יש משהו מוזר ויפה כל-כך בסרטה החדש של הדס בן-ארויה, "מישהו יאהב מישהו". מצד אחד, הסרט הזה מרגיש כמו דיוקן של דור שאת תיוגו העדכני באל"ף-בי"ת הלועזי אני כבר מתקשה לזהות, ומצד שני, הסרט והיוצרת שלו הולכים ומתרחקים בהדרגה מהניסיון לכפות עליהם את התווית "המחייבת" הזו, והאפיזודה השלישית – הסרט מחולק לשלושה פרקים – כבר מתרחשת במרחב שנדמה מנותק לגמרי.
"מישהו יאהב מישהו" – טריילר
זה מתחיל לגמרי כמו ועידת פסגה של נציגות ונציגי הדור הזה, שמדבר בקצב ואוצר מילים של הודעת טקסט. דני (הדר כץ) מגיעה למסיבה כדי לבשר למקס (לייב לב לוין) שהיא בהריון ממנו ומתכננת לעשות הפלה, רק כדי לגלות שהוא בזוגיות חדשה עם אבישג (אלישבע וייל). הגמלוניות המסוימת שבה היא מסבירה לו מדוע נסיעה משותפת עם חברתו החדשה לסיני היא מתכון בטוח לפירוק הקשר – הסיבה שלשמה הגיעה נדמית עתה כמעט לא רלוונטית מבחינתה – היא עדות לניתוק הרגשי שבו חיים בני הדור הזה.
ההפתעה מגיעה בסוף האפיזודה הזו, שנחתמת למעשה בכותרות הפתיחה של הסרט. שכן דני נעדרת לחלוטין מהאפיזודה הבאה, ואת מקומה תופסים אבישג ומקס המגיע אל דירתה כדי לממש את הפנטזיות המיניות האלימות שלה. סצינות הסקס המפורטות באפיזודה הזו ימצאו את מקומן בכל אנתולוגיה עתידית שתעסוק בנושא בהקשר של הקולנוע הישראלי, ולזכותה של בן-ארויה ייאמר שהיא לא נרתעת מתיאור ישיר של אינטימיות מינית ולא הופכת אותה למקור של מבוכה.
האפיזודה הבאה, השלישית, מתארת את הקשר שנוצר בין אבישג, שהיא דוג-ווקרית, ובין רווק מבוגר (יואב הייט) שבכלבתו היא מטפלת. האפיזודה הזו עשירה בסצנות עדינות וניואנסים שממחישות את הטרנספורמציה הרגשית שעוברת אבישג, שגם נהפכת מדמות משנית לגיבורת הסרט. במיוחד אהבתי את הסצנה הנהדרת שבה היא לומדת להפעיל פטיפון באמצעות סרטון יוטיוב, או זו שבה היא יושבת לבדה על שפת בריכה פרטית מוזנחת כשברקע נשמע שירה של לאה גולדברג, "זה מכבר", שמתוכו לקוחה השורה המעניקה לסרט את שמו, בביצועו המרטיט של מתי כספי.
"מישהו יאהב מישהו" נדמה כסרט הנע בזום-אין מעודן, מאפיזודה לאפיזודה, לעבר איזושהי אמת רגשית חמקמקה. המעבר מאפיזודה שבמרכזה מין נטול רגש לכזו שבמרכזה רגש מתהווה הוא שמעניק לסרטה של בן-ארויה את עוצמתו. כן, זהו סרט מרגש על צעירה שלומדת להרגיש. התמונה החותמת אותו, מבלי לחשוף, מזכירה מאוד את זו שסיימה את סרטה הקודם של בן-ארויה, "אנשים שהם לא אני" (2016). אבל הכמיהה הנואשת למגע של אהבה בסרט ההוא מתחלפת עתה בשתיקה אינטימית. זוהי סצנה שמסמנת את ראשיתו של תהליך, לא את סיומו הפתטי.
כל אחת מהאפיזודות אכן מסתיימת בסימן שאלה. זוהי בחירה נבונה שמאפשרת לדמויות לבחור את המשך דרכן. לא כופה עליהן מהלך דידקטי כזה או אחר. קל מאוד להביט עליהן במבט מתנשא. אחרי הכל, הרעש והתזזיתיות אופפים את אורח חייהן, כמו גם חוסר היכולת להתחייב. אבל מבט כזה הוא שגוי בתכלית. אלה דמויות שהפאזה והפוזה שלהן מעידות על פחד מפני רגש אמיתי. על כאב הריקנות שמאפיין דור שתחושת החופש והשחרור שלו היא מדומה. את האמת הרגשית אבישג תמצא דווקא בבית הבורגני למחצה, שישנם בו שרידים של עבר שאליו היא לא נחשפה, אבל חשה אליו סוג של נוסטלגיה. זהו ביטוי למבט מפוכח, מדויק ואינטליגנטי שהוא הרבה יותר מעוד שרטוט של דור.
בן-ארויה גם שיחקה בתפקיד הראשי בסרטה הקודם (לפני כשנתיים היא אף זכתה בפרס אופיר לשחקנית המשנה הטובה ביותר על הופעתה ב"קצפת ודובדבנים" של גור בנטוויץ'). העובדה הזו חיזקה את התחושה שהיא מתבוננת בדור שלה ומזהה עצמה בתוכו. היא הפכה את עצמה, באחת, לנציגה הקולנועית שלו. בסרטה הנוכחי נוצר ריחוק מסוים שמקורו לא רק בהתבוננות שלה מבחוץ, אלא בתחושה שיש לה גם מה להגיד על הדור הזה מעבר לתיאור המדויק והאותנטי שלו. זהו סרט על כמיהה ליציבות רגשית שאותה ניתן למצוא במה שאפשר להגדירו "תחושה של בית" ומול מי שאינו חושש מלחשוף את עצמו – אותו רווק, חרדי לשעבר, שבאפיזודה השלישית. גם לו יש סיפור, אבל הוא שייך לסרט אחר. הקשר שנרקם בינו ובין אבישג בפירוש אינו נושא קונוטציות של ניצול וכוחנות.
שחקני הסרט, ובראשם וייל והייט, נפלאים. וייל, שהרשימה גם בסרטה הקצר של מאיה קפלן, "הביקור", שהוא חלק מפרויקט אסופת הסרטים הקצרים "גיבורה" (2020), שהופקה במסגרת ביה"ס לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל-אביב, משכנעת בעיצוב דמות שנעה משולי הסרט אל מרכזו הדרמטי והרגשי. הייט, מצדו, מגלם בזהירות ובדיוק רב דמות שפגיעותה הולכת ונחשפת בהדרגה. אלה הם שני שחקנים שראוי שהקולנוע הישראלי ינצל את כשרונם. "מישהו יאהב מישהו", שצפיתי בו לראשונה במהדורה הווירטואלית של פסטיבל ברלין אשתקד (אז הוצג בבכורה עולמית), הוא סרט שבצפייה חוזרת מתגלה כיצירה בוגרת, כואבת ואותנטית – כזו שאינה שייכת רק לדור המיוצג בה.
