העולם של אילנית לוי התהפך עליה פעמיים דווקא בשיאים של אושר. בפעם הראשונה זה קרה בבדיקה שגרתית במהלך היריון, כשהרופא בישר לה על הנורא מכל ברגעים כאלה: הפלה. בפעם השנייה זה קרה אחרי לידת בתה אריאה, כשנכנסה להליך רפואי מלווה בכאבי תופת, "רגעים של פחד מוות", כמו שהיא קוראת להם. "לא תיארתי לעצמי בכלל שזה עלול לקרות לי", היא מספרת. "כשאלירז ואני החלטנו להתחתן, לפני שלוש וחצי שנים, היה לנו ברור שאחרי תשע שנים הולכים לנסות להביא ילדים, לא הייתה שאלה".
איך היה המסע החדש?
"לא הייתי מוכנה נפשית לזה שהכניסה להיריון תיקח לי זמן והייתי בטוחה שזה יקרה מאוד מהר. אבל עובר חודש, וחודשיים ושלושה וארבעה, וזה לא קורה. ואז את מבינה שוואללה, זה לא הולך להיות קל. ואז מתחילים להתייעץ עם המון זוגות, חברות, מכרים, אנשי מקצוע. כל כך הרבה נשים עוברות קשיים בלהיכנס להיריון ואני שואלת את עצמי אם ככה היה גם פעם ופשוט לא דיברו על זה בכלל או שמשהו קרה עם השנים. אני נוטה יותר לחשוב שפעם פשוט הסתירו, התביישו. הרי הייתה תפיסה שאם זה קורה לך, את מקולקלת, את לא עושה את תפקידך כאישה".
מתי שיניתם כיוון?
"אחרי שנה הלכנו בפעם הראשונה לרופא, כדי להתייעץ על טיפולי הפריה. עכשיו, אני מפחדת מאוד מטיפולים כאלה ספציפית, שכלולים בהם הורמונים, כי קראתי המון על זה שיש קשר כלשהו בין הפריות ובין הסיכוי לחלות בסרטן. חוץ מזה, ההיסטוריה המשפחתית שלי היא לא חגיגה בהקשר הזה. אבא שלי, משה ז"ל, נפטר מסרטן ואחיות שלו חלו. אז היה לי פחד עמוק להזריק לגוף שלי הורמונים, ואני בדרך כלל לא בן אדם פחדן. כשישבנו אצל הרופא, והוא התחיל לדבר ולהסביר לי מה צריך לעשות, הרגשתי שאני הולכת לאיבוד והופכת פתאום לבנה לגמרי".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
חרדה?
"הרגשתי אימה מוחלטת ממש. לא דיברתי מילה בפגישה ההיא אצל הרופא, מה שלא אופייני לי. רק הייתי במחשבות נוראיות של מה יקרה אם אקבל הורמונים. כשיצאנו, אלירז אומר לי, 'מאמי, לא צריך לקפוץ לטיפולים, הכול בסדר, בואי נחפש עוד אופציות'".
מה עושים מפה?
"הלכנו לאופציות אחרות ובחרנו בכיוון של הזרעות, ללא הורמונים. התחיל התהליך ואמרנו שאם נגיע לגשר המציק של ההורמונים שוב, אז נדבר. ההתנהלות שלי בנושא טיפולי הפוריות הפתיעה אותי. לא מתאים לי לפחד ככה בצורה כזו ולא להיות מוכנה לעשות משהו. אבל בכל זאת אמרנו שנחזור לדבר על האפשרות הזו, אם נצטרך".
7 צפייה בגלריה
''ההתנהלות שלי בנושא טיפולי הפוריות הפתיעה אותי''. אילנית לוי ואלירז שדה
(צילום: רפי דלויה )
אחרי שנה של תהליך, הם קיבלו בשורה משמחת. "נכנסתי להיריון ממש לפני שהתחילה הקורונה. הייתה שמחה מאוד גדולה, לא ידענו עוד אם זה בת או בן, אבל אושר. נכנסתי להיריון אחרי שנתיים מאז שהתחלנו בדרך ובחוויה האישית שלי זה כבר היה נצח, אז האושר גדל עוד יותר".
ואז?
