אנחנו נוטים לחשוב שבחו"ל הכול הרבה יותר טוב מאשר בארץ. זה נכון גם לגבי המוזיקה. עד שכבר מגיעה לכאן איזו להקה או מוזיקאי ותיקים שאהבנו פעם - או כוכב פופ לוהט שאנחנו מחבבים עכשיו - אנחנו מיד מתחילים להתלונן. על מחיר הכרטיס, על סדר השירים בהופעה, על איכות השירה, על עומק הסאונד, על הפקקים בדרך, על התור לשירותים הכימיים ועל עלות הבירה. לפעמים אלו סתם קיטורים, אבל ייתכן שלפחות הפעם הצדק איתנו.
על הנייר, הופעה של מוריסי היא הדבר האמיתי. בכל זאת, מדובר לא רק באיש שהנהיג פעם את הסמית'ס, מהלהקות היותר גדולות בהיסטוריה, ושגם עשה כמה דברים יפים בימים שלאחר פירוקה, אלא גם במוזיקאי בינלאומי חשוב שממש אוהב אותנו, ואפילו כתב על המדינה שלנו שיר. אבל למרות שמוריסי ממש פה עכשיו, שוב נראה שבחו"ל ניצחו אותנו. הפעם אלו הם הבריטים. כשבוע וקצת לפני ההופעה של מוריסי באמפי שוני אמש, התקיים באנגליה פסטיבל גלסטונברי, מאירועי המוזיקה הוותיקים והיותר שווים בממלכה המאוחדת - שהלוואי והייתה לו אפילו חמישית מקבילה מקומית. כמעט כל מי שאתם רק יכולים לדמיין הופיע שם. מוריסי דווקא לא הגיע, אך המוזיקה של הסמית'ס כיכבה גם כיכבה בפסטיבל, ועוד בהובלת ליהוק מפתיע: ריק אסטלי.
לכתבות נוספות במדור מוזיקה:
בשעתו, הסמית'ס עם הרוק הקודר והאלטרנטיבי שלהם ואסטלי עם פופ המצעדים הקליל שלו התנהלו ביקומים מקבילים. בסוף השבוע שעבר הם נפגשו בגלסטונברי. וכך, האיש ששר פעם את Never Gonna Give You Up לא אכזב גם הפעם, וביצע באותו פסטיבל ביחד עם להקת בלוסומס את השירים של הסמית'ס. לא כמה דוגמאות מייצגות כמו לצאת ידי חובה, כפי שמוריסי נוהג להעניק לאלו שמתייצבים לראות אותו (ואמש הוא קימץ בעניין במיוחד), אלא את כל מה שאפשר לבקש, ואפילו עוד טיפה, כולל Hand in Glove, Girlfriend in a Coma ,Heaven Knows I’m Miserable Now, Panic ועוד ועוד. הלהקה שאיתו ניגנה נהדר, אסטלי נשמע טוב מאוד והקהל עף איתו ועליו. זה היה הרבה יותר מעוד מופע קאברים של זמר ששיאו הקצרצר היה ב-1987 (השנה שבה הסמית'ס התפרקו). זו הייתה מחוה יפה ואותנטית של זמר למוזיקה שהוא אוהב לשמוע ולשיר.
מוריסי הופעה בישראל
(צילום: אמיר שוורץ)
בניגוד לאסטלי של שבוע שעבר, מוריסי לא שר מספיק שירים של הסמית'ס בהופעות שלו. או לפחות לא במינון שהקהל - כל קהל - היה שמח לקבל ממנו. לא בחו"ל, לא בביקוריו הקודמים והמשמחים למדי בישראל, וכאמור, גם לא אמש באמפי שוני. האיש שמציין עכשיו 40 שנות קריירה (הספירה מתחילה עם Hand In Glove, סינגל הבכורה של הסמית'ס שיצא במאי 1983), הספיק במהלכן לא מעט, ומטבע הדברים הוא מעדיף להתמקד בקריירת הסולו הארוכה והלא בדיוק אחידה שלו, כולל גם בחלקים היותר המאוחרים שלה. אמש בשוני הוא ביצע שלושה שירים מאלבום האולפן האחרון והלא רע שלו, I Am Not a Dog on a Chain ועוד הוסיף עליהם שיר חדש בשם The Night Pop Dropped. כשלעצמם, לא מדובר בשירים רעים, אבל הקהל של מוריסי כנראה חושב אחרת ממנו.
מוריסי הוא לא אמן מרצה כמו אלטון ג'ון או פול מקרטני. הוא לא היה כזה בעבר, והסיכוי שהגישה שלו תשתנה פתאום בגיל 64 הוא נמוך מאוד. אפשר לכבד אותו על ההיצמדות שלו לדרך שבה הוא מאמין - שלא לומר העקשנות שלו לשיר את מה שהוא רוצה - אבל לאורך לא מעט רגעים אתמול היה נדמה שמדובר בעיקר בפספוס או לפחות בחוסר תיאום ציפיות בין הקהל לבין האיש שהם באו לראות.
