המטרה: להבין למה למרות המרחק אני לא מתגעגעת. האמצעי: להיזכר בתענוג שבלבד
זה קרה פתאום, בעוד אחר צהריים מעולף משמש. בדיוק יצאנו משחייה במפרץ שמולנו, עוד אחד מהמפרצים הפראיים, מלאי המסתורין, שמייחדים את חבל הארץ הזה ששמו מאני בדרום יוון. המים היו כל כך ירוקים־כחולים וצלולים, זה היה כמו לטבול בתוך העיניים של נינט. "אולי אני אשאר פה?" רן אמר פתאום, "הרי העבודה שלי לא מתחילה עד ספטמבר". לא התייחסתי אליו יותר מדי ברצינות, לאורך כל הטיול הזה לא הפסקנו לנפנף באמירות ה"בוא נישאר פה לנצח" האלו. זה מה שתיירים עושים, הם נוסעים לחו"ל לשבועיים עלובים ולא מפסיקים לאיים זה על זה ש"אני לא חוזר הביתה מכאן" ו"בוא נדבר עם חברת התעופה ונדחה את הטיסה חזרה".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
האמת היא שהפעם לא הסתפקנו בלדפוק פוזות, ואשכרה ניסינו לדחות את הטיסה. בהתחלה דיברנו עם חברת התעופה, אבל הם טענו שאנחנו חייבים לדבר עם סוכן הנסיעות שממנו קנינו את הכרטיס. כמובן שסוכן הנסיעות לא היה בן אדם אמיתי, אנחנו מבוגרים אבל לא צמד אמני קרמיקה תמהוני שעדיין חי בעין הוד של הסבנטיז. במשך שלושה ימים הרסנו את כל מה שנשאר לנו מהטיול רק על הניסיונות ליצור קשר עם האפליקציה שדרכה הזמנו את החופשה ולא הצלחנו להשיג כלום. "לא ניתן להשלים את הפעולה", הבוט כתב לנו במין אדיבות קפואה וחסרת לב, לא לפני שווידא ברוב חוצפתו שאנחנו בעצמנו לא רובוטים.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
אני בוהה בעוד מפרץ כחול שמפציע לפתע בין הצוקים ובוכה. זה אפילו לא העצב של לחזור הביתה, זה העצב של לחזור לאני של הבית, אישה בת 51 שיושבת על ספה, מוקפת בחומה של מכשירים, אייפון, לפטופ, שלט של HOT, שלט של נטפליקס, והעיניים שלה, הן כבויות. היא כמו אסירה בתוך החיים שלה, שרק מתה שיוציאו אותה לטיול.
אז כשרן אמר, "אולי את תחזרי ואני אשאר", חשבתי שזו בעיטה אחרונה של נידון למוות, התנגדות כללית שלו לרעיון המזעזע שעוד יומיים נחזור הביתה. אבל אז עלינו למסעדה הקטנה שישבה ממש על החוף, היו בה רק משפחות יווניות בחופשה ואפילו לא תייר אחד לרפואה, והיא הגישה רק שתי מנות: ברבוניות זהובות אדומות וטריות ברמה שהן שרו לנו בפה ודג ענק צלוי על הגריל. כמובן שכל מנה פלוס בקבוק מינרליים חינם עלתה 30 שקל, וכמובן ששוב חשבתי את המחשבה שכל כך הרבה ישראלים חושבים בזמן האחרון: "כל כך אהבתי את המדינה פעם, אבל בחיי שהיא השתנתה והפכה לגנבת, לנצלנית, לעושקת". ובדיוק אז, רן אמר שוב: "אני שוקל ברצינות להישאר".
*
משהו בטון שלו היה אחר, ואולי זה היה המבט שהוא תלה בי, כלבי ואומלל, גמור מהמחשבה שעוד יומיים הוא יחכה ארבע שעות בשדה התעופה לטיסה שכמובן תתאחר רק בשביל הזכות לעלות על איילון ולראות רק כמה שדות צהובים כאכזבה ושכונות חדשות בהקמה, ואפס בוגנוויליה. "בטח, מותק, בטח", אמרתי לו, "אני הכי מפרגנת לך בעולם. אולי זה אפילו יהיה כיף, נתגעגע קצת, נפנטז איך זה יהיה להיפגש שוב, אפילו נעשה את הדבר הזה שלא עשיתי אף פעם. איך קוראים לזה, סקסטינג". "סקסטינג זה שעושים שיחות וידיאו בעירום?" רן שאל, "או שסתם מתכתבים בווטסאפ? מוזר, אף פעם לא הבנתי מה מחרמן בזה". ולרגע אחד המחשבה הזו של להיפרד מרן לראשונה ליותר מכמה ימים ספורים נראתה לי מדהימה, אפילו רומנטית.
