישלו ואפילו שרו.
במשך היום טרחו פעילי המפלגה להקים במה שאז נראתה לנו כבמה מפוארת, ובשעה שלפני ההופעה השתרך לעברה תור ארוך. ובתור הזה התרחש הנס. כל תושבי המעברה (ואני מתעקש על המילה "כל") החליפו את בגדי היום-יום בחליפות ובשמלות ערב שנשלפו ממזוודות העולים החדשים. חליפות מגוהצות היטב ושמלות מגונדרות עד מאוד. הם גם דאגו שלא יישאר סנטימטר בפניהם בלי אפטרשייב (גברים) ואו דה קולון (נשים). האוויר בדרך דמה לאוויר שדמיינתי שיש רק בארמונות שנבנו בספרי הילדים שהיו לי.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
והנה בדיוק בשעה היעודה נעצרה מונית מאחורי הבמה ואיש אחד במכנסיים קצרים ובחולצה קצרה (שניהם בצבע חאקי) טיפס על הבמה, ניגש למיקרופון ודיבר בעברית חתוכה. הסתכלתי על האנשים והבנתי שהאיש הזה בעיניהם הוא סגנו של אלוהים. אחרי כמה דקות הוא הרים ידיים בפוזה שאחרי שנים ראיתי כמוה על במות של רוקנרול, הסתובב וחזר למונית שלקחה אותו כנראה לאסיפת בחירות אחרת.
במשך כמה דקות אף אחד לא זז.
במקום אחר, בבית קפה, ליד אותה מעברה (מדויק יותר: בכיכר סטרומה בחולון) מסגרו ותלו תמונה שלו ליד תמונה ממוסגרת של אום-כולתום, והייתי בטוח אז שהם חתן וכלה.
כמה חבל שטעיתי.
ג'וני וייסמילר שהיה גיבור סרטי טרזן היה ראש וראשון לגיבורי ילדותי. אין ספק שערכו עלה בעיניי כאשר אבי דאג להזכיר שהוא יהודי. האמת היא שברגע הראשון לא האמנתי לו. יהודים לא קפצו מעץ לעץ בג'ונגלים שלא נשתלו אז בחלומותיי ובטח שלא ניהלו שיחות פילוסופיות עם קופים אבל אבי התעקש והראה לי כתבה משבועון "עולם הקולנוע" ובשנייה אחת "גיירתי" אותו.
סרט, באותם ימים בהצגה יומית, עלה 52 וחצי גרוש. אני זוכר את המחיר כיוון שהוא היה שווה שבע נסיעות באוטובוס, ולא פעם כשרציתי להוסיף עוד יומית ליומית השבועית שההורים מימנו, מצאתי את עצמי הולך לבית הספר ברגל. המרחק בין השכונה לבית הספר בצהלה היה כשעה והוא הושקע בשעות טרזן. מדויק יותר: בשעות ג'וני וייסמילר. וייסמילר היה החלום השרירי שלי ובית הקולנוע היה הטרמינל ממנו המריאו מטוסי הדמיון. בטיסות האלה לא הידקתי אף פעם חגורות.
המשכתי לאהוב אותו גם כשבסוף ימיו הוא השתגע ואושפז והמשיך לשאוג את שאגותיו בסרטים שזיעזעו יער שלם. בינואר 84' הוא מת. את ההודעה על מותו שמעתי בנסיעה ברווח שבין המחנה הצבאי בית ליד למועדון פינגווין בתל אביב, ברווח שבין הטנק לפאנק.
החולצה הראשונה בחיי שהייתי גאה בה מאוד הייתה חולצה מספר 2 של קבוצת הכדורגל מכבי עבר הירקון. הייתי מגן ימני. למען האמת, בקבוצה שיחקו בועטים טובים ממני אבל עיקר גאוותי הייתה בעיטת שפיץ שהעיפה את הכדור למרחקים מן השער שהגנתי עליו. היינו ילדים שידעו לצטט הרכבים של קבוצות שלמות גם בארץ וגם בהונגריה (בזכות המאמן שלנו שהיה עולה חדש מארצו של פרנץ פושקש).
