המוני אנשים, עירומים כביום היוולדם, מצטופפים זה לצד זה במרחב הפתוח. ריחוק חברתי? להיפך. מסכות? מחוץ לתחום. הדימויים האלה, שהפכו את ספנסר טוניק לאחד האמנים המפורסמים בעולם, נראים עכשיו כמו גלויה מעולם אחר, כשבכל העולם מתמודדים עם הגבלות מחמירות בניסיון להילחם במגפת הקורונה. אבל צלם העל הניו-יורקי אינו מרים ידיים - ואת ההשראה המיוחלת הוא מצא דווקא בתמונות שהגיעו אליו מכיכר רבין. "כשהמגפה רק התחילה ראיתי תמונות מהפגנה בתל אביב, שאנשים עומדים במרחק זה מזה. חשבתי שאם ישראלים יכולים להפגין ככה, אני יכול פשוט לדמיין אותם עירומים. זה מאוד דיבר אליי", הוא מספר.
טוניק בן ה-54, נשוי ואב לשניים, חי בברוקלין. על אף שהמשפחה שלו מחוסנת, הוא לא לגמרי רגוע. "אנחנו מאוד מודאגים מכניסה למסעדות ולחנויות שמלאות באנשים, ומרגישים הרבה יותר בטוחים בחוץ", הוא משתף. כשהשיחה נודדת לנושא הטעון של התנגדות לחיסונים, הוא אומר בחיוך: "יש לנו חבר מכחיש חיסונים. הסתכלתי על הרצאות של האנשים שהוא מקשיב להם, ושמתי לב שלכולם יש שיער גרוע ופאות. זה מספיק בשביל שלא אאמין להם". למען הסר ספק, מיד אחר כך הוא מבהיר: "זו בדיחה". היום אי אפשר לדעת מי ייפגע.
הזיקה שלו לישראל התחילה הרבה לפני אותה הפגנה פוטוגנית בכיכר. מדובר בבחור יהודי, למקרה ששכחתם. "אחות של אבא שלי התחתנה עם קיבוצניק מרביבים, ובהמשך סבא וסבתא שלי גרו בכל שנה חצי מהזמן בנתניה וחצי מהזמן בניו יורק. בנעוריי הייתי מגיע לבקר בישראל בכל שנה או שנתיים, ואני מעריך שביקרתי שם 30 או 40 פעמים בסך הכל". למקום אחד, אי שם בצדה המזרחי של המפה, הוא מרגיש מחובר במיוחד: "יש לי תמונות מגיל צעיר מאוד בים המלח. הייתי מגיע לשם המון כבר כילד ועושה, מה שכל תייר עושה - נהנה מהנוף, צף, שוכב בשמש. זו הייתה חוויה נהדרת, ומאז אני מרגיש שיש לי קשר למקום".
בקולג' הוא תכנן בכלל ליצור סרטי אנימציה, אבל כדור רביעי לצלמים, נכנס בו לבסוף הג'וק, ובשנות ה-80 וה-90 שמו החל לצאת למרחקים. בספטמבר 2011 הוא הגיע לים המלח פעם נוספת, הפעם כאמן ידוע, למטרה שונה מהרגיל: הוא צילם שם כאלף אנשים יחד, במה שנראה כמו פרויקט פיסולי ענק, עשוי אנשים. כעת, במלאת עשור, הוא צפוי להגיע לדרום שוב, לצילום בהשתתפות כ-300 אנשים שייערך בערד, והפעם יש לו אג'נדה חשובה לקדם - מוזיאון ים המלח. לא שמעתם עליו כי הוא עוד לא קיים, אבל הוא קורם עוד וגידים, ועוד יורחב עליו בהמשך.
איך אתה מגייס אנשים לצילומים שלך?
"זו שאלה מעניינת. צייר הולך לחנות וקונה את הצבעים שלו, זה המדיום שלו. אבל המדיום שלי זה אנשים, וכדי למצוא אותם יש כמה דרכים - לחלק פלאיירים ברחוב, לבנות אתר ייעודי או לפרסם את זה באינסטגרם שלי. יש לי המון עוקבים מכל העולם. אם אסע להודו, למשל, יהיו לי עשרות אלפי משתתפים. לפני הצילום, אנחנו מבקשים מאנשים לשלוח תמונות של עצמם, לבושים כמובן, בשביל שאוכל לאסוף אנשים בכל הצבעים, הצורות והלאומים".
הזכרת את אינסטגרם, שידועה במנהגה לצנזר תמונות עירום. מה עמדתך בנושא?