למחרת. עוד לא פתחתי עין, ואני מגלה שרן כבר הספיק לדבר עם בעל הדירה המהממת שלנו בפאתי קלמטה ולסגור איתו מחיר טוב לעוד שבועיים. "איזה יופי", אני אומרת לו ושמה לב שהחיוך שלי נמתח כמו מסטיק ורוד, טיפה יותר מדי. מבין שנינו, רן תמיד נחשב זה שיותר יודע לאהוב. אני זאת שיודעת יותר איך להיות חברה. הצד האוהב בקשר הוא זה שאחראי על האש, הוא זה שמחמיא ומספר לשני כמה הוא סקסי ויפה, אבל אני הצד בקשר שיודע איך להיות חבר, אז אני לא הורסת לו. הצד שיודע להיות חבר הרבה יותר קריר ושקול מהצד של המאהב, הוא לא ידבר על הנצח ולא ימרח אותך בסופרלטיבים. מה שהוא כן יודע זה לשחרר.
*
בשדה התעופה של אתונה אני בהיי. נפרדתי מרן בחיבוק, היה נעים להבין שאני עדיין אוהבת ממש את הריח שלו. איך שהפיאט נעלמה התחלתי ללכת לבד עם המזוודה שלי ופתאום הרגשתי סוג של חמימות נעימה בבטן התחתונה. היחד הוא לפעמים סקסי, בטח כשנוסעים למקום כל כך יפה ביוון והגוף חוגג, אבל הלבד? הלבד הוא ארוטי. אני נהנית לחזור לשנייה להיות דנה של הרווקות, כשעוד הייתי מסתורית מתחת למבט של מישהו, שלשנייה אחת יכולתי להיות באישונים שלו גם מרגלת וגם נשיאה של חברת הייטק.
אחרי שהייה של שלושה ימים בארץ המלחיצה יותר מאנקונדה שלנו, כל הפאן שלי מתפוגג. כמובן שהבית מטונף ברמה כזו שהוא זקוק לא לניקוי אלא לשיקום, וכמובן שהחזרה לעבודה מוציאה ממני את אישיות העבודה העצובה והמפוחדת שלי שאני כל כך לא סובלת.
ולאורך כל הזמן הזה, רן שנשאר ביוון לא מפסיק להגיד לי כמה הוא מתגעגע. "לשום דבר אין טעם בלעדייך", הוא אומר, "הלכתי עוד פעם לחוף הלגונה הכחולה הסודי שלנו, אבל המים נהיו אפורים. הלכתי עוד פעם לטברנת ההרים שאמרנו שהיא חייבת לקבל כוכב מישלן והאוכל היה פשוט תפל". הוא מדבר, ואני חושבת כמה זה יפה, אבל מרגע לרגע אני נכנסת למצוקה. אני פשוט לא מצליחה לענות לו שאני מתגעגעת גם. מההתחלה שלנו דיברנו רק אמת, זה חוק יסוד במדינת הזוגיות שלנו - הכנות המוחלטת. כי השקר הפנימי הוא כמו דג רקוב ששוכב בתחתית באר המים החיים של האהבה. מרעיל לאט־לאט, עד שלהכול יש אותו טעם.
רן נשאר ביוון אז המינימום זה שהוא יסתום ויהיה מאושר. ובכל זאת, הוא לא מפסיק לשתף כמה קשה לו. הכול מתחיל כשהוא מצייץ בטוויטר על ילדה שישבה לידו בים, וחוטף לינץ' רשת
הוא כותב לי מלא סמסים. אני מת לראות אותך ולהריח אותך. זה ממש מתבקש שאני אענה לו באותה הדרך, "גם אני מתגעגעת, ממש". אז אני בוחרת בשביל הזהב וכותבת "כנ"ל" ומיד שואלת משהו מפעיל ומסיח דעת, אבל רן לא פראייר, הוא שם לב מיד, מה שכופה עליי לחזור לאמירת האמת הארורה שלנו ולהודות שלא, אני עוד לא מרגישה געגוע, זה פשוט לא קורה לי.
וזה מפחיד רצח. בשום פנים ואופן אני לא מצליחה להרגיש את מה שהוא טוען שהוא מרגיש, ומהר מאוד אני מפתחת שוב את הבעיה שסבלתי ממנה חצי מחיי בערך. זו תופעה פסיכולוגית מאוד ידועה, קוראים לה ROCD ראשי תיבות של ריליישנשיפ־אובססיב־קומפלסיב־דיסאורדר. מדובר במחשבה טורדנית ואובססיבית שחוזרת על עצמה, ממש כמו OCD רגיל רק OCD של מערכות יחסים. אצל אנשים שהם בזוגיות ארוכה זה מתבטא בשאלה - האם אני מספיק אוהב את בן זוגי? ורגע, היום יום הנישואים שלנו, למה אני לא דומע מרוב רגש?
עכשיו אני גם מתחילה לפתח כעס על רן. הוא אמנם זה שנשאר ביוון ביוזמתו, האיש שלנו בגן עדן, כתבנו בשאנגרי־לה, אז המינימום שאתם מצפים זה שהוא יואיל בטובו לסתום ולהיות מאושר. ובכל זאת, הוא לא מפסיק לשתף אותי כמה קשה לו. הכול מתחיל כשהוא מצייץ משהו בטוויטר על ילדה חמודה שישבה מטר ממנו בים והסתכלה עליו. איך בסוף הוא שאל אותה מרוב נימוס, "איך קוראים לך", ואיך לא חשש לדבר איתה כי גם האבא והאמא ישבו לידה, ובכל זאת האמא היוונייה התפרצה עליו בצעקות קולניות והשפילה אותו מול כולם. הוא כנראה כותב משפט אחד לא מספיק מדויק, אבל מה שהוא חוטף בתמורה זה פשוט לינץ' רשת מכוער.