הסיפור הכי מתוק שיש לי מאותה אהבה לכדור התחיל בבוקר אחד, בסוף שנות ה-50 של המאה הקודמת. בוקר שבו שיכנעתי את אמי לקחת אותי לבית חולים. לא הייתי, חלילה, חולה. ידעתי גם שבית חולים אינו מגרש משחקים, אבל רציתי בית חולים.
"לאיזה בית חולים אתה רוצה ללכת?" שאלה אמי בטון שהתגנב בו צחוק.
"לבילינסון", כידררתי לעברה.
"מה יש שם?" שאלה.
מיהרתי להגיד לה: "אמרו לי שנחום סטלמך עובד שם, ואני רוצה לבקש ממנו חתימה".
לאחר פחות משעה החלה האודיסיאה. נסענו משכונת נווה משכן התל-אביבית בשני אוטובוסים לתחנה המרכזית, ומשם, בקו 51 היישר לבילינסון.
סטלמך, שהיה כוכבה הגדול של נבחרת ישראל, ישב במשרד הקבלה. עמדנו בתור ואמי הסתכלה עליי באותו מבט השמור לרגעים חגיגיים במיוחד. כשהגיע תורנו, במקום להגיש לו טופסי אשפוז או שחרור, הפניתי לעברו את מחברת החתימות שלי. הוא חייך ושאל לשמי. גימגמתי משהו. הוא שלח יד לסרוק את הבלורית על "ראש הזהב" שלו, הנחית את אותה יד על עט פלסטיק כחול ומשם "נגח" בדיו את שמו. אמי הודתה לו. הוא דיפדף עוד רגע באותה מחברת ומצא שיש בה יותר אתלטים שבאו למכביה מאשר בועטים ישראלים. אני רציתי לחזור כמה שיותר מהר לשכונה ולהתגנדר באותה חתימה.
היום, יחד עם החתימה של סטלמך, חשובה לי גם חתימת האהבה של האם שהייתה מוכנה לצאת למסע כדי לראות איך מתרחב עוד חיוך על פני בנה.
את הצייר רפי לביא הכרתי בכיתה ט'. על הספסלים בתיכון השרון ישבו בעיקר בנים של גנרלים מנווה מגן (כמו פלמח, בנו של רחבעם זאבי, או עומר בנו של אברהם אדן) ובנים של טוראים משכונת מורשה. אני הייתי מצבא אחר, מנווה משכן, שכונה תל-אביבית של מפוני מעברות. מי שמחפש קיפוח שיעבור לסיפור אחר. בני הגנרלים לא התגנדרו בדרגות המשפחתיות והעוני של הטוראים היה סמוי מן העין. רפי לביא לימד אותנו אמנות. הוא הצמיד תמונות באטב לגב כיסא שעמד על שולחן המורה וקולו שתל חיים באפולו קטוע יד, הוא הציע מגבת לאפרודיטה שעלתה מהגלים וצייר למונה ליזה משקפי שמש מעל השפם שהניח שם מרסל דושאן. רפי הסביר לנו שגורדון אינו רק משורר בעל חזון לאומי אלא גם רחוב שבו ממוקמות הגלריות שצריך לבקר מדי פעם. הוא דיבר בכבוד רב על ה"חיפושיות" בימים שרוב ה"מבוגרים" שלחו אותם להסתפר.
בסוף כיתה י' עליתי כיתה, אבל לא בבית ספרנו. חוץ מאמנות ומספורט שבהם הצטיינתי, התעודה שלי הייתה מנוקדת בשליליים. ג'ורג פרקש (המורה לספורט, עולה חדש מהונגריה שהיה כותב ביומן הכיתה: "היום למדנו גלגול לפנים מצליח לפעמים") אמר שיש לי עתיד בכדורסל, ושלח אותי למכבי תל אביב, ורפי אמר, "אנחנו עוד ניפגש". לא כתבתי אז מילה ולא ידעתי שבעוד זמן קצר אגור בתוך שורות קצרות ומנוקדות.
