העיסוק באימהוּת וביחסי ילדות ואימהותיהן הוא אחד ממאפייני יצירתה של מיכל בת אדם, כלת פרס ישראל לקולנוע, שנמשכת בעקביות מזה חמישה עשורים. לא פעם נכתב על הנחישות שמלווה את יצירתה, את נכונותה לפעול בשוליים כדי שלא להתפשר, ואת היותה של בת אדם מקור השראה לדור של נשים-במאיות שהיא סללה להן את הדרך. גם מערכת יחסיה עם הביקורת הגברית ברובה הציבה בפניה רף גבוה שנבע בעיקר מהיחס המתנשא כלפי כל מה שניתן היה לקרוא לו "עולם נשי" בקולנוע הישראלי. בת אדם אתגרה את השיח הגברי בקולנוע ובביקורת הישראליים, וגוף עבודתה מייצר דיון מרתק, גם אם לא אחיד ברמתו, בסוגיות של אוטוביוגרפיה קולנועית נשית.
"הילה" - טריילר
(באדיבות סרטי יונייטד קינג)
"הילה", סרטה החדש, ה-14 במספר (ישנם מעט מאוד במאים בקולנוע הישראלי עם פילמוגרפיה עשירה כשל בת אדם), מהווה, על כן, עוד נדבך בקורפוס קולנועי שמרכיביו השונים פועלים בזיקה זה אל זה. רוצה לומר, היו דברים שאהבתי בסרט ואחרים שפחות, אבל "הילה" – כמה מסרטיה של בת אדם קרויים על שם הגיבורה שלהם – מקבל משמעות נוספת, מורכבת ועשירה יותר, כאשר בוחנים אותו ביחס לקודמיו. כך, למשל, העובדה שהגיבורה שלו היא קולנוענית הטורחת על יצירת סרט תיעודי מזכירה לנו שלא מעט מהדמויות הראשיות בסרטיה של בת אדם, לרוב בגילומה שלה עצמה, הן יוצרות סרטים ("איה, אוטוביוגרפיה דמיונית", "ריטה, שם זמני"). אחת הבעיות של "הילה", הדמות והסרט, היא שלא לגמרי ברור על מה הסרט שהיא מביימת למעט העובדה שהנשים המרואיינות בו, ולא כל כך מובן מי הן, מהדהדות בדבריהן את מחשבותיה של הילה, שהאגוצנטריות שלה ותפיסת עצמה כקורבן וקדושה מעונה מקשות עליה לזהות את הקורבן האמיתי בסרט, בתה.
הילה, בגילומה של ג'ייד דייכס וויקס (סדרת הטלוויזיה "המדרשה"), היא כאמור במאית סרטים ואם חד-הורית לילדה בת שבע בשם נעמי (איילה פלג). בתחילת הסרט אנחנו רואים אותה רצה ברחובות חשוכים, עוטה שמלה לבנה, כאילו נמלטת מפני משהו או מישהו, עד שהיא רואה גבר זר העומד בגשם, ניגשת אליו, והשניים מתנשקים בתאווה ומתעלסים. הסצנה מתבררת כחלום, והגבר מתגלה כשאול דותן (יעקב זדה דניאל), סופר נשוי שעמו היה להילה רומן בעבר שממנו נולדה נעמי - אשר אינה יודעת מיהו אביה. אם אפשר להבין, נניח, את משיכתה של הילה לשאול, הסרט מתקשה להסביר את העניין הספרותי בו. הוא כותב שני ספרים שנושאו של כל אחד מהם נשמע מופרך משל קודמו, וכאשר הוא נדרש בראיונות טלוויזיוניים להסביר את ספריו יוצא מפיו רצף עילג למדי של משפטים שגורמים לך לתהות אם לא מדובר בגנן רפה-השכל שמתברג למסדרונות הפוליטיקה האמריקאית הגבוהה ב"להיות שם" של יז'י קושינסקי. אם דמותו הספרותית של שאול הייתה אמורה לשמש פארודיה על משהו, זה לא לגמרי ברור – וחבל.
אבל אולי לא זה מה שחשוב. דמותו של שאול רודפת את הילה המדמה לראות אותו בכל פינת רחוב, גם במחיר של זניחת בתה והסרט שהיא עובדת עליו. הדברים מסתבכים שכן שאול אכן שב ארצה עם אשתו האנגלייה ובתו אחרי שהות של שבע שנים בחו"ל. העובדה הזו מערערת את הילה, דמיון ומציאות מתערבבים בעולמה, והיא מתקשה להתמודד עם נוכחותו הפיזית של שאול כמו גם עם רגשות האשם שלה כאֵם. אחד ההיבטים המעניינים בסרט נוגע בחרדתה של הילה מלהפוך לאמה המרוחקת שנהגה להטיח בה דברים אכזריים ("לא היית יפה, לא היית חכמה, ולא היית מוכשרת"), והילה אף מתקשה להיזכר מתי אי פעם החזיקה אותה בזרועותיה. החרדה הזאת, של האם מלהפוך לאמה שלה, מוכרת לצופים הוותיקים של סרטיה האוטוביוגרפיים של בת אדם, הזוכרים את דימויי האם חולת-הנפש השבים וחוזרים בהם ("על חבל דק", לטעמי סרטה הטוב ביותר, "איה, אוטוביוגרפיה דמיונית"). האימהוּת אצל בת אדם היא תמיד שברירית ומעורערת.