אני יוצאת להגנתו, נכנסת באנשים למרות שאני מתה מפחד שיעליבו אותי אישית, מה שאכן קורה, במיוחד עיתונאי רכלן כתרנגולת ורע לב שטוען שבעוד כמה שנים אני בטח אכתוב טור שמתוודה על איך חייתי עם שובינסט מתעלל. זה כואב ברמה של להישרף בעודך בהכרה, לקרוא מה כותבים עליו, איך מאשימים אותו שהוא פדופיל, סוטה שמסתכל על ילדות בנות 12 באופן מיני. דווקא הוא שתמיד שומר כל כך על כבוד מול נשים. כואב לי עליו, אבל כואב לי גם עליי, כי כל כולי מגויסת לדרמה שלו. ואני כועסת עליו כי הוא נטש אותי, כן פשוט נטש אותי, עם כל הפרגון והאהבה והרצון שיהיה לו טוב, בסופו של דבר הוא זה שלקח את ההחלטה להשאיר אותי לבדי עם הנחיתה הקשה בארץ הפקקים, הכיעור והאלימות. הנטשת וגם התלוננת? זה מה שאני חושבת כל הזמן.
*
"אולי את פשוט לא טיפוס שמתגעגע", אומרת לי נגה חברתי הטובה ביותר. איך שהיא שמעה שאני לא מצליחה ליהנות היא מיד הזמינה אותי לבית המהמם שלה בלילה. ואני מגיעה, והולכת לשחות קצת בבריכה המכושפת שלה, צוללת במים ועולה לדופן, ופתאום אני שמחה. שמחה כמו שלא הייתי לדקה מאז שנחַתי. טוב לי עם הגוף שלי שצולל ומתהפך בבריכה, הגוף הזה שאף אחד לא נוגע בו. אחרי 12 שנה, פתאום הוא כבר לא גוף של אישה בזוגיות שסופר לעצמו כל הזמן כמה הוא מיני והאם הוא לא מתבלה כבר. עכשיו זה סתם גוף שמיועד רק לי. הוא יפה בעיניי ממש, הגוף הזה, עם הבטן שעדיין חומה מאוד מהחופשה. כשאני חוזרת הביתה אני שמה לי מוזיקה, רק לי, לא כדי לעורר מחשבות על רן, ולא בלדות כפייה רומנטיות כדי לייצר דמעות של געגוע בעיניים.
כשאני קמה בבוקר, אני יוצאת מיד למרפסת, שותה קפה בעודי קוראת ספר ומלטפת את הכלבה אחרי יומיים שכעסתי עליה. ופתאום זה קורה. ניצוץ, זיק קטנטן, של מעניין מה רן עושה עכשיו. אני מתקשרת אליו בשיחת וידיאו, הוא רזה מלא, השתזף עוד יותר, נראה לי חתיך. "חיים שלי", יוצא לי מהפה ורן לא אומר כלום, כבר מכיר את הדרך שבה אסור להתנפל על הרגש שלי כשהוא מתחיל לצאת כי הוא מיד נבהל וחוזר בחזרה לשפופרת שלו. "חשבתי על סוגיית הגעגוע", הוא אומר, "איך תתגעגעי כמוני כשאני רואה פה במפרצי טורקיז שקופים ומה את רואה? את הבית שלנו עם הכלים בכיור?". והוא צודק, הלב צריך להיות ער ופתוח מרוב יופי בשביל שהגעגוע יחדור אליו. ובמקרה שלי, הוא גם צריך להיות שמח. "שלח לי תמונות של החוף שתלך אליו היום ושל כל האוכל שתאכל", אני מבקשת, "אני אשלח לך תמונות שלי בביקיני מהשחייה הלילית אצל נגה אתמול". "סקסטינג?" הוא אומר והקול שלו נשמע כל כך מלא תקווה ששנינו צוחקים.
החיים בישראל מכריחים אותי להיות הורה מזניח. יש דרך לנצח את השיטה, אבל לא באמת
יש לימודים! שנת הלימודים - ותודה להוריי, לסוכן שלי וכמובן לאשתי, שבלעדיה מי ומה אני - נפתחה כסדרה. למרות שבינינו, כולנו יודעים שהיא לא נפתחה כסדרה; היא נפתחה כפרק בודד, די קצר - משהו כמו חצי שעה מז'אנר הקומדיה בעיקר - שיסתיים מיד עם פרוס החגים.
המצב ידוע: מערכת החינוך הישראלית מתניעה מדי שנה ב־1 בספטמבר כמו קטר עוצמתי, ונותנת גז היישר לתוך התנגשות חזיתית בערב ראש השנה. ואז שנת הלימודים מושבתת לעוד חודש לצורך תיקוני והוצאת נתב"גים.
ואז, סוף־סוף, מגיע הזמן הזה בשנה המוכר כ"אחרי החגים, אבל גם לפני חגים אחרים".
