לסדרת "גנוב על הירח" וסדרת הספינאוף/פריקוול "המיניונים" יש מידה יוצאת דופן של הצלחה. עד כה נעשו שלושה סרטי "גנוב" (2010, 2013, 2017) וסרט מיניונים בודד (2015). הפקת כל ארבעת הסרטים עלתה כ-300 מיליון דולר, וההכנסות המשותפות שלהן הן מתקרבות לארבעה מיליארד. כשמוסיפים לכך מכירות מרצ'נדייז מבינים כי באולפני אילומיניישן חיים את החלום הרטוב של כל אולפן קולנוע (למעט מארוול).
"המיניונים 2: עלייתו של גרו" - טריילר
כעת, בעיכוב של שנתיים מטעמי קורונה, הגיע הסרט החמישי בזיכיון והשני בסדרת הספינאוף: "המיניונים 2: עלייתו של גרו" (Minions: The Rise of Gru). הבמאי הוא קייל בלדה מי שלקח את המושכות מהבמאים כריס רנו ופייר קופין, וביים כבר את "המיניונים" (2015) ו"גנוב על העולם" (2017). לא צריך להסביר לו את העבודה.
ביקורות סרטים נוספות:
הנתונים הכלכליים מעידים על הנוסחה המוצלחת שביסוד הסדרות, לפחות מבחינת טעמו של הקהל הרחב. בכל זאת הייתי מופתע לגלות שבהקרנה המסחרית הראשונה, ביום חמישי בשעה 10 בבוקר, הגיעו מספיק בני נוער בכדי למלא אולם קולנוע בינוני בגודלו בתפוסה של 70 אחוז. לא מחזה נפוץ בימים אלו, ובוודאי לא בשעה מוקדמת זו. ניכר שהצופים הצעירים היו נרגשים לקראת הסרט, וברגע בו הוא החל הם פצחו במחיאות כפיים.
ניתן היה לשער שהמבקר, שכבר רחוק מגיל ההתבגרות ומהריגוש של תחילת חופשת הקיץ, ישב כשפניו מכורכמות ולא הבין על מה ההתלהבות. אבל יש הפתעות בחיים. אני חייב להודות שהומור הסלפסטיק של הדקסמולים הוא לא בהכרח הדבר שהייתי בוחר לצפות בו במשך שעה וחצי, אבל ההצלחה הגדולה של הסדרות נובעת מהשילוב שעושים יוצריה בין סוגים שונים של הומור. לצופים הצעירים יש בדיחות של המיניונים חוטפים מכות, עפים, מקניטים אלו את אלו, ומבצעים כל מיני תעלולים בשילוב המופגן של תמימות ילדותית עם תכונות אופי מוקצנות.
למבוגרים יש שלל בדיחות עם ריפרורי רטרו - פסקול ייצוגי, ציטוטים קולנועיים (בונד, סרטי בלקספלוייטיישן וכו'), צעצועי ילדות, מוצרי צריכה שכבר לא קיימים, עיצוב תפאורה ולבוש, טכנולוגיות נשכחות וצורות התנהגות של ימים עברו. בלא מעט מקרים הייתי הצופה היחיד באולם שצחק מהבדיחות, וכשהגיעו בדיחות הסלפסטיק, הפרצופים המצחיקים, הפלוצים והחבטות – אני הייתי בצד שפחות צוחק. לזכות הסרט יש לומר כי גם ההומור שהוא פחות לטעמי מבוצע בטיימינג קומי מוצלח, תוך שימוש נכון בעיצוב הקריקטורי של הדמויות. "עלייתו של גרו", כמו הסרטים הטובים יותר בזיכיון, הוא בידור מודולארי לצופים צעירים ומבוגרים, כשהוא מבוצע היטב בשתי הרמות.
ב"גנוב על העולם" העלילה הציגה דמות של רע משעשע עם פיקסציית אייטיז. מה שאפשר לא מעט בדיחות על הפסקול המוזיקלי של העשור, תנועות הריקוד של מייקל ג'קסון ואסתטיקת הצבעים הזרחניים של התקופה. בסדרת הפריקוול "המיניונים", אפשר לחזור לתקופה מוקדמת עצמה – לילדותו של גרו (סטיב קארל) בשנות ה-70, ולגדוש את הסרט במספר רב עוד יותר של ריפרורי רטרו.