אחרי שנים, כשבאתי אליו לבקש שיצייר את עטיפת ספרי "אספלט", רציתי להגיד לו "תודה, המורה". בסופו של דבר ויתרתי על המילה "המורה". זכרתי שבימי בית הספר, הוא נזף במי שמתוך הרגל קרא לו כך. "מה רע בשם רפי?" הוא שאל. ואנחנו, אסירי התלבושת האחידה, כבר ידענו אז שיש עוני המותר רק לעשירים.
שלושה חודשים בערך גרתי בקריית אונו ברחוב מיכאל וולך מספר 24. לבעלת הבית קראו יונה והיא לימדה אותי לעוף. כתבתי לה והיא כתבה לי (בין היתר את השיר "התקרבות"), ובמקום לספר על קואורדינטות הטיסה שהיו לנו הנה שיר-מכתב שכתבתי לה כמה שנים אחרי:
אֲנִי זוֹכֵר אֶת הַלַּיְלָה בּוֹ הִצַּעְתְּ
שֶׁנִּכְתֹּב הִמְנוֹן לְתִזְמֹרֶת בֵּית הַזּוֹנוֹת
שֶׁל פַאנִי הִיל.
"נָשִׁים", הִתְחַלְתִּי, "צַחְצַחְנָה אֶת הַחֲצוֹצְרוֹת".
"גְּבָרִים", הוֹסַפְתְּ, "הִכּוֹנוּ לַתְּקִיעָה".
"עַכְשָׁו", אָמַרְתִּי, "צְרִיכָה לָבוֹא שׁוּרָה לוֹהֶטֶת,
שׁוּרַת אֵשׁ",
וְאַתְּ אָמַרְתְּ, "עֲזֹב, בּוֹא נָשִׁיר קֹדֶם
אֶת מָה שֶׁיֵּשׁ".
המשפט הראשון שאמר יהודה עמיחי למשתתפי הסדנה לשירה בבית הסופר, שהיה אז בעיר העתיקה של ירושלים, היה: "שמי יודה, אני כותב שירים. אני לא יודע ללמד לכתוב אבל אני יודע ללמד למחוק". באותה שנייה ידעתי שיהיה לי מורה גדול. לא טעיתי.
אחרי שנים ראיינתי אותו למוסף זה ולגלי צה"ל ושאלתי אותו אם הוא מחליף עט כשהוא כותב שירי אהבה. הוא חייך וענה: "באותו עט שבו אני כותב שירים אני חותם על טופס מס הכנסה". במשפט הזה, הכל כך חד, טמון סוד כוחו של המשורר הגדול הזה.
במכתב ששלח לי אמיר גלבוע באמצע שנת 1975 הוא שאל: "אגב, האם בידך כבר סך שירים כדי ספר? בעניין מוכן לראות אלה מקובצים יחד". ההתרגשות עבדה שעות נוספות. אני זוכר בעל פה כל מילה מהמכתב שהחל במחמאות לשירים שקרא. נפגשנו ואמיר ערך וליווה את שלושת ספריי הראשונים ("גולה", "סולו" ו"אספלט"). אם לשירה העברית היה מלך הייתי מניח את הכתר על ראשו.
במשך שנים הייתי מראה לו כל שיר ואת השיעור הכי גדול בשירה, עד כה, קיבלתי ממנו. ומעשה שהיה כך היה: יום אחד הגעתי אל מקום עבודתו בהוצאת "מסדה" והושטתי לו שיר חדש. אחרי שנייה ראיתי קמטים נחרשים במצחו. הוא קיפל את השיר ואמר לי "בוא". חשבתי שיוביל אותי לאחד מבתי הקפה באזור התעשייה של גבעתיים אבל הוא צעד לעבר תחנת האוטובוס של קו 55. עלינו יחד ולא הוצאתי מילה. בדיזנגוף החלפנו קו. קו 5 לקח אותנו לחנות הספרים "פרוזה" ששכנה אז בדיזנגוף סנטר. נכנסנו ואמיר צעד לעבר מדף שלא היה מדף השירה. הוא שלף משם ספר, ניגש למוכרת, ביקש שיעטפו את הספר ואחרי ששילם הגיש לי את השקית. קרעתי את העטיפה כמעט בבהלה וגיליתי שאני מחזיק את "המדריך השלם לציפורי ארץ ישראל". אמיר חייך ואמר: "בפעם הבאה שתכתוב בשיר את המילה ציפור, דע שלציפורים יש שמות".