ואז הילדים לומדים משך שנה שלמה, מלבד, כמובן, בערבי חג, חג, חול המועד, שמיני עצרת, צום גדליה כלשהו, משהו שקשור לזיכרון ולתקומה - באמת, מספרם של החגים היהודיים והישראליים עומד על "יותר משיש לך זמן לספור" - ולזה תוסיפו חודשיים חופש גדול, השבתה, מגפה, איחורים, חוסרים ובלת”מים.
כמה, בסוף, לומד ילד ישראלי בפועל? להערכתי, מתוך 12 שנות לימוד, חצי הולך על חופשות, רבע על השבתות, עוד רבע על הברזות, מחלות ו"לא יתקיימו היום לימודים" - ובסוף אתם נשארים עם חוק חינוך חובה שמחייב את כולם להשלים, בממוצע, עשרה ימי לימודים מלאים עד גיל צבא.
אולי אני מגזים, אז בואו נדבר במספרים אמיתיים. בואו נדבר על העובדה שהפער בין כמות ימי החופשה של ילדי ישראל לבין זו של הוריהם עומד על 66 ימים בשנה (באוסטריה מדובר על 43 יום, בדנמרק על 30). בואו נדבר על הסקר שהעלה ששליש מההורים בישראל נזקקים לעזרת סבא־סבתא בהשגחה על הילדים, ש־18 אחוז נאלצים פשוט לקחת את הילדים איתם לעבודה, וש־100 אחוז מרגישים אשמים.
גם אני מרגיש אשם. הילדים שלי מגמגמים את לוח הכפל, לא קראו ספר מאז "הארי פוטר וההורים שלא קולטים שהילד ממש קורא מרצונו", וגם מתקשים להסביר לי מתי ולמה הייתה מלחמה עולמית כלשהי מלבד מלחמת התור לבידוק הביטחוני, ואני מרגיש שהכול באשמתי.
גרוע יותר: באוגוסט הילדים שלי הלכו לי לאיבוד, וזה קרה פה בבית; הם היו פה, אבל - אם לצטט מהמשוררת נ. נו - לא פה. לא באמת פה. הם היו בשעה השישית לצריכת המסכים היומית הבולמוסית שלהם, ועשויים היו להתקבץ רק בשעות ההאכלה, מגיחים באיטיות מאזורי הקינון הטבעיים שלהם מול המחשב והטלוויזיה, נוהמים זה לעבר זה ולפעמים גם לעברי, ולעולם לא נשארים מספיק זמן כדי שזה ירגיש כמו, ממש, משפחה.
מכיוון שאני לא מגזים בסנטימטר עם התיאור הזה, אני מרגיש כמו ההורה הגרוע והמזניח ביותר בעולם בכל בוקר נוסף שבו אני מוכרח ללכת לעבודה ולהשאיר את הילדים מאחור עם מסכים שהם נדרשים לחמם לעצמם. אני הורה מזניח, כי זה מה שהחיים בישראל מכריחים אותי להיות. זה או להזניח את הילדים או את העבודה.
וזה קרב אבוד מראש. הוא אבוד בגלל עניין אחד: חוסר התיאום המוחלט בין לוח החופשות של ילדי ישראל - שהוא הדבר הנדיב ביותר בעולם היהודי מאז הברון רוטשילד - לבין לוח החופשות של הוריהם, המורכב ברובו מ"היית צריך להודיע שבועיים מראש, עכשיו אני לא יכול לאשר לך, אנחנו בתקופה מה־זה לחוצה".
אני מרגיש כמו ההורה הגרוע והמזניח ביותר בעולם בכל בוקר נוסף שבו אני מוכרח ללכת לעבודה ולהשאיר את הילדים מאחור עם מסכים שהם נדרשים לחמם לעצמם
תלמידים בישראל מקבלים - לא כולל השבתות ותוספות - סביב 80 ימי חופש בשנה. ההורים מקבלים, רשמית, 29 ימים, אבל לרוב זה נגמר בהרבה פחות. ואם פסח, נניח, נופל על סוף שבוע, הילדים ייצאו לחופשה של 18 יום וההורים לא יקבלו אפילו יום אחד. הגיוני בסך הכול.
התוצאה היא, בהכרח, הזנחה.
הילדים שלנו מוזנחים, נעזבים לנפשם, נמצאים עם עצמם והמסכים הרבה יותר מדי שעות ביחס לכל המלצה או מדינה בעולם. הילדים שלנו הם קורבן למערכת שלא רואה אותם או אותנו; היא רואה את רן ארז ויפה בן דויד ואת תאוות הכוח שלהם.
כי אפילו בהצעה הפעוטה, המתבקשת, של הנהגת ההורים הארצית להוריד רק את ימי ה"אסרו חג" – חמישה ימי חופשה בשנה שמגיעים, כידוע, אחרי שהחג, ההורים, הילדים, העיסוקים וגם כל הקיצין כלו - לא הסכימה יפה בן דויד אפילו לדון. עכשיו, במו"מ על פתיחת שנת הלימודים, אחרי שכופפו לה את הזרוע, היא הסכימה, בטובה, לוויתור על שלושה אסרו־חגים.