בניגוד לסמית'ס, שפעלו רק ארבע שנים והוציאו ארבעה אלבומים שקשה לאתר בהם ולו רגע חלש אחד, קריירת הסולו של מוריסי היא פחות אחידה, וזה בלשון המעטה. מאז שהוא והגיטריסט ג'וני מאר (שאגב מנהל קריירת סולו מוצלחת למדי בשנים האחרונות) הבינו שהם כבר לא יכולים להיות ביחד באותו החדר בלי לריב, הוא השלים 13 אלבומים, שאת אלו מהם שהתקרבו לפסגות שבהן נגע עם להקת האם, אפשר למנות על אצבעות כף יד אחת. בכל ספירה יהיו שם Viva Hate, הספתח של מוריסי כאמן עצמאי ו-You Are the Quarry הקאמבק המרהיב שלו מ-2004 שהגיע לאחר שבע שנות שתיקה.
מוריסי חזר לבקר בשני אלו גם אמש בשוני, אבל גם כאן הוא נהג בקמצנות. מהראשון מבין השניים הוא נתן את Suedehead המעולה שאיתו הוא גם פתח את ההופעה, ועמוק לתוך הסט הגיע גם תורו של Everyday Is Like Sunday המתבקש לא פחות. את אלבום המופת השני שלו ייצג רק שיר אחד -Irish Blood, English Heart שהיה אחד מרגעי השיא בערב המהנה אבל גם הממש-לא אחיד הזה.
למעשה יש למוריסי עוד שני אלבומים: הראשון מביניהם הוא Bonfire of Teenagers שהושלם לפני כשנתיים, ולמרות שהזמר טען שזוהי העבודה הכי טובה שלו בקריירה, הוא איכשהו הצליח להסתכסך עם חברת התקליטים שלו וזו מנעה את הוצאת האלבום, שבו השתתפו בין היתר איגי פופ וחטיבת הקצב של הרד הוט צ'ילי פפרס. השני הוא Without Music the World Dies, שגם לו אין כרגע בית ותאריך יציאה. מוזר ככל שהתיאור הזה נשמע, הוא לא באמת מפתיע כשנזכרים לרגע מי זה מוריסי. האיש עם הפה הגדול (חיכיתי עם זה עד עכשיו) שאוהב להכות, ואז ממהר להיכנס לכוננות ספיגה כשהוא חוטף ומתלונן שהוא לא הובן כראוי. אולי בגלל תחושת הנרדפות הזו שלו מוריסי כל כך מזדהה איתנו.
ואנחנו איתו. הרומן של מוריסי עם ישראל נמשך כבר 15 שנה, ואמש, ולמרות הפער בין ציפיות הקהל ובין מה שהאמן נתן להם, נרשם בכל זאת עוד פרק יפה שיחזיק את אוהביו בחיים עד לביקור הבא. למרות שזו הייתה הופעה קצרה (פחות משעה וחצי כולל ההדרן), מוריסי בא לתת את כולו – או יותר נכון, את מה שבא לו לתת. הוא שוחח עם הקהל, זכר שהוא לא נמצא בתל אביב (מתי שמעתם פעם כוכב רוק בריטי אומר את השם "בינימיה"?) ולמרות שהוא לא התעטף בדגל שלנו, הוא אמר שהוא מאוד שמח להיות ב"ארץ של אלוהים, שהיא הלב של העולם". מוריסי רחוק מלהיות חנפן, הוא כנראה באמת אוהב אותנו. גם אלו שהיו אתמול בהופעה שלו בשוני ימשיכו לאהוב אותו, למרות שהוא לא ממש הקל עליהם לאורכה.
הקול של הזמר עדיין נהדר, הלהקה שמלווה אותו מנגנת מעולה ביחד, וגם הסאונד הפתיע לטובה. בכלל, אמפי שוני - למעט היציאה המסויטת לכביש בתום ההופעה - הוא אחלה של מקום להופעות. רואים את האמן מצוין בלי מסכים, שומעים אותו ואת הנגנים שלו היטב, האוויר זז מספיק גם בתחילת יולי, ולא נדבק לך דשא צהוב לכפות הרגליים שבתוך הכפכפים. ולמרות כל המעלות האלו שהיוו תפאורה מבטיחה לערב מושלם, הוא היה רק טוב פלוס. מעטים הגיעו אתמול כדי לשמוע את החומרים של מוריסי מהשנים האחרונות, הם באו - גם לפי החולצות שהם לבשו - כדי לראות את הסולן של הסמית'ס המנוחה, שאוזכרה מעט מדי, עם ארבע שירים בלבד, בהם Stop Me If You Think You've Heard This One Before, Sweet and Tender Hooligan ו-Half a Person. הביצועים היו טובים וסוחפים, גם אם קצרים מדי, ולאור החום שבו אלו התקבלו די היה ברור בדיוק בשביל מה כל אחד ממי שהגיע אמש לשוני יצא מהבית וקנה כרטיס, רק חבל שהאיש שעל הבמה המשיך להתעקש על שלו.
בניגוד למילותיו של השיר הענק של הסמית'ס, שהיה אחד מרגיע השיא המעטים מדי אמש בשוני, אף אחד לא היה עוצר את מוריסי אם הוא היה נותן למשל את Light That Never Goes Out או את The Boy With The Thorn In His Side. אבל כנראה שבשביל לשמוע אותם בלייב בקיץ 2023 לא מספיק להגיע להופעה בישראל של האיש המוכשר והכריזמטי שכתב אותם במאה שעברה, צריך לטוס עד לאנגליה למופע קאברים של כוכב פופ שיודע מה הקהל שמולו באמת אוהב לשמוע.