בעיר לודז' שבפולין פגשתי ב-1993 את אלן גינזברג שהוא בעיניי כפפת הבוקס הכי נהדרת של השירה האמריקנית. הוזמנו לפסטיבל אמנות שאירח גם משוררים שהחזיקו ביד מכחול. קראנו שירים והשירים נקראו גם בתרגומם הפולני (את שיריי תירגם רפי וייכרט). ברור שלידו הרגשתי שזכיתי לטפס על האוורסט וברור שהתרגשתי שהוא צייר אותי מעל ההקדשה במהדורה הפולנית של הספר שהוא נתן לי. אבל הסיפור הגדול שלי מאותו ערב הוא סיפור של החמצה. בסוף הערב ניגשה אליי גברת לבושה בהידור מעט מוגזם. היא הייתה מוקפת בבחורות שנגזרו מז'ורנל, ובאנגלית מגומגמת הסבירה לי שהיא מציירת לבני נשים ועל התחתונים מצוטטים מדי פעם שורות משירים. לכן היא מבקשת רשות להשתמש בשלוש שורות מתוך שירי "סימן הנגיסה". השורות הן:
וְהָאַהֲבָה? הָאַהֲבָה הֻשְׁחֲלָה כְּמוֹ גּוּמִי לְתַחְתּוֹנִים:
מַה שֶּׁמַּחֲזִיק אוֹתָהּ הוּא
מַה שֶּׁלּוֹחֵץ אוֹתָהּ.
בלעתי רוק וסירבתי בנימוס. אלן גינזברג ששמע את השיחה הציע לי ללכת בעקבותיהן ולהסכים. הוא גם הבטיח שאחר כך יסביר לי למה כדאי להסכים. במצוות המאסטרו יצאתי לעברן אבל לא ממש רציתי לפגשן. חשבתי באותו רגע שגם למקומות שבהן צריכה להידפס שירה יש גבול, ושזה מעט מוגזם לככב על תחתוני נשים פולניות. היום, בספר גינס הפרטי שלי, אני יודע שזה שיא בהחמצה.
בסוף תפילת שמונה עשרה שבה מתבקשים המתפללים (שעד לאותו רגע לא הזיזו רגליים) לפסוע ג' פסיעות שעה שהם אומרים בלחש "עושה שלום במרומיו הוא ברחמיו יעשה שלום עלינו ועל כל עמו ישראל ואמרו אמן".
התמזל מזלי והוזמנתי יום אחד להתפלל בביתו של הרב עובדיה יוסף. שם, ברווח שבין מנחה לערבית, ביקש הרב לענות על שאלות. שאלתי אותו בדבר ג' הפסיעות האלה והוא הסביר שכאשר אדם עושה שלום הוא חייב לזוז מעט, ימינה, שמאלה, קדימה או אחורה. "אי אפשר", הוא הדגיש, "לרצות להגיע לפשרה ולהתבצר בעמדתך". כמה פשוט, כמה גאוני.
בעמוד 52 בספר השירים החדש "הרמס" מופיע השיר הבא:
נמל בית
אֲנִי נְמַל הַבַּיִת שֶׁל בִּתִּי.
סִירוֹת נְיָר מִיַּלְדוּתָהּ עֲדַיִן נוֹגְחוֹת
חַרְטוֹם בְּמֵזַח מִצְחִי.