אבל כמובן שימי האסרו חג הם רק קצה הקרחון של הצעת החוק הבאמת מקיפה להתאמת ימי החופשה של ההורים והילדים שגיבשה, נכון לסיבוב האחרון, ח"כ שרן השכל. ההצעה הטובה הזו אומרת ככה: בואו נוותר על לימודים בימי שישי (חמישה ימי לימודים בשבוע מקובלים בכל העולם), בואו נתחיל את שנת הלימודים ב־1 באוגוסט במקום ב־1 בספטמבר באופן שיאפשר רצף לימודי קצת משמעותי יותר בין תחילת השנה ועד לחגי תשרי, ולעומת זאת בואו נהפוך את החגים לחופשה אחת רצופה, מערב ראש השנה ועד שמחת תורה - כי ממילא כולם עושים גשרים.
נשמע הגיוני בסך הכול, לא?
גם יפה ורן אמורים להיות מרוצים, כי ההצעה שומרת על המספר השנתי הכולל של ימי החופשה של המורים כיום, וגם מאפשרת למורים לקחת חמישה ימי חופשה בכל זמן שמתחשק להם.
מה הייתה תגובתם של ארגוני המורים להצעה הזו? אה, לא הייתה; הם החרימו מראש את הדיון שהתקיים בנושא בוועדת החינוך בינואר השנה, ולמעשה אמרו: אל תדברו איתנו בכלל. אנחנו לעולם - לעולם! - לא נזוז מילימטר לטובת הילדים, המורים, ההורים או הציבור הישראלי. זה אפילו לא עניין של הפסד ימי חופשה למורים - כי אתם הרי לא לוקחים להם אפילו יום חופש אחד; זה פשוט העובדה שאתם רוצים שנשנה משהו. כלשהו. כי מבחינתנו, מה שהיה הוא שיהיה לנצח נצחים, ועכשיו תביאו לנו עוד כסף.
אז כן; המורים באמת צריכים עוד כסף. אבל מערכת החינוך, וישראל בכלל, צריכים יותר מזה; אחד הדברים המיידיים הוא התאמה סבירה בין חופשות הילדים וההורים. ואביגדור ליברמן - פוליטיקאי שבאמת, אין לי שום דבר להגיד עליו מלבד "אלה שבעה מיליון שקל בחשבון של הילדה שלך או שאתה ממש שמח לראות אותה?" - צודק לגמרי כשהוא דורש שינוי של לוח החופשות למורים. אבל בן דויד וארז דוחים את הרעיון על הסף רק מכיוון שהם יכולים.
אז הנה מתחילה - אולי - שנת לימודים נוספת. ילד הולך ברחוב בבוקר בהיר של תשרי, אל בית הספר שוב יוצאים הילדים. וחוזרים הביתה לעוד עשרות ימים. זה מצעד איוולת ישראלי נצחי, אבל כולנו, מצד שני, כבר צועדים ממש מיומנים.
רגע לפני שגם הבחירות השישיות יגיעו, זורק פה רעיון למרד פוליטי. זורמים?
1. מה שקורה כרגע הוא שיצאתי קצת מהלופ החדשותי, אז אני לא עד הסוף יודע מה הנושא כרגע. כלומר על מה מדברים. האם השיחה היא על איך יכול להיות שאדם שמגיע ממשפחה כה נורמטיבית ומתפקדת כמו בן אל תבורי צועק ככה על גרושתו? אה, לא, בעצם אני נזכר שהמשכנו הלאה לזה שסטטיק ובן אל נפרדים, לא? יש גם איזה חשש מהקאמבק שיעשו בגיל 50, אתם יודעים. הם יעמדו על בימת יום העצמאות בקריית עקרון עם שיער לבן ויצעקו "טודו בום" על עוברי אורח, לא בטוח שאלה לא יהיו תמונות קשות.
אני לא רואה חדשות כבר שבוע, זה דבר מדהים. תגידו, יש עדיין כתבות על איך תפסו את שי אביטל? המון כתבות עשו על זה, לא? חייב לומר שעל התפיסה של אייכמן ראיתי פחות שחזורים. בסדר, אחי. הוא ישב במסעדה בהולנד ונעצר. זו לא סיבה לחרוש עכשיו את אמסטרדם על חשבון חברת החדשות שלך שבועיים. או שסנפרוסט, בעצם, כל הנחשים והשבלולים שם, אולי אתם בכלל עדיין על זה? מצלמים אנשים בהתקף חרדה בסופר וכל זה? כי אני חייב להודות שאותי השקיות האלה הפחידו כבר כשהייתה בהם שעועית. איזה דבר מפחיד זה שעועית.
