ז'אנר הדרמה העלילתית המבוססת על סיפור אמיתי הוא לא ז'אנר חדש או נדיר, ובכל זאת, כשמתוודעים לקונספט של "שחר אדום", הדרמה שעלתה ב-yes אמש (ב'), אי אפשר שלא לתהות למי בעצם הוא מכוון? מי קהל היעד שלו?
"שחר אדום" – טריילר
(באדיבות yes)
"שחר אדום", שיצרו עודד דוידוף ("תיק נעדר") ודניאל פינקלמן, היא אנתולוגיה בת ארבעה פרקים, המבוססים על ארבעה סיפורים אמיתיים שהתרחשו ב-7 באוקטובר: איה מידן מקיבוץ בארי ניצלה על ידי אנשי משפחת אלקרינאוי, בדואים מרהט, שסייעו לה להימלט מהתופת; עמית גניש וגלי עמר שניצלו מהנובה לאחר שהסתתרו תשע שעות בתא שירותים כימיים; שלושה מתנדבי איחוד ההצלה שפשוט דהרו באמבולנס אל תוך התופת בעוטף כדי לחלץ כמה שיותר אנשים, וסבין תעסה מנתיב העשרה, ששכלה את בנה בן ה-17 ובעלה בטבח ונותרה להגן על שני בניה האחרים.
2 צפייה בגלריה
עבור הישראלי הממוצע אין כמעט ערך נוסף בהמחשה ויזואלית נוספת. מתוך: "שחר אדום"
(באדיבות yes)
"שחר אדום" (צמד מילים שהיה קוד מערכת ההתרעה לנפילת קסאמים עד ששונה לצבע אדום) ממחיזה את העדויות של הניצולים לכדי פרקים בני 30 דקות כל אחד, בשיתוף עם רשת Fox האמריקאית (שלושה פרקים נשלחו לביקורת). בהתחשב בעומס החומרים הוויזואלים שמלווה את המלחמה הזאת, אם ממצלמות אבטחה דרך סרטים שצולמו בניידים אישיים ואפילו השידור החי של המחבלים, עבור הישראלי הממוצע אין כמעט ערך נוסף בהמחשה ויזואלית נוספת. את הבנות האמיצות שישבו בתא השירותים ראינו בסרטונים שהן צילמו בעצמן, ובאופן טבעי לקטעי וידאו אמיתיים יש תמיד יותר כוח יחסית לדרמה מתוסרטת, המגולמת על ידי שחקנים.
את היתרון הזה של תיעוד אמיתי על דרמה עלילתית ממחישה "שחר אדום" עצמה: במהלך כל פרק משולבים קטעי וידאו שצולמו באירועים האמיתיים. בסוף כל פרק הצופה מקבל את הסצנה האחרונה, הקתרזיס, ההצלה, הנשימה לרווחה, כשהשחקנים מוחלפים באנשים האמיתיים שמאחורי הסיפור, ולקינוח גם מאפשרים לצופה גם לצפות באנשים שהסיפור שייך להם עומדים על הסט ומתבוננים בצילומים. הרגעים האלה חזקים מכל סצנה אחרת כי כמו שיודע כל צופה ריאליטי: בין תסריט למציאות, המציאות כמעט תמיד תתברר כאפקטיבית יותר. "שחר אדום" אמורה לדמות את הדבר האמיתי, אבל זאת מטרה מוזרה בהתחשב בכך שהדבר האמיתי כל כך בהישג יד ולמעשה מציף אותנו מכל כיוון.
לזכותם של יוצרי "שחר אדום" (ובאנגלית One Day in October) יאמר שהם הצליחו להרים הפקה מרשימה בשנה כמעט בלתי אפשרית, ולהגיע איתה בזמן ליום השנה הראשון ל-7 באוקטובר. הסדרה נהנית גם מליהוק מצוין (נעמי לבוב, יובל סמו, יעל אבקסיס, הישאם סלימאן ואחרים), היא משוחקת היטב (בעיקר יובל סמו, ששוב מוכיח שהמשחק הדרמטי שלו לא נופל ואולי אפילו מתעלה על הקומי), ושהפרקים מרגשים גם אם התחושה היא של דז'ה וו. אם אני צריכה להמר, הם מכוונים הרחק מפה, לפאתי מערב, שם מצוי קהל שאולי יעדיף את הזוועות שלו מתוסרטות, אסתטית ומבנית, כחלק מהמאמץ ההסברתי, במקום לצפות בסרטוני דוקו לא מרוככים וקשים לצפייה. קהל ישראלי, שחי את המציאות הזאת כבר שנה, לא זקוק לתיווך. הוא יכול פשוט להדליק את מהדורת החדשות הערב, ובכל ערב.