"מתחילה סדרת בדיקות. פה כבר הייתה בי חרדה קטנטנה, אבל זה לא היה בראש בקטע של משהו שיכול להשתבש, שאני עלולה לאבד את זה. היום אני יודעת שזה צריך להיות בראש, כי בגיל שלי אז, 38 כמעט, זה קורה לאחת מארבע נשים בערך. בדיעבד הבנתי, אחרי שהעמקתי, שגם כאן לא היה לי בראש פתח למחשבות שמשהו יכול להשתבש".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
המכה הראשונה הגיעה בשבוע ה־11 להיריון. "נכנסתי לבדיקה שגרתית בטיפה חשש אצל הרופא פרופסור חגי ציון, כי הוא זרק משהו בבדיקה שלפני, על כך שהמידות של העובר קטנות מול השבוע שאני מצויה בו. שמעתי והתעלמתי. לא דיברנו על זה בבית. לא רציתי בכלל להכניס למחשבות אפשרות שמשהו ישתבש, ובטח לא לאלירז. זה עבד על אוטומט, הלך להדחקה לגמרי".
הרגשת משהו רע בבדיקה עצמה?
"בדיעבד כן. מתחילה הבדיקה, אלירז מצלם וידיאו, כמו תמיד. הוא יושב עם הטלפון מאחוריי, בהרגשה של שמחה והילולה. פתאום היה שקט בחדר. הרופא שותק. הסתכלתי על הפנים שלו ואני רואה שהמבט שלו משתנה ממש. העיניים שלי ישר הלכו למוניטור ופתאום לא מצאתי את הנקודה שקופצת. אני יודעת לקרוא דופק, מכירה אולטרסאונד, מחפשת את הנקודה. אמרתי לעצמי, אילנית סתמי, מה את רופא? אולי את לא רואה מה שצריך?"
והוא המשיך לשתוק.
"כן. ואלירז כל הזמן ממשיך לצלם, כי הוא לא הבין את הסיטואציה. בדיעבד הבנו שהרופא פשוט חיכה שאלירז יפסיק לצלם. היה לו קשה להגיד את זה כשאלירז בתוך האושר הזה. עברה דקה, שנראתה לי כמו שעות, אלירז מצלם ואומר, 'נו, מה קורה', בשמחה כזו. הסתובבתי אליו עם הפנים ואמרתי לו, עם היד, 'תוריד מצלמה'. הוא עדיין לא הבין מה קורה, אבל הוריד את המצלמה, לא אמר כלום, אבל הפנים שלו זעקו משאלות. ואז הרופא אמר, 'יש בעיה'. אלירז לא הבין. 'מה זאת אומרת, יש בעיה?' ואז הרופא אומר, 'אני לא רואה דופק'".
רגע קשה מאוד.
"ואלירז עדיין הדחיק, לא רצה לשמוע את זה, סירב להבין שאין דופק. שתקתי, ואז הסתובבתי ואמרתי לאלירז, 'אין דופק'. וכשאני אמרתי את זה בקול רם, הוא הבין והתעלף. הגוף שלו מכבה מנוע בדברים כאלה. הרופא הרים לו רגליים. נתנו לו לשתות ולהירגע. ואז אלירז ישב בהלם, לבן כולו. אני ישבתי בשקט, החזקתי לו את היד, נתתי לו לעכל. יצאנו אחרי חיבוק עם הרופא. אני הייתי מאוד מוחזקת עדיין, רוצה לתת לאלירז לעכל את הידיעה. והדמעות שלו התחילו להגיע. נכנסנו לאוטו. יש בינינו הבנה מאוד גדולה גם בלי לדבר. נתתי לו מבט של, 'בסדר, עיכלת, עכשיו תורי?' משהו בעיניים שלו נתן לי את האות והתחלתי לבכות באוטו ללא הפסקה. שלוש שעות שלמות הייתי בבכי רצוף".
מובן לגמרי.
"הייתי חייבת להוציא את הכול. צער ממש מהקרביים. אתה מביא חיים לעולם ולמרות שהעובר עדיין קטנטן בבטן, משהו הולך ומקבל אצלך חיים בגוף. כשזה לא נמצא יותר, משהו מת בך. כל ילד שיש לי מרכיב לב שלם אצלי. כשהייתי בהיריון הזה, הרגשתי שכבר נברא לב חדש ואז הוא מת, ובעצם משהו אצלי מת".
איך היית בימים אחרי זה?