"אני בקשר איתם, מיוזמתי. באוקטובר 2019 קיימנו פגישה, בהשתתפות אמנים נוספים, וניסינו להפעיל על אינסטגרם לחץ שיהיו פתוחים יותר לגבי הגוף. לפני כמה ימים קרה משהו משמעותי - הם הורידו את הפוסטר לסרט הבא של אלמודובר, שכולל פטמות. המעצב חוויאר חאאן התלונן, והם התנצלו ואיפשרו לו להעלות מחדש את הפוסטר. אני חושב שזו הפעם הראשונה שהם אומרים שעירום מסוים הוא מותר. כמובן שפורנוגרפיה זה סיפור אחר, ואני חושב שלא צריך לאפשר את זה ברשתות - אבל אני מודע לכך שלפעמים קשה להבדיל בין אמנות לפורנוגרפיה".
אתה מרגיש שהיחס לעירום השתנה מאז שהתחלת לצלם?
"כן, עכשיו גם אתה ואמא שלך צלמים. כשאני התחלתי לעשות את זה, היו אולי שני אנשים שהיו ידועים כצלמי עירום, ואם ראית עירום במרחבים פתוחים זה היה בעיקר על גלויות, נניח בצרפת. תמונה של אישה ליד מגדל אייפל. עכשיו אם תיכנס לאינסטגרם תראה שכל אחד ואמא שלו מצלמים אנשים עירומים ברחוב. אפילו אנשים מהשורה הולכים ומצטלמים בחוץ, בלי לחשוב בכלל על אמנות אלא בשביל להעלות מודעות לנושא מסוים, ליצור זכרונות עוצמתיים או פשוט בשביל יחס. העולם השתנה".
כיום עירום מסוגים מסויימים נחשב להצהרה פוליטית. זה תמיד היה ככה?
"מבחינה היסטורית, תמיד הייתה הרבה מאוד מחאה של עירום. החל מעובדי מפעלים במקסיקו, דרך נשים באפריקה והתנגדות לחברות נפט, ועד למחאה המפורסמת בכלא אטיקה. כיום יש קבוצות כמו 'פמן' (תנועה פמיניסטית שקמה באוקראינה - י.פ) שנוהגות להצטלם בעירום, ויש פרקטיקות של 'אגרסיביות חיובית' או 'אגרסיביות אמנותית', שמאפשרות לאנשים למחות ולהתנגד לשחיתות באופן יצירתי. בעיניי זה טוב, כי זה מוביל לקבלה של הגוף כצורה של אמנות". טוניק רואה בתופעות האלה חלק מתהליך ממושך שבסופו "המיניות תתפוגג וכל הגופים יהיו שווים. זה מה שאנחנו באמת רוצים, שהעירום הנשי והגברי יהיו שווים".
למה מוזיאונים בישראל מפחדים מעירום?
בעוד כחודש, כאמור, הוא ישוב לישראל כדי לקדם את מוזיאון ים המלח, שהגה חברו היזם ארי לאון פרוכטר. הוא וטוניק נפגשו לראשונה בשנות ה-90, כשפרוכטר היה מעצב אופנה צעיר ומבטיח וטוניק עבד כצלם עבור מגזין פייפר ("עשיתי את זה רק בשביל שיזמינו אותי למסיבות", הוא מודה, "צילמתי אנשים כמו ביורק וניק קייב"). כשני יהודים בעלי טבע ג'ינג'י ושאיפות אמנותיות גדולות, הם התחברו במהרה, התחילו לשתף פעולה בפרויקטים קטנים (בהתחלה הם מכרו חולצות עם צילומים של טוניק) ומאז ועד היום נשארו בקשר קרוב ורצוף, בארצות הברית ובישראל. פרוכטר עצמו הגיע לערד לראשונה במסגרת משלחת של סטודנטים ציונים, התאהב בארץ ובאישה, התחתן ואף קרא לבנו הראשון ערד. בשנות ה-2000 הוא עשה הסבה להייטק, אך אהבתו לאמנות לא פחתה והוא המשיך לפעול כאספן ואף הצטרף למועצת המנהלים של מוזיאון תל אביב. זו הייתה סגירת מעגל מרגשת עבורו, כבן למשפחה שנמנתה עם מקימי מוזיאון ישראל בירושלים.
עכשיו הוא מוציא לפועל חזון עצום, "פרויקט התשוקה" של חייו. המיקום: ערד. המטרה: להציל את ים המלח דרך האמנות, ועל הדרך לשנות את פני התיירות בנגב. "במשך שנים הייתי מעורב בפרויקטים שניסו להעלות את המודעות למצבו של ים המלח והבולענים. זה תמיד הביא סיקור למקום, אבל שנה אחרי שנה, שום דבר לא ממש השתנה בשטח", הוא מספר. אז הוא ניסה לגשת לבעיה מכיוון חדש. "שמתי לב שאין בים המלח אפילו מרכז מבקרים, ויש כל כך הרבה תיירים שמגיעים לשם כל שנה. אז חשבתי, מה לגבי לבנות שם מוזיאון אמנות, שיספק לאנשים חוויה ייחודית?"