2. בכל מקרה, אני לא שם. עברתי לעולם אחר. בימים האחרונים אני כותב הקדשות אישיות לישראלים שמזמינים את הספר החדש שלי, ונכנסתי לתוך מעין קפסולה בזמן שמאפסת לי את הנפש והנשמה. כשאתה יושב במשך ימים ארוכים ומציץ מהחרך הצר שניתן לך, דרך בקשות להקדשה, על חייהם של אנשים, כל הלו"ז החדשותי נראה כל כך תפל. זה פשוט מסעיר לגלות כמה חסר משמעות הסייקל החדשותי לעומת הנפש הפרטית שלנו, לעומת הדרמה האנושית של היומיום. הקידום בעבודה, החיוך הראשון של התינוק שנולד או הרגע שהבן שלך מתקבל, אחרי ארבע שנים, ללימודי רפואה והנשמה שלך מתפוררת משמחה שמביאה אותך לדמעות, כמו שראיתי בסרטון הוויראלי של אמנון לוי שצולם מקבל את ההודעה. כמה שידורי אקטואליה ראיתם של אמנון לוי? אבל את הדקה הזו שצולמה בטעות יזכרו יותר מכולם.
אתם מבינים מה אני מנסה להגיד פה? נאמר זאת כך: אני קורא דברים שכותבת לי בחורה שבגיל עשר התייתמה והיא מבקשת להקדיש ספר לאחיה שגדול ממנה בחמש שנים ולהגיד לו שאחרי שנים שדאג לה, כמצוות אמם שהייתה על ערש דווי, כעת, כשהיא מתחתנת, הוא רשאי להניח לעצמו מהמעמסה הרגשית הזו ולדעת שהיא בסדר. האם אחרי טקסט כזה אני יכול להקשיב בעניין אמיתי לשאלה איך בן גביר וסמוטריץ' יחלקו ביניהם את המקומות בעשירייה?
3. מישהי כותבת לי שהיא רבה עם אבא שלה והם לא מדברים, ועכשיו היא מסיימת קורס קצינים ורוצה להתפייס איתו, אז היא קונה לו ספר; יש כאלה שנמצאים בגולה ומבקשים לשלוח מתנה לבני משפחותיהם בישראל, ואתה רואה את הגעגוע בכל מילה; יש בשורות טובות וקשות, יש תקוות עמוקות ודאגות גדולות, יש כאלה שחשוב להם לצחוק דווקא בעת צרה. ואתה אומר: למי בכלל אכפת אם אלי אבידר עובר את אחוז החסימה או אם מרצ והעבודה יתאחדו? איך יכול להיות שזה תופס כל כל הרבה זמן מהקשב שלנו, אם באמת הפשוטה ביותר, שום דבר מכל הלרלרת הזו לא ישפיע על החיים שלנו, הפרטיים?
חִשבו על הזעזוע שזה יכול לגרום למנהיגים החלולים שלנו, אם כולנו, אזרחים מימין ומשמאל, נמחה נגד השיטה והחרא הזה שמאכילים אותנו שוב ושוב
4. יש לי רעיון. זו מחשבה שהיא תוצאה של הבנה שיש סביבנו חוסר התכלית והתוחלת. רעיון שנולד ממצוקת הלופ. רעיון שהגיע למוחי מקרקעית הסחי הפוליטי. זה רעיון שלא אספיק לקדם בבחירות הקרובות, אבל אם יהיו בחירות שישיות - וואלה, לא יודע כמה אתם מעודכנים, אבל יש מצב טוב שיהיו - אלך עליו בכל הכוח. לא שאני איזה אדם פרקטי שיודע להרים מחאות, אבל את זה אנסה לעשות, אחפש מישהו שמבין בעולם המעשה ואתייעץ איתו. כרגע, ברשותכם, אציג את הרעיון מהסוף, מהשורה התחתונה שלו: חִשבו שהקלפיות נסגרות, אנחנו לאחר יום שלם של הצבעות בפעם השישית, והתוצאות מראות שיש פתק אחד שקיבל מיליון הצבעות - הפתק הלבן. חִשבו שהמפלגה הגדולה ביותר, כלומר הקבוצה הגדולה ביותר בישראל, היא של ישראלים שטרחו ובאו לקלפי כדי לשים פתק לבן ולהגיד "די!". חִשבו על הזעזוע שזה יכול לגרום למנהיגים החלולים שלנו, אם אף מפלגה לא תקבל קולות כמו שפתק לבן ועצוב יקבל, פתק שנשים כולנו, אזרחים מימין ומשמאל, כדי למחות על הפארסה ועל השיטה והחרא הזה שמאכילים אותנו שוב ושוב. ולא לדאוג. זה ייעשה מסודר. ושוב, גם פה אני מודה שאין לי תוכנית סדורה, אבל הכיוון הוא שכל אדם מגוש אחד ימצא חבר מהגוש השני, אבל אחד שהוא סומך עליו, והם יחד ישימו פתק לבן, ככה שזה לא ישנה את מערך הכוחות אלא רק יטלטל את המערכת. יזעזע אותה. חִשבו איזו אמירה משמעותית זו תהיה אם יישבר פה שיא עולמי של מחאה בקלפי, שיא עולמי של פתקים לבנים. דבר הגיוני, במדינה ששוברת שיא עולמי בבחירות.
