בקומדיה הקלאסית הנהדרת "הבוגר" (1967) הפליא הבמאי מייק ניקולס בעיצוב תחושת המצור בה נמצא הגיבור הצעיר בנג'מין בראדוק (בגילומו של דסטין הופמן). למרות שהגיבור ומשפחתו מעולם לא צוינו כ"יהודים", בלי הסאבטקסט היהודי לא ניתן להבין את המראה של הגיבור, את הבלבול הנוירוטי שלו, ואת האופן בו הוצגו יחסיו עם הוריו. באחת הסצנות הזכורות בנג'מין מוצא עצמו לכוד במסיבה אותה עורכים הוריו לכבוד סיום הקולג' וחזרתו הביתה, מסיבה שכל הנוכחים בה הם החברים של הוריו. לאורך כל הסצנה המצלמה לא יציבה, החברים המבוגרים גודשים את הפריים הסינמסקופי, חוסמים את יכולת התנועה של הגיבור הצעיר, והם חוטפים אותו לחצאי משפטים גרוטסקיים. מה היה קורה לו סצנה בודדת זו הייתה הופכת לסרט שלם? התשובה, ככל הנראה, תיראה מאוד דומה ל"שבעה בייבי" (Shiva Baby).
"שבעה בייבי" – טריילר
עצם ההשוואה בין שני הסרטים היא לא רק מחמאה גדולה לסרט הביכורים של אמה זליגמן, אלא הכרה בקיומו על הרצף המוכר של ייצוגי משפחות יהודיות: גיבורים צעירים חרדים ולכודים, הורים וקרובי משפחה חטטניים, קולניים וביקורתיים, ומתחים הקשורים לפערים בנושאי אורחות החיים, האמונה הדתית והמימוש המיני בין דור ההורים לדור הצעיר. לאלו מצטרף מרכיב חשוב נוסף של חוסר וודאות לגבי הזהות המינית של הגיבורה.
היעדר גבולות מצד המשפחה והקהילה וזהות לא יציבה של הגיבורה הם היבטי המפתח של הסרט. אלו מתנגשים בסביבת סיר הלחץ באירוע שבעה – אירוע מסורתי ומאופק באופיו, המשמש כצומת לא צפוי שבו עשויים להיפגש דמויות ממקומות וזמנים שונים בחייה של הגיבורה. כסרט המוגבל למקום וסיטואציה בודדת, והתרחשות פחות או יותר רציפה, נדמה כי קל היה להפוך את "שבעה בייבי" להצגת תיאטרון. דווקא צמצום זה מאפשר לזליגמן להפגין את שליטתה המרשימה בכלים הקולנועיים הנדרשים כדי לייצר את השילוב בין הומור, חרדה ותחושת מצור.
בסצנה הפותחת את הסרט אנו פוגשים את דניאל (רייצ'ל סנוט), בתחילת שנות ה-20 לחייה, כשהיא שוכבת עם גבר בשם מקס (דניאל דהפרארי) המבוגר ממנה בלמעלה מעשור. הסקס מסתיים, שניה אחרי שהוא גומר, כשהסלולרי של דניאל מצלצל. בצד השני אמא שלה דבי (פולי דרייפר) מזכירה לה שהיא צריכה להגיע לשבעה. השיחה מסתיימת, ואנו מבינים שאנחנו נמצאים בסוג של סיטואציה עסקית. דניאל היא סטודנטית למשפטים שממנת את לימודיה באמצעות ה"שוגר דדי" מקס - כלומר, הוא מי שבעבור תשלום במזומן ומתנות יקרות נהנה מחסדיה המיניים.