בשלב מסוים פרוכטר הבין שעל מנת להגשים את מטרתו, המוזיאון יצטרך להיות פלא אדריכלי שיתאים לפני השטח וישתלב עם הנוף (הוא רואה אל מול עיניו את הגוגנהיים, בעיצובו של פרנק גרי, שמושך אנשים בשל צורתו). בינתיים, עד שיקום המבנה האייקוני המתוכנן, בעיצוב נוימן-חיינר אדריכלים, פרוכטר הקים אתר אינטרנט אסתטי ומסקרן, והוא מזמין אנשים לתרום להדסטארט של הפרויקט, שנקרא "מוזיאון ים המלח". הוא מקווה שברגע שהפרויקט יקום, הוא יוכל לעזוב את ההייטק ולהתמקד בהרצת המקום. "אני נותן לאנשים אפשרות להיות חלק מהמסע הזה. יש לכם הזדמנות לעשות שינוי", הוא אומר.
בחזרה לטוניק, עד היום יחסיו עם ישראל היו יציבים למדי, חוץ מתקרית אחת, ב-2012. "בכנסת ניסו להעביר חוק נגד עירום באמנות, שנקרא חוק טוניק", הוא אומר בתערובת של גאווה וחוסר נוחות, ומכוון להצעת החוק של ח"כ נסים זאב מש"ס, לפיה "אדם שיתערטל בפומבי, לרבות התערטלות לשם אמנות או פרסום, דינו יהיה שנת מאסר". מאז ש"ס מצאה את עצמה באופוזיציה, וטוניק חוזר לארץ כאמן בולט עוד יותר משהיה אז. כך או כך, הוא מזכיר, "ישראל היא עדיין המקום היחיד במזרח התיכון שאני יכול לצלם בה את העבודות שלי".
היית יוזם תמונה כזו בירושלים? אתה יכול לדמיין דבר כזה בכותל?
"אין לי שום דחף להתעמת עם הדת. העבודה שלי כשעלצמה פוליטית מאוד מטבעה, ואני משתדל לא לפגוע ברגשות של אנשים, אלא לכבד אותם, בין אם אני מסכים איתם ובין אם לא. פעם, בשנות ה-90, צילמתי בסמטאות ירושלים תמונת עירום בהשתתפות אדם אחד, וזו הייתה עבודה מעולה. אבל לגבי הכותל - לא".
הפוליטיקה בעבודות של טוניק לא עוסקת רק בפתיחות, אלא גם בעניינים בוערים בהרבה (תרתי משמע, למרבה הצער). שנים לפני שמשבר האקלים כבש את הכותרות הראשיות, הוא היה אחד האמנים הבולטים ביותר שהקדישו את עבודתם לחיבור בין האדם לטבע. "כבר בשנות ה-90 עשיתי עבודה שחיברה בין השבריריות של הגוף למצב השברירי של הקרחונים", הוא מספר. "בשנת 2007 גרינפיס יצרו איתי קשר ושאלו אם אהיה מעוניין ליצור בעזרתם עבודה על הקרחונים הענקיים באירופה. הם סיפרו לי שבעבר הם סירבו להצעתו של האמן יוזף בויס לשתף איתם פעולה, והם מתחרטים על זה ורוצים לעשות תיקון". מאז הוא עבד עם הארגון על מגוון רחב של פרויקטים, תוך הזדהות עם מטרותיו. "פעם שאלתי את האנשים שם מה אנחנו, כאנשים פרטיים, יכולים לעשות כדי באמת לשפר את המצב, והם אמרו לי - לאכול פחות בשר, אפילו אם זה לוותר על יום אחד בשבוע".
נו, ושקלת לעבור לצמחונות?
טוניק מהרהר לרגע ולבסוף משיב: "אני אוהב חומוס. חומוס יציל את העולם".
לסיכום, יש שאלה שהיית רוצה שאשאל אותך, ואף פעם לא שואלים אותך?
"כן, למה מוזיאונים בישראל מפחדים מעירום".
ואתה יודע את התשובה?
"כן, כי הם פוחדים מאנשים דתיים. אבל אני חושב שהם צריכים להיות פתוחים יותר ולהתחיל לתת מקום לגוף באמנות".
