לפני כמה שנים חוותה רות אסרסאי גזענות באירוע בוטה במיוחד, שעד היום לא היה לה נעים לדבר עליו. כאחת הנשים הבולטות בתרבות הישראלית, היא לא האמינה שדווקא ממקום העבודה שלה, התיאטרון, זה יגיע. "אני זוכרת שנבחרתי לאחת ממאה המשפיעים בתרבות הישראלית, ואז מישהי שאני עובדת איתה באה אליי מאחורי הקלעים ואמרה לי, משום מקום, 'את מכתיבה את התרבות שלי? ממש לא', והיא הייתה רצינית מאוד, מישהי שעל פניו נאורה. לא הבנתי על מה היא מדברת, חברות שלי מהקאסט היו סביבי וציפו שאגיב כמו תמיד, אבל לקח לי זמן להבין מה היה, השתתקתי. מצד אחד נשרפתי מבפנים שלא הצלחתי לענות לה באותו רגע, ומצד שני ידעתי שהעולם עגול ומתישהו אנחנו ניפגש בסיבוב שלו".
ונפגשתן?
"כמובן. זו מישהי שעבדה בתיאטרון בתלבושות, וכמה הצגות לאחר מכן עשתה פדיחה איתי, הייתה צריכה להלביש אותי - ולא הספיקה. מנהלת ההצגה ראתה את זה בחומרה, כי זה פגע בזמנים של הכניסות. היא התחילה לברר מאיזו סיבה היה עיכוב ולא אמרתי. היא המשיכה לשאול, הפעם את כולם, אבל היה שקט. רק אותה אישה חיפשה את העיניים שלי, לראות מה אעשה. כשהדבר הזה נגמר היא באה להגיד לי תודה שלא 'הלשנתי'. ואז עניתי לה: 'את מבינה למה אני מכתיבה את התרבות?' סוף-סוף שיחררתי, ובקלאס, כי זה ישב לי שלא הגבתי. שלושה חודשים אחרי קיבלתי הזדמנות לענות לה".
סיפרת שמסביב היו המומים שלא ענית מיד. איך את בדרך כלל נוהגת כלפי גזענות?
"יש בי מקום מאוד אימפולסיבי. עצם זה שלקח לי זמן להתעשת מנע ממני להתפרץ, יכולתי לנשום לתוך זה ולהגיב נכון. עכשיו אני יותר בשלה לפעם הבאה. היא גם כתבה לי הודעות התנצלות. זה גמר אותה. פאשלות כאלה אצל מנהלת הצגה זה בל-יעבור, ואני הצלתי אותה. אין הרבה דברים שאומרים לי ומצליחים להעליב או להזיז לי, רק בקטנות. אני לא שמה לב לזה שאני אתיופית אז אני לא חווה את הגזענות מבחוץ יותר מדי. אבל זה קיים, זה נמצא, זה נושם".
הצבע הלא-נכון
והיא יודעת טוב מאוד על מה היא מדברת. אסרסאי (39), זוכת פרס התיאטרון הישראלי, נולדה וגדלה בבאר שבע להורים יוצאי תיגראי שבאתיופיה. הוריה הכירו בדרך לישראל בשנת 1979, התחתנו בארץ והתמקמו בדרום. לאחר השחרור מצה"ל, למדה תיאטרון בבית צבי. היא נדדה בין תיאטראות מבאר שבע עד הקאמרי, ובדרך שיחקה באינסוף סדרות טלוויזיה בתפקידים מגוונים.
עד עתה, היא מספרת, ברחה מתפקידים שיבליטו את מוצאה כי הרגישה שווה בין שווים. עד השנה, כשהוזמנה לשחק תפקיד ראשי בהצגה "לילה לבן" של תיאטרון הקאמרי שעוסקת בגזענות רבת השנים כלפי העדה האתיופית. "כשהסכמתי לתפקיד ידעתי שההצגה הזו חשובה, אבל באמת שלא הבנתי כמה", היא מספרת.
העלילה מספרת על אמא ממוצא אתיופי שמחפשת את בנה, שנעדר שעות ארוכות, מול חומת הבירוקרטיה. היא מנסה לאסוף פיסות אינפורמציה מתוך שמועות אינטרנטיות, פרופילים ותיאוריות משטרתיות, שמתחברים לכדי תמונת מצב נוקבת של המציאות בישראל 2020 למי שנולד בצבע הלא נכון.
"את לא מבינה כמה הודעות אני מקבלת אחרי כל הצגה, לכל רשת חברתית. בפאנלים אחרי ההצגה אנחנו מדברים עם הקהל. יש לנו חיילים, בוגרים, מכל קצוות הארץ מגיעים. בעיקר אני שמחה על התלמידים שמגיעים. זה דור שאני עפה עליו, הם כאלה חכמים. יש משהו מפחיד בלהופיע ליד בני נוער. הם אומרים את כל האמת בפרצוף, אתה שומע את ההתלחשויות, רמת ריכוז על מאה, יושבים במשך שעה ועשרים, דממה, והם איתך".
תני דוגמאות שעולות בשיח מהקהל.