באמצע שנות ה-70 גרו, כמעט בן 12, כבר יודע שהוא רוצה לגדול להיות נבל-על. למרות שהילדים האחרים לועגים לו, הוא בדרך הבטוחה לקריירה זו. בבית בו הוא גר עם אמו הלא אימהית מרלנה (ג'ולי אנדרוס) נמצאים גם המיניונים המכנים אותו "מיני-בוס" (פייר קופין מבצע את הקולות של כולם בג'יבריש של איטלקית, ספרדית, צרפתית ופורטוגזית). הם בדיוק סיימו לבנות את המפקדה שממנה ינסה גרו להגשים את חלומו. בשלב ראשון הוא נרגש לקראת ריאיון עבודה לחבורת נבלי-העל הקרויה "ששת האכזריים", במקום שהתפנה לאחר שוויילד נאקלס (אלן ארקין), המנהיג הלא צעיר של החבורה, לכאורה מת.
סיפור הרקע הוא שבחבורה החליטו להיפטר מנאקלס. לאחר שהאחרון פושט על מקדש אסייתי כדי להשיג תליון קסום, הם משליכים אותו למה שנדמה כמותו. כעת החבורה הצבעונית מובלת על ידי מלכת הדיסקו המופרעת "בל בוטום" (טראג'י פ. הנסון) עם תסרוקת האפרו והלאסו המוזהב, ולצידה "סטרונהולד" (דני טרחו) בעל הידיים רבות העוצמה, "ז'אן-קלו" (מאוית כמו המילה לצבת סרטן ומגולם ע"י ז'אן-קלוד ואן דאם) בעל זרוע עם צבת רובוטית ענקית, סוונג'נס השבדי המחליק על סקטים (דולף לונדגרן), ואחרונה והמצחיקה מכולם "נאנצ'ק" – הלחם של נזירה וכלי הנשק נונצ'קו המאפיין את הדמות (לוסי לולס).
ריאיון העבודה של גרו לא יסתיים בהצלחה, אבל גרו יגנוב את התליון המכושף. "ששת האכזריים" יהיו בעקבותיו אך מי יחטוף אותו הוא דווקא נאקלס, שבהמשך יקבל את גרו כמתלמד בדרכי נבלות-העל. יש גם מהלך עלילתי שלם שבו המיניונים מנסים להציל את גרו, מהלך הכולל בעצמו כמה דברים שמתפתחים במקביל. הלכידות התסריטאית מעולם לא הייתה הצד החזק של הסדרה. כך אחד המיניונים יתפוס טרמפ לסן פרנסיסקו עם אופנוען אפרו-אמריקאי מגניב (RZA) ושלושה אחרים יקבלו שיעורי קונג פו ממאסטר צ'או (מישל יאו), אישה לא צעירה, מומחית לדיקור, שחיה בצ'יינטאון של סן פרנסיסקו.
המתכונת העלילתית הלא מהודקת מאפשרת לסרט לנוע בין סוגי ההומור – בצד של גרו יותר "בדיחות למבוגרים", ובצד של המיניונים יותר סלפסטיק. האנימציה עצמה נעשית ברמת ליטוש טכני גבוהה, והקצב קדחתני מבלי לאבד את הקוהרנטיות של הגאגים המוצגים. לאולפני אילומניישן אין יומרות למקוריות יוצאת דופן, או לעומק רעיוני. הם עובדים בשביל הבדיחות נטו (גם אם אפשר למצוא כל מיני "מסרים" על חיפוש אחר זהות והגשמה). כשלוקחים בחשבון ששלושת הסרטים האחרונים עם הדמות של גרו ו/או המיניונים הרוויחו בסביבות המיליארד דולר, קל להבין מדוע הם ויתרו על השאפתנות של פיקסאר לאנימציה בעלת עומק.