אבל גם דמויות האב אינן מתפקדות במיוחד. אביה של הילה (אלי גורנשטיין) דואג יותר לכלבו מאשר לבתו ונכדתו, וכאשר הוא מאושפז בבית חולים מתגלע עימות מכוער בין הילה ובת זוגו הנוכחית שטיבו אינו ברור. הילה, כך ברור לנו, חוותה נטישה – מאמה, מאביה שבילדותה הותיר אותה אצל הדודה והדוד בקיבוץ שם כמדומה חוותה פגיעה מינית, וכמובן מאבי בתה, שאול. היא חרדה שמא היא משחזרת את החוויה הזו בעצמה ביחס לבתה, וכאשר אחד משכניה, גבר צעיר ותימהוני למדי, מארח חברה לנעמי הנשארת לבדה בבית ומביא לה שוקולד – היא מבינה את המחיר הנורא שיכול להיות לזה, גם אם נדמה שכוונותיו של אותו גבר תמימות. כך או כך, באופן משונה הוא כבר לא שב וצץ בחדר המדרגות אחרי הביקור.
מי שכן נכנס לחייה של הילה ומסמן אופציה של זוגיות יציבה הוא מיכאל (פיני טבגר המצוין) המשמש כשומר בבית הספר שבו לומדת נעמי. למרבה הצער, בת אדם עיצבה לו ביוגרפיה שכמו נועדה לשקף את זו של הילה. מיכאל, מסתבר, היה ילד-פסנתרן פלא, קורבן לזוג הורים תובעני, שנטש את מה שיכול היה להוביל לקריירה מפוארת וביכר על פניה עבודה במחשבים (למה לא הייטק?) ואחר כך התגלגל לעבודתו הנוכחית.
כדי שנבין את הכמיהה האבודה שלו לנגינה בפסנתר – אחרי הכל, הבעיה הייתה נעוצה ביחסם הקשוח כלפיו של הוריו בילדותו – ישנה סצנה שבה הילה ונעמי עדות מהצד, באקראי, לרגע ספונטני שבו הוא מתחיל לנגן ברגש. כל זה קורה אחרי טקס בבית הספר המוקדש ללאה גולדברג ובמהלכו מדקלמת נעמי את שירה "כובע קסמים". נוכחותה של גולדברג בסרט אינה מקרית (גם אם הטקס נראה מעט עילג): גולדברג הייתה מעריצה ושבויה באהבה לא ממומשת למשורר המודרניסטי אברהם בן יצחק שעל שירתו גם כתבה. קשה שלא לזהות בסיפור על הילה ושאול הדים לדמותה של גולדברג, ואפשר רק להצטער שהקולנוע הישראלי טרם הקדיש לה את הסרט הראוי. כך או כך, יפה עושה בת אדם שהיא מנכיחה אותה בסרט.
אני מודה שגם אחרי שתי צפיות התקשיתי להבין את הסצנות נוסח תיאטרון האבסורד של בקט שבהן משתתפת דמותו של האב (באחת מהן מופיע יגאל שדה, שחקן קבוע בסרטי בת אדם, הפעם בתפקיד אורח, כמלצר אדיב המתגלה כגרסה המקומית של המורד השוויצרי וילהלם טל). מצד שני, הסצנות האלה מחדירות הומור לסרט, והן מאפשרות לבת אדם להפגין את אותה חירות יצירתית שאפיינה את מרבית סרטיה, שגם אם אינה תמיד מובנת – היא מעידה על השאיפה שלה ליצור את הסרט שלה, בדרכה, בלי לתהות על שיקולים כאלה ואחרים. "הילה", על מעלותיו ופגמיו, הוא עוד תחנה במסע הקולנועי הארוך של מיכל בת אדם אל תוך נפשה, זיכרונותיה וטראומות הילדות שלה; מסע להבנת מושג האימהוּת, האם והילדה, האם שהיא ילדה. זהו מסע שהיא מקפידה להמשיך אותו, עם וגם בלי עזרה מהקרנות, ויש לקוות שיהיה לו המשך.