"לפני הכול בבכי הרצוף. גם כשנכנסתי הביתה לא החזקתי את עצמי, הילדים ראו אותי מפורקת. הם ידעו שאני בהיריון וגם המשפחות הקרובות שלנו ידעו והייתה שמחה גדולה. הרי היה ברור שהכל טוב ובכלל לא חשבנו לא לספר שאני בהיריון. וזו הייתה עוד משוכה לעבור, לספר למשפחות שאין היריון. בבית גם אלירז המשיך לבכות, לא עצר את עצמו מול הילדים. הם רק חיבקו אותנו ולא אמרו מילה, בכו גם. לקחנו לנו עוד יום־יומיים לפני שסיפרנו למשפחות".
למרות הטראומה, או אולי בגללה, לוי החליטה מהר מאוד להמשיך לנסות. "זו הייתה כבר יוזמה שלי. אלירז אמר לי אחרי שבועיים, 'מאמי בואי נחכה קצת, הגוף שלך עבר סוג של טלטלה'. אמרתי, לא־לא־לא, אני לא מחכה, ממשיכים הלאה. התאבלתי, עיכלתי, בוא לא נשקע ונמשיך את החיים. יש לי חברות שעברו את זה ושקעו. היה קשה להן לצאת מזה. אני לא רציתי לשקוע ככה".
את יכולה לשתף בקשיים שהיו לך בזמן הזה?
"בטח, כל חודש זה תסכול כשאת לא נכנסת להיריון. יש רגעים שאת בטוחה שזהו, את בהיריון, את ממציאה לעצמך שאת מרגישה בחילות ואולי שיש משהו בבטן. מטורף איך המוח משדר לנו לפעמים את מה שאנחנו רוצים להרגיש פיזית. מדי פעם אמרתי לאלירז, 'זה בדוק, אני עכשיו בהיריון', וזה לא היה. ואני אומרת לעצמי, מה יש לי? אני דפוקה? מדמיינת שאני בהיריון?"
איך מתמודדים?
"לפני הכל אמרנו: לא תהיה פה אשמה של אף אחד מאיתנו כשזה לא קורה. דיברנו על זה בגלוי כל הזמן, כדי שלא נייצר מטענים שלא קשורים ואז הם ייצאו על הדברים הקטנים שגורמים לריבים בסוף. אתה טעון על משהו אחד ורב על משהו אחר, כשהצד השני לא מבין בכלל מה אתה רוצה - ואז נשאר ריחוק. הרבה אנשים שעוברים את המסע הזה להבאת ילדים מגלים שהלכה הזוגיות. אנחנו ידענו שנעבוד בזה וזה לא יקרה. אגב, יזם הדיבורים בבית הוא אלירז. כשהוא מרגיש שיש תסכול בבית, הוא אחראי להוציא. אז העברנו את זה בהרבה שיחות וגם בהרבה הומור".
שנה אחרי ההפלה, לוי נכנסה להיריון. "עשינו טיפולים אצל רופא מומחה, ד"ר שגיא יוסף, הוא הבין את החרדה שלי, לא פתח לי תיק היריון עד חודש שביעי מטעמי מנחוס. הוא היה חרד איתנו בדבר הזה וידע מה עברנו. אז לא פותחים תיק, לא מדברים, חיים את הרגע וזה הנעים את החוויה. זו בעצם הפכה להיות שלישיית היריון יחד עם הרופא".
אלירז המשיך לצלם?
"הפעם לא היו צילומים. היינו בעצם מוכנים לכל תרחיש, גם לרע מכל. כשנכנסתי להיריון היה לי דימום, ואפילו כבר איפשהו השלמנו עם האובדן. אמרנו שלא הגיוני שזה נשאר, כי אחרי ההפלה כבר ישר הלכנו לאפשרות שהרע מכל יתממש. אחרי הדימום הראשון, שנינו אמרנו, 'וואו, יש דופק'. היינו בהלם. עד השבוע ה־22 היינו במתח גדול. הרופא אומר לך שזה 50־50, לא במילים עדינות. בקיצור, נשאר לך להתפלל".
"עוברות עוד דקות ארוכות, הרופאים מתלחששים, ואז אריאה יצאה לעולם. היה לי ברור שמשהו לא בסדר. לא יכולתי לנשום ברמה שכשעשו לי אק"ג, חשבו שיש לי משהו לבבי. הרגשתי כאילו מישהו עם ברנר שורף לי את הגוף מבפנים"
ב־9 בספטמבר הם הגיעו לניתוח קיסרי בבית החולים קפלן ברחובות. "הגענו מוקדם בבוקר לבית החולים. אלין באה איתנו, שלושתנו שמחים, בלי חששות. אמרתי לעצמי, סוף־סוף נחת, אמצע חודש תשיעי, מה יכול להיות רע? הייתה בדיקת מוניטור לפני, הכול מרגיש מצוין עם הילדה, אנחנו על קו הסיום. היה רק לחץ בריא כזה, מהקיסרי, כי זה כואב כמובן. גם אלירז היה בגוד ווייב, 'מאמי, אני סומך עלייך. היא תכף תהיה בידיים שלנו'. נכנסנו לניתוח".