"חייל שקם ואמר מול אולם שלם של קצינים וחיילים: 'מצאתי את עצמי בך'. הוא סיפר שהוא הרגיש ככה בתוך החברה הדתית בישיבה בתור מזרחי. ילד ערבי שאל שאלה שהעציבה אותי מאוד: 'ואם הגזענות תקפל אותי? מה אעשה?' המון ילדים אתיופים שמשקפים את המציאות. ילדים חד-מיניים. באחת מההצגות ילד קם וצעק לי: 'שתדעי לך, גם לי מנסים לדפוק לי את החיים ואני לא אתיופי. אני מרוקאי, ואני מרגיש את הגזענות כל יום'.
"הבנתי אותו, ואמרתי לו שזה בסדר. זה קטע, כל אחד והזווית שהוא מסתכל על העולם, יש חלק שחושבים שיושבת לידם מישהי שחורה שהצליחה וקל לה לדבר. אבל גזענות היא מכה רחבה והיא מגיעה בכל מיני אופנים וצריך לעקור אותה. ההצגה לא באה להטיף, היא נותנת לך לראות מה קורה. היא גם אומרת שבאופן מסוים כולנו גזענים. אנחנו מחולקים לשבטים במדינה הקטנה שלנו ואת זה צריך לפרוץ. ככל שנהיה מודעים ונייצר דיאלוג, התופעה הזו תיעקר. וככה אנחנו מתחילים את השיח בפאנל אחרי ההצגה – קודם כל, שתדעו, כולנו גזענים".
למה החלטת לגלם דווקא עכשיו תפקיד שמדגיש את מוצאך?
"היום אני במקום שכבר שיחקתי כל כך הרבה דמויות וזה בסדר מבחינתי לעשות תפקיד כזה. זו בשלות שלי. תמיד אמרתי 'אני לא מייצגת, אני לא פה, אני לא שם'. אבל כשעבדנו על ההצגה שמתי לב שכל הנשים שלקחתי לי כמודל הן שחורות: אופרה ווינפרי, ביונסה. באופן לא מודע, אלה נשים שבתור ילדה העיניים שלי היו נשואות אליהן, ובאופן לא מודע העניין של הצבע עור נתן שם את הפקטור שלו. אז היום כשמישהו אומר לי 'מודל עבורי' אני מבינה את הכוונה. זה קרוב אליו, בתוך הבית, אם את עשית את זה גם אני יכול, זה משפט שאני מקבלת. עצם זה שיש מישהי שחורה על הבמה ובטלוויזיה - זה עושה את שלו, גם בלי להתכוון ולייצג. אני היום לומדת לחבק את הייצוג שלי, אני מבינה שזה מעבר, גם לילדה שלי חשוב לי להעביר את זה".
לאן יובילו החיים
הילדה שלה היא רנה בת השנה וחצי. את צחי, בעלה, הכירה בשידוך של חבר קרוב. "צחי מתעסק בעולם המסעדנות", היא מציגה אותו. "חבר שהיה בדייט במסעדה שלו הסתכל עליו ואמר – 'זה בשביל רותי'. ומשם זה קרה. אני יכולה להגיד על עצמי שמול צחי זו הייתה אחת הנקודות העיקריות בחיים שאהבתי את עצמי. היה משהו שהרגיש לי כמעט שלם, קיבלתי את עצמי, לטוב ולרע. הייתי אז בנקודה שמי שלא מתאים לו - שיקום ויילך. מה שהקסים אותי בו הייתה האמת שלו, יכולתי להיות אני. החיבור שלי מול עצמי היה מדויק כשהייתי איתו.
"תמיד היה לי חשוב שהגבר שלי יהיה גדול ממני, בסוף התחתנתי עם מישהו שקטן ממני. כל מיני דברים שאתה לא יודע באמת לאן יובילו אותך החיים. היום, עצה ממני, מה שחשוב זה שיהיה בן אדם טוב שיכיל ויקבל אותך, שתאהב את עצמך כשאתה איתו. אלה הדברים הכי חשובים בחיים. גם אם זה לא קיים בחיצוניות. בהתחלה אמרתי לידיד שלי 'תגיד לי, אתה נורמלי? מה הוא קשור אליי? אני חושבת על משפחה, לא על סטוץ, והנה, עובדה, הוא אמר לי 'מה את מבינה' והוא צדק. החיים הוכיחו לי אחרת".
כשהיא מדברת על בתם רנה עיניה נוצצות. "וואי וואי... כמה אופי יש לילדה הזו. כשזה ילד תמיד בא לך לנהל אותו. אבל עם הזמן הבנתי שאני צריכה להתמודד ולתת לה להיות היא. זו התמודדות יום יומית. בא לך להגיד לה 'שנייה, לאן את ממהרת?' זה דגם הרבה יותר משופר ממני, חצוף, יש שם כל כך הרבה דברים ואני מתה על זה. הורות זה דבר שלא היה זר לי. יש לי חמישה אחים קטנים ממני, אני הבכורה, והייתי חלק דומיננטי מהגידול שלהם.