עַל סִפּוּן סְפִינוֹת מִלְחָמָה מְצֻחְצָחִים
תּוֹתָחִים שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא יָרוּ
וְעָשָׁן הַנִּפְלָט מֵאֲרֻבּוֹת אֳנִיּוֹת מַשָּׂא
רוֹקֵד, כָּמוֹהָ, בִּשְׁמֵי הָעֶרֶב.
לִפְעָמִים אֲנִי גַּם אֶצְבְּעוֹת הַפְּלָדָה בִּקְצֵה
זְרוֹעוֹת הַמְּנוֹפִים,
וְלִפְעָמִים אֲנִי הַסַּבָּלִים הַפּוֹרְקִים
אַרְגְּזֵי סוֹד שֶׁהֻסְתְּרוּ
בְּבֶטֶן הַצּוֹלְלוֹת.
אַף טִיטָנִיק לֹא תִּטְבַּע בַּשִּׁיר הַזֶּה.
כתבתי אותו על בתי שירלי. ואני מוסיף כאן שהקפיטן האמיתי של הספינות האלו היא ליאורה, בת זוגי.
הבית הוא לא תחנה. הוא בעיקר המסילה המחברת מתחנה לתחנה.
הרמס
רֶגַע אַחֲרֵי שֶׁהִתְקַבַּלְתִּי לָעֲבוֹדָה בְּמַחְלֶקֶת הַשְּׁלִיחִים בַּסְּנִיף הַמֶּרְכָּזִי שֶׁל בַּנְק הַלְוָאָה וְחִסָּכוֹן, הִקִּיפוּ אוֹתִי חֲבֵרַי הַחֲדָשִׁים וְשָׁאֲלוּ לִשְׁמִי. הָיִיתִי בָּטוּחַ שֶׁאֵין אֶחָד בָּעוֹלָם שֶׁלֹּא קָרָא אֶת "הַמִּיתוֹלוֹגְיָה", וּבְלִי לְחַיֵּךְ אֲפִלּוּ עָנִיתִי: "הֶרְמֶס", וּבְלִבִּי הוֹסַפְתִּי "שְׁלִיחַ הָאֵלִים". לְכָל אִישׁ, כָּתְבָה הַמְּשׁוֹרֶרֶת, יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָּתַן לוֹ אֱלֹהִים וְשֶׁנָּתְנוּ לוֹ קִירוֹת הַבַּנְק וְחִשּׁוּבֵי רִבִּית הַפִּגּוּרִים. הָאֱלֹוהִים שֶׁלִּי הִתְחַפֵּשׂ לְפֶסֶל יְוָנִי. כְּשֶׁהַמְּנַהֵל שָׁאַל "הֶרְמֶס, לָמָּה לֹא הִגַּעְתָּ בַּזְּמַן לָעוֹרֵךְ דִּין? הַמִּכְתָּב הָיָה דָּחוּף", כִּמְעַט עָנִיתִי שֶׁלֹּא מָצָאתִי בַּחֲדַר הַמַּדְרֵגוֹת שֶׁלּוֹ מָקוֹם לַסּוּס מִמִּלְחֶמֶת טְרוֹיָה. לַבַּחוּרָה מִוַּעַד הָעוֹבְדִים, שֶׁחִלְּקָה יַיִן בְּכָל חַג, קָרָאתִי "גְּבֶרֶת דְּיוֹנִיסוֹס". כְּשֶׁהַשְּׁלִיחִים הִתְפַּעֲלוּ מֵחֲבֶרְתִּי וְשָׁאֲלוּ לִשְׁמָהּ, אָמַרְתִּי "אַפְרוֹדִיטֶה" מוּל פָּנֶיהָ הַנִּדְהָמוֹת שֶׁל דִּינָה. אֶשְׁכּוֹל הַחַיִּים נִלְעַס אָז בְּפִי עֵנָב