5. אי־אפשר להמשיך ככה. בחירות זה רגע שבו ניתנת לנו הוראה לשנוא, לריב, ואנחנו חייבים למצוא דרך להתמרד ולעמוד מול ההוראה הזו, לא להסכים לה. לכל אחד מאיתנו יש כל כך הרבה אתגרים אישיים ומשפחתיים להתמודד איתם, לכל אחד מאיתנו יש עוד כל כך הרבה חלומות להגשים. לא יכול להיות שנאפשר לפוליטיקאים לבזבז לנו כל כך הרבה זמן ולקחת מאיתנו כל כך הרבה קשב ואנרגיות, שוב ושוב, ושוב ושוב, ושוב, ולדעתי גם בפעם השישית, שוב.
משהו חייב להשתנות. שבת שלום.
אה ניו קיד אין טאון / מה גורם לשני אנשים להפוך לצמד ומה גורם להם להתפרק? מי מחזיק מעמד בקריירה רבת־שנים? מתי מגיעים רגע ההתפרקות והקאמבק (שמנחם את רגע ההתפרקות)? וגם, מי הכישרון הבא? את מי מסמנים עכשיו במערכת המוזיקה העברית בתור להקת ההיפ־הופ־פופ הבאה? ג'ורדי מותק, אתה פה? לא פה? הנה הסטטיקים שהיו חלק מגופך ומנשמתך התפרקו. אז מי עכשיו? ראבק. הופה־הופה, נונו ממריאה, חגרו את חגורות הטיסה.
אז הנה זה בא. ערב אחד ישבתי אצל חברים טובים, צחי ומיכל, והם שאלו אותי אם ראיתי את א.ז. מהכוכב הבא (השם המלא שמור במערכת הכוכבים), מבלי לפגוע בשאר המשתתפים המצוינים. "לא, מה הוא שר?" שאלתי. "דווקא שיר שלו", אמרה ד"ר מיכל, רופאת ילדים משיבא, והראתה לי את "התגעגעתי למיכל" שהבחור המזוקן כתב. "זה עלייך?" שאלתי את ד"ר מיכל בהומור דבילי, ותוך כדי הבטתי בביצוע שלו. טנור גבוה שמכין את הרקע בבית, שממריא לעבר הפזמון. "הוא הבן של מישהו?" שאלתי בסקרנות. "כל אחד הבן של מישהו", אמרה. "אז הוא הבן של אביו".
שר את הלב / בזווית העין קלטתי את הזמר שישב על מדרגות בית העירייה בנתיבות, ושר בליווי גיטרה שיר בקצב ואלסי בשם עלש. זה היה בסרט בשחור־לבן, מה שנקרא סרט פריפריה. ואני כל כך רותקתי לנגינה השמאלית וההפוכה שלו, כמו פול מקרטני, ובמיוחד לשיר העצוב ולזמר ששר אותו במאוואלים, עד שחיכיתי בסבלנות לרולר (זרם השמות בסוף) כדי להבין שמדובר באחד שמעון בוסקילה שמו. כמה חודשים מאוחר יותר הבחנתי בו יורד מוואן באולפני זזה בקריית שאול והצעתי לו לשיר יחד את עלש. השיר היה פנטסטי. געגוע לאמו. שמעון בא לאולפן באוטובוס, אתם מבינים? אנד דה רסט איז היסטורי. עכשיו חלפו 20 שנה מאז. בסוכות הוא יחגוג את זה עם אורחים בהופעה בלייב פארק. אני אבוא כמו חבר קרוב לתמוך.
צייר לי שיר / אז מה זה כישרון? ומה זה כשאומרים "יש לו בייגלה על הראש" (זיכרון מהמלאך) ומתי זה מתפרץ? הנה דוגמית:
א”ס נעמד מאחוריי באיזה קיוסק בגורדון בדרך אל הים. "אולי תכתוב לי שיר?" שאל בקול באסי ועמוק כמו שהנסיך הקטן ביקש "צייר לי כבשה". עם קול יפה כזה בדיבור חייב להיות גם יפה בשירה, חשבתי מיידית והסתובבתי לעברו. הוא היה גבוה ממני בראש, מרשים ומזוקן. "אם תבוא לבריכה בגורדון, לשם אני הולך, זה יהיה סימן שזה חשוב לך ואכתוב לך שיר", מילמלתי, ולא יודע מאיפה הקרצתי את חזון המאמץ הזה. אז הנה הוא בא, מפוצץ כישרון, ואני כתבתי את שיר פרידה לא”ס הלוא הוא אריק סיני, שאיתו פיצץ את הרדיואים והמריא מעלה.
רואה בעיניים / אתם פה? לא פה? שאלה פילוסופית עמוקה מהשיר של נונו (שעבר בספיד, כנהוג, להיות פרסומת לבנק לאומי). אבל בחיי שאני לא ציני. זו באמת שאלה אם אנחנו פה, כי מי יודע?
אז על מה אני כותב פה? על הרגע שבו מתפרץ הכישרון. על הזמרת רונית שחר המוכשרת שיהודה עדר גילה בבית הספר למוזיקה רימון והציע שתשיר איתנו קולות תמיכה באלבום ירח ואחר כך כתבה את אלבומה המופלא “שלום לתמימות”. על קורס שהעברתי עם הבן שלי יונתן בימים שלפני הקורונה ברימון וזיהינו במיידי את הכישרון המולד של יסמין מועלם הנהדרת.