בתשומת לב לניואנסים בסצנה זו יש רמז לכך שהדברים מורכבים יותר. דניאל מעדיפה לספר למקס שהיא שוחחה בטלפון עם "לקוח אחר" ולא עם אמא שלה. רמז ראשון ליחס שלה כלפי העולם המשפחתי והחברתי שבו צמחה. בהמשך יתברר שהיא אולי מציגה את עצמה כסטודנטית למשפטים, אבל בפועל היא עומדת לסיים את לימודיה בחוג למגדר – תחום לימודים שתכליתו לא ממש מובנת להוריה, וספק אם גם לה עצמה. גם בסיטואציה שבה היא מתפרנסת מסוג רך של מתן שירותי מין - המניעים שלה מורכבים יותר, וספק אם היא מבינה אותם באופן מלא.
הקדמה קצרה זו תהפוך למאוד רלוונטית בהמשך. דניאל מגיעה לשבעה יחד עם האם ואביה ג'ואל (פרד מלמד), והסביבה שבה תתרחש כל שאר העלילה תתפקד כמעין מלכודת רב-שלבית שבה תהיה נתונה הגיבורה. מלבד הנוכחות הצמודה של ההורים (ובעיקר האם), בשבעה נמצאת גם מיה (מולי גורדון) שאותה דניאל מכירה מאז הילדות, ושבבגרותן, בשלהי התיכון, הייתה להם מערכת יחסים מינית. הנתק הנוכחי ביניהן מוביל, מטבע הדברים, לתחושות אי נעימות ומתח כשהן שוב נמצאות תחת אותו גג. בשונה מדניאל, מיה אכן עומדת לסיים את לימודי המשפטים, וכך למידת הבלבול ואי הנוחות של דניאל מצטרף מרכיב נוסף של השפלה. היא עושה את מה שדניאל יכולה רק להתחזות לו, וזאת כדי להצדיק את מקור ההכנסה המפוקפק שלה.
אם זה לא מספיק, מתברר שבמעגל החברתי המורחב של המשתתפים בשבעה נמצא גם מקס, שמגיע לשבעה. נוכחותו של השוגר דדי, המגלה להפתעתו את "הסטודנטית למשפטים", מעלה את סף הלחץ של דניאל – מולו, מול החשש שההורים שלה יגלו, מול מיה שתגלה לא רק את סוג הקשר עם מקס, אלא את עצם היותו קשר עם גבר, ומול מכלול הנוכחים שהופכים לעדים לסיטואציות מביכות שונות. באופן קולח ומיומן העלילה מתקדמת מסיטואציית אי-נעימות להשפלה, וחוזר חלילה. המצב של הגיבורה הולך ומחמיר כל הזמן. לכל תחתית מתגלה תחתית נוספת.
כל זה עלול היה להסתכם בלא יותר מסרט מעיק, אבל הסיטואציה המתפתחת מנווטת במיומנות ע"י זליגמן וסנוט, השחקנית הראשית שלה. אין הרבה מוזיקה בסרט, אבל זו שישנה (ושנכתבה ע"י אריאל מרקס), כוללת פריטות כלי מיתר שהן כפסע מהקצנה של סרטי אימה. הן מדויקות בדרך שבה הן מעוררות אי נוחות, ובה בעת יש בהן ממד של הגזמה שהוא הכרחי בעיצוב הטון הקומי הקודר של הסרט.
זהו סרט הלוכד, במידת בקיאות שלא ניתן לטעות בה, הוויה קהילתית יהודית של החוף המזרחי שעל הרקע שלה מוצבת הגיבורה. זה לא בהכרח פורטרט מחמיא במיוחד – התכונות "היהודיות" מוצגות בו במלוא הדרן: רכילות, דינמיקות פאסיב-אגרסיב, שיפוט על בסיס הישגיות, צרות עין המכוונת כלפי דמות "השיקסע", הבלונדינית היפה הנקלעת לסיטואציה (ומגולמת ע"י דיאנה אגרון היהודייה). אבל זו גם בחינה מאוד אנושית של חולשות אלו, ובכל מקרה תואמת את ההומור העצמי המהווה נדבך הכרחי במה שמזוהה כ"הומור יהודי".