אלא שגם שם הדברים החלו להשתבש. "מתחיל לעבור הזמן, ואני מתחילה להרגיש שמשהו לא בסדר. אני יודעת שקיסרי זה רבע שעה גג. הייתי שם, מכירה את זה".
ואת מתחילה להילחץ.
"בשקט כזה, של מה קורה פה, ממשיכה לחייך כאילו כלום כי אלירז צמוד אליי. הזמן עובר ואני לא שומעת בכי. ואז שוב המחשבות. הזמן עובר ושוב השקט הזה, ולמה השקט הזה בניתוח קיסרי? רופאים מדברים בדרך כלל מעל הראש שלך, אבל שם הגיעה דממה שלא יכולתי לסבול. התחלתי להילחץ יותר, המדדים שלי התחילו לקפוץ. אלין ראתה דרכי שאני בסיטואציה שהיא לא רוצה לראות וביקשה לצאת. עוברות עוד דקות ארוכות, הרופאים מתלחששים, ואז אריאה יצאה לעולם".
הגיע הבכי המיוחל.
"גם שלי, של רוגע. הבכי הזה של התינוק, אתה רוצה לשמוע אותו כל כך, עד שלא משנה מה רמת החרדה שלך הייתה. אלירז התחיל לבכות מאושר, אני נרגעתי, אמרתי לעצמי, הנה, הכול בסדר. את עם השטויות שלך. שמו אותה עליי ואז הרופאים ממשיכים להתלחשש. וכולם נשארים בחדר, למרות שרופא בכיר כמו מנהל חטיבה לא אמור להישאר בסגירת בטן, זה תהליך שנותנים לזוטרים יותר. היה לי ברור שמשהו לא בסדר".
ואלירז?
"הבין מיד בשלב הזה שמשהו לא טוב שוב קורה. הוא ביקש מהמיילדת להחזיק את התינוקת, יצא החוצה - והתעלף. הרופאים התחילו לטפל בו, ואלין צוחקת עליו. אני נשארת לעוד ניתוח של שעה. מתברר שבניתוחים קיסריים יש סיכויים מאוד גדולים למעין הידבקויות של איברים פנימיים ולא ידעתי על זה לפני. אם יש מאפס עד מאה במנעד כזה, כלומר הידבקויות שעוברות סבבה והכול טוב, אצלי זה היה על 150. או כמו שאמר לי המיילד, ד"ר סרגיי דובניק: 'בטן כזו אני לא ראיתי הרבה זמן. את כל כך נחמדה והבטן שלך כל כך רעה'. לא אשכח את המשפט הזה. אחרי שעתיים של ניתוח, שזה המון זמן, זה נגמר. התאוששות".
הקלה?
"מאוד. כיף, אני בחדר התאוששות. אבל אחרי שעתיים מתחיל כאב שאני לא מכירה. הבנו שלא נגמר הסרט, כי אני עם כאבים חזקים. ממש לא יכולתי לנשום ברמה שכשעשו לי אק"ג, חשבו שיש לי משהו לבבי. הרגשתי כאילו מישהו עם ברנר שורף לי את הגוף מבפנים. ואז שוב סשן בדיקות ואני בלחץ, מה קורה? מתמודדת עם כאב עצום, שותקת ומחייכת עם דמעות".
למה מחייכת?
"גם הרופאים שאלו אותי למה האיפוק הזה. הסברתי שזו הדרך שלי להתמודד וגם ממילא לא יכולתי לדבר יותר מדי, כי לא הצלחתי לנשום טוב. יומיים של בדיקות ואז הבינו שנקרעה לי שלפוחית השתן במהלך הניתוח ואז הכל התמלא בנוזל. השיטה השמרנית אומרת לא לעשות כלום, לחכות שזה ייסגר. אז אני מתחילה להסתובב עם קתטר ונקזים בגוף, כדי להוציא נוזלים. אי־אפשר היה לדעת כמה זמן זה ייקח".
ועוצמת הכאבים?