על הכישרון של אתי אנקרי שבאה להיבחן לקראת הפקת חום יולי אוגוסט ב־1988, וכששרה עפנו מהתרגשות.
"הו איז דיז סינגר?" שאל הטכנאי הבריטי באבי רוד – לונדון (מה שהיה אולפן ההקלטות המפורסם של החיפושיות), כשחתך את אני רואה לך בעיניים שנה מאוחר יותר (חיתוך זה התהליך האחרון של דיוק הסאונד לפני הדפסת השיר). האמת שבסך הכול עשינו טובה למפיק של אתי ולקחנו איתנו את השיר לחיתוך, שעה שאנחנו חתכנו את האלבום חום יולי אוגוסט. ולענייננו: "שי איז וונדרפול", אמר בחום הטכנאי מלונדון הקרה למרות שלא הבין מילה ממה ששרה. האחריות על הכישרון שלה ושל רבים הייתה בידי האלוהים. זה נקרא מתת האל.
רוקר חיי / בגשם השוטף חיפשתי מחסה וכתבתי על נייר מקומט ורטוב את השיר “רוקר חיי”. סיפור על מישהו שאוהב זמר. "רץ ביום גשם מחפש כרטיס, ספסרים במאה שקל, מכרו אותך מטריף", כתבתי שם. ולמען הסר ספק הצעתי לו: "שב על הגג, יש לך שמיים, שב על הים יש לך מים, שב ליד פסנתר, אתה רוקר חיי בינתיים. נגן־נגן עד שהסיוט פה ייעלם".
טוב זה היה באמת סיוט. התעוררתי מכוסה זיעה מהחלום. הקהל יצא באמצע ההופעה. חשתי תחושת כישלון מועד. ואז החלטתי ללכת לפסיכולוג. הוא היה חכם ורגיש עד כאב, ולאט־לאט הוריד ממני את החומות שבניתי סביבי מבלי שחשתי ברעש הבנאים (כמאמר השיר של קוואפיס). ואז, אחר צהריים אחד בחצר ביתי בשנת 1990 התחלתי לכתוב שיר בשם “ירח”. עדיין לא הצלחתי להכין קוגל מאטריות ומקינמון, אבל חזרתי שוב מהחור השחור לכתוב שירים.
הוא נעמד מאחוריי בקיוסק בדרך אל הים. "אולי תכתוב לי שיר?" שאל בקול באסי ועמוק כמו שהנסיך הקטן ביקש "צייר לי כבשה". עם קול יפה כזה בדיבור חייב להיות גם יפה בשירה, חשבתי מיידית והסתובבתי לעברו
הרף של הפארק / כש־STATIK ו־BEN EL (אין לנו איביזה, אין הרבה בוויזה) הפציעו בשמי המוזיקה, הם הביאו אמנם סאונד מערבות אמריקה, אבל זה היה גם המשך ישיר ומודרני אם תרצו, אפילו לשיר השכונה של התרנגולים. משמע חם, מלא עליצות, נונשלנטי ודוקר, כשכל טודו בום נהיה בווום היסטרי לאוזני ילדינו האייפדיסטים. אבל כשהם החלו להופיע בכל הפרסומות בעיר אמר מישהו: אוףףף, מכאן כבר קשה לעוף.
בשנות ה־80 וגם אחר כך אנשים ניגנו ושרו בסבלנות מטורפת של שנים כדי להגיע להופעה לפני 400 איש. בערך כמו לחופה. והנה היום מתחתנים בשניות בשידור ישיר. אז החלום החדש היום זה לכבוש את הפארק ומהר, שזה בעצם הרף הגבוה שחידש עומר אדם. אבל פעם, שלום חנוך עשה את זה ב־1985 אחרי שנים של מאמץ. אני הייתי השני, ב־1986 (אחרי 12 שנה במועדונים ובצוותא), כוורת פיצצה פעמיים 50 אלף ועוד־ועוד. אגב, לשיר בכישרון זה לא אומר שלכמה שיותר אנשים. אפשר להתפוצץ מכישרון בצוותא הקטנה. איפה שכל הפציעות של הנפש ניכרות לעין ולא מוסתרות בשואו ענק.
כיס הדמעות / "כשקר לי אני כותב שיר", אמרתי פעם למישהו.
"רק כשקר?"
"לא, גם בחמסינים כמו השבוע", צחקתי וציטטתי את מאיר אריאל הגאון: "אדם צועק את שחסר לו, לא חסר לו, לא צועק". ובהקשר הזה, "אדם שר את שחסר לו, לא חסר לו לא שר..."
"טוב אז איך הוא?" שאלה אותי ד"ר מיכל כשסיימתי להאזין ל־א.ז.
"אני לא שופט כמו החבר'ה של איתי לוי, וולקאם, אבל לעניות דעתי הוא כישרון נהדר, יש לו בייגלה על הראש. ואל תיעלבי אם השיר שהוא שר הוא לא עלייך אלא על מיכל אחרת", חייכתי.
כן, לפעמים כיף לעמוד בחוץ ולגלות מישהו שפורץ ישר לתוך האוזן וכמו כאב פנטום ישן מעורר לך את כיס הדמעות והלב מהימים שאתה ואחרים התחלתם לשיר.