אַחַר עֵנָב. עַל רָאשֵׁי רַמְזוֹרֵי הָעִיר הִתְנוֹסְסוּ זֵרֵי דַּפְנָה, סַנְדְּלֵי עוֹר נִתְפְּרוּ לְשָׁרְשֵׁי הָעֵצִים שֶׁצָּעֲדוּ בַּשְּׂדֵרוֹת, אֲוִיר הָאוֹלִימְפּוּס נִשְׁאַב מֵרֵאוֹתַי וּמִלֵּא אֶת גַּלְגַּלֵּי הָאוֹפַנַּיִם שֶׁקִּבַּלְתִּי מֵהָעֲבוֹדָה. בְּבָתֵּי הַקָּפֶה לְיַד הַיָּם שָׁתִיתִי אוּזוֹ, כַּמָּה צָפוּי, עִם פּוֹסֵידוֹן. עַל מִטָּתִי הִשְׁחַזְתִּי אֶת חִצֵּי קוּפִּידוֹן, וּבִקַּשְׁתִּי לְכַוְּנָם לְלִבָּהּ שֶׁל מִי שֶׁלְּבַסּוֹף הִסְכִּימָה לְהִפָּרֵד מִכַּפְתּוֹרֵי חֻלְצָתָהּ. וְאָז בְּבַת אַחַת, מוּל פִּטְמוֹת הָאֱמֶת, פָּסְקוּ סַעֲרוֹת הַיָּם. שְׂעַר הָאָמָזוֹנוֹת נִלְפַּת בַּסְּלָעִים, וּבְאֶצְבְּעוֹתַי חָזְרוּ לִזְרֹם נַחֲלֵי הָאַכְזָב שֶׁל הָאֵין דִּמְיוֹן.
עצה של משורר
"לאֹ טוֹב שְׁתֵּי מְכוֹנוֹת כְּתִיבָה בְּבַיִת אֶחָד", אָמַר לִי יְהוּדָה עַמִּיחַי
כְּשֶׁרָאָה אוֹתִי מְלַטֵּף בְּמִלִּים מִישֶׁהִי שֶׁיָּשְׁבָה לְיַד שֻׁלְחַן סַדְנַת
הַכְּתִיבָה בְּבֵית הַסּוֹפֵר בִּירוּשָׁלַיִם בָּעִיר הָעַתִּיקָה.
הָיִיתִי אָז חַיָּל, וּבִפְקֻדַּת גֵּנֵרַל הַשִּׁירָה וִתַּרְתִּי עַל עֵינֵי נְמֵרָה,
רַעֲמַת שֵׂעָר אָדֹם וְשׁוּרָה שֶׁכְּבָר חָשַׁבְתִּי עָלֶיהָ וּבָהּ: "אֶצְבְּעוֹתַי
מַחְלִיקוֹת עַל עָרְפָּהּ כְּגַנָּב הַמִּשְׁתַּלְשֵׁל עַל מַרְזֵב מֵחַלּוֹן דִּירָה
שְׁדוּדָה".
לאֹ צִטַּטְתִּי לְעַצְמִי אֶת בְּיָאלִיק שֶׁכָּתַב: "וְתַחַת
שִׂפְתוֹתַיִךְ יִכְבֶּה־נָא נִיצוֹצִי",
לאֹ סִפַּרְתִּי לָהּ אֵיךְ שִׁנֵּי טֶרֶף
בַּחֲלַל פִּי מִתְחַדְּדוֹת בַּסֵּתֶר לִנְגֹּס מֵהַפְּרִי,
וְלאֹ סִפַּרְתִּי לוֹ כַּמָּה
הִיא כְּבָר מְרֹהֶטֶת בְּחַדְרֵי מוֹחִי.
לְמָחֳרָת אָמַרְתִּי לָהּ, שֶׁבִּשְׁבִילִי הִיא
בּוֹנְבּוֹנְיֵרָה אֲרוּזָה, וְשֶׁנִּגְזַר עָלַי לאֹ לִשְׁמֹעַ
רִשְׁרוּשׁ צֵלוֹפָן שֶׁל
עֲטִיפָה קְרוּעָה.
פורסם לראשונה: 07:41, 21.10.22