"רק עלתה. האחיות ישבו איתי בלילות ובכו איתי מכאב, הן לא יכלו לעזור לי. בהתחלה רציתי להניק, אז משככי כאבים חריפים אסורים בעצם. כשהכאבים הכריעו, ויתרתי, כי לא יכולתי בכלל להחזיק. ואז נכנסו מסממים יותר קשים, שגם הם לא עבדו. אני התעקשתי להבריא לאט. ביום התשיעי אמרו לי, נכנסים לניתוח. יצאתי אחרי שעה וחצי. קמתי, הייתי בהתאוששות, ואז הסתכלתי על אלירז ואמרתי לו, משהו בגוף אומר לי שעכשיו הכול בסדר".
מה הרגשת?
"הדבר הכי גרוע בשבילי היה שאני לא יכולתי לגעת בילדה שלי, שרק נולדה. לא יכולתי להיות אמא בשבועיים האלה. זה הלך איתי גם אחרי. את הכאב הפיזי אתה משאיר בקפלן, אבל הנפשי הולך איתך. היו לי רגעים מאוד קשים נפשית".
במה?
"מאוד כעסתי על עצמי שאני לא מתפקדת כאמא למרות הסיטואציה הקשה. חשבתי שוואללה, פיספסתי את השבועיים הראשונים עם הילדה שלי. היא לא תזכור את זה אבל לי כאמא אני לא יכולה להחזיר את החוויה הזו. את הנשימות הראשונות, ההתחלות הראשונות, המקלחות הראשונות והמרגשות. ברור שראיתי אותה, אבל לא נשמתי אותה כמעט. זה מאוד קיצוני לעומת הטיפוס שאני, כי אני רוצה לגעת ולחוות. לפעמים בכל זאת קמתי ללכת אליה, אולי גם כדי לזרז את ההבראה. פעם אחת גם התעלפתי במעלית, הגוף לא סחב. אגב, בהתחלה בכלל לא רציתי לחזור הביתה מבית החולים".
למה?
"באו יום אחד ואמרו לי, 'את משתחררת'. כולם סביבי מבסוטים, אבל אמרתי שאני לא מעוניינת לחזור הביתה. אלירז הסתכל עליי בהלם. אמרתי שאני מעדיפה להישאר עוד לילה. ואז אלירז אומר לי, 'אולי באמת נדבר על זה עם פסיכולוגית? את לא נשארת פה. זו לא אילנית שאני מכיר'. עשיתי שיחה כזו, תודה לאל, ובאמת חזרתי הביתה. המשכתי בשיחות האלה שלוש פעמים בשבוע, עד שחזרתי לשגרה".
אבל לוי לא עברה למוד אופטימי למרות החזרה הביתה עם תינוקת בריאה. "ישב לי בראש משהו. העיק. היה לי קשה לקבל את זה שאני פתאום חלשה. לא מכירה אילנית כזו, לא זוכרת אילנית פחדנית שצריכה עזרה. אני הרי למדתי לא לבקש עזרה על כלום. אפילו לא 'מאמי תביא קפה'. אני אעשה את הקפה. פתאום הכרתי אילנית שזקוקה לתמיכה, וזה מערער לך את הסנטר. הסתובבתי בלי חיוך, הבית היה בלי חיוך".
מסע כזה גורם לך לחשוב אחרת על העתיד?
"היו לנו מחשבות, עוד לפני שאריאה נולדה, שאנחנו רוצים שני ילדים. אחרי כל מה שקרה, אנחנו עדיין במחשבות כאלה, אבל כבר עם שקים של אימה. אז יש עדיין את הרצון לזה, אבל הפחד פשוט משתק. אנחנו מדברים על אולי להיכנס לעוד תהליך. אלירז אמר לי, 'זה שלך. אם יכולתי להיכנס להיריון, זה היה עליי'. אני מאוד רוצה עוד ילד, אבל זה מפחיד אותי. את כולנו בעצם".
המסע המרתק של לוי ללידה ואחריה נכנס בישורת האחרונה למצלמות של סדרת הדוקו־ריאליטי 'משפחת שדה', (ימי ראשון ושני ב- HOT Real וב- HOT בידור) ומתעדת את אילנית, אלירז והילדים. "לפני שנתיים הייתי אומרת שזה לא יכול לקרות. אבל יש משהו באינסטגרם שעודד אותי ללכת על זה. כשפתחתי דף באינסטגרם אחרי שהתנגדתי כל השנים, התאהבתי והתמכרתי (ללוי 370 אלף עוקבים שיוצרים לה