"בשלב מסוים בגלל שגידלתי אותם ברחתי מזה בחיים הפרטיים שלי, לא סתם הגעתי להורות מאוחרת. היה לי חשוב לתת משהו לעצמי לפני שאני מתמסרת לדבר הזה. באופן לא מודע ידעתי מה זה יצריך ממני ורציתי להגיע למקום שהוא שלם. למרות שאתה אף פעם לא שלם. לא משנה כמה רצית את זה. אבל זה היה ברור לי שאהיה אמא. אמהות זה התפקיד של החיים שלך. זו מתנה אבל זה מאתגר. לבלות כבר אין לי זמן. אין מקום לספונטניות.
"כשחזרתי לשחק ב'לילה לבן' זה היה אחרי שבעה חודשים של קורונה. הבת שלי נולדה לקראת הגל השני, עולם התיאטרון לא חזר לעצמו. שבעה חודשים הייתי איתה. כמויות הטקסט שאני מדברת בהצגה זה בערך מחזה שלם. אמרתי לעצמי - איך עושים את זה? איך יושבים ללמוד כשאני אמא טרייה? היה הלם ראשוני כשהרגשתי שאני רוצה לחזור לעבוד, אבל הבנתי שהגוף שלי במקום אחר. כשנפרדתי ממנה וחזרתי לעבוד היה קשה. מצד שני, בתוך חודש סיימתי כמויות של טקסטים, שסביר להניח שאם הייתי רווקה הייתי מתמהמהת איתם, השתכללתי בתור שחקנית ואמא. כל זמן שיש לך אתה מנצל אותו".
אין מודלים לחיקוי
אנחנו נפגשות בבית הקפה הקבוע שלה, במרכז תל אביב. היא נראית נינוחה מאוד בג'ינס ובגופיה לבנה, אבל כשאנחנו מגיעות לפוליטיקה היא פתאום מתחילה לזוז בכיסא בחוסר נעימות גדול. "לא מעניינת אותי פוליטיקה, אבל המצב במדינה מעניין אותי מאוד", היא מזדקפת. "זה שאי-אפשר לחיות פה מבחינה כלכלית. שהפכנו למדינה שאנשים חולמים בה על בית וזה נראה חלום רחוק. ההורים שלי עלו לארץ, הם קנו בית, זה היה ברור מאליו, והיום זה נשאר בגדר חלום. כשאתה נותן את החיים שלך לצבא זה נראה לא הגיוני שזה חלום לבנות בית במדינה שלך. אנשים עובדים ומתפרנסים בכבוד ואין מעמד ביניים. הוא נמחק. לא דואגים פה לאזרחים. קשה לי לראות אנשים שעובדים וקורעים את עצמם כדי להתפרנס.
"שכירות הפכה להיות משהו לא הגיוני. מרוב שאתה חושב איך לשרוד אתה לא יכול לחשוב על העתיד של הילד שלך. זה קטסטרופלי בעיניי. לא מבינה איך לא מתקוממים? איך זה תקין? והמחיר של הביצים עולה והלחם עולה. זה מכעיס אותי. כולם מפחדים, איך אני מסיים את החודש? כל המדינה רותחת וזה נראה לי לא הגיוני. לא מבינה איך עוברים על זה לסדר היום. מה יעשו אנשים שמשתכרים מהפנסיה שלהם, שהיא חמש-שש? איך הם ישלמו על מוצרי בסיס? פעם זה היה הגיוני. היום לא. וזה שהמדינה לא עושה כלום ואין את הרצון לגרום לך להיות מאושר במדינה שלך, זה עצוב. נראה לגיטימי שאנשים מעדיפים לחיות בחו"ל, זה לא נתפס בעיניי. האנושיות נעלמה. אם בעל דירה יכול להקפיץ לך את שכר הדירה ב־30־20 אחוז בלי להסס זה מוכיח את זה".
נסיים בנימה אופטימית?
"כן, אפשר. אני שמחה שבמדינה יש יותר ויותר מודלים שמשתלבים בטלוויזיה, בתיאטרון ובפוליטיקה, דמויות מפתח, אנשים שהם כהים. יש משפט בהצגה שאחת הדמויות אומרת 'למה הוא התלבש ככה? מה הוא חושב שהוא, ראפר?' ואני בדמות שלי עונה: 'זה בדיוק העניין. כשהוא פותח טלוויזיה אין אף מודל כמוהו, אז הוא מחקה את מה שהוא רואה באמריקה'.
"אנחנו חלק מהאוכלוסייה הישראלית. חייבים לשים אנשים כהים בכל מקום. זה שרואים את אלמז מנגיסטו ככתבת חדשות, בשביל אנשים זו עוד שחורה שנמצאת על מסך, אבל יושבת שם ילדה שרואה את זה ויודעת שהיא גם יכולה. אחר כך היא גם רואה את חברת הכנסת פנינה תמנו-שאטה ואומרת, אני גם יכולה להיות שם. וזה משנה מציאות".
והחלום שלך?
"אני רוצה ליצור משהו לטלוויזיה, זה מעניין אותי. אני רוצה להגיד דרך היצירה את מה יש לי על הלב, וזה יגיע בקרוב, זכרו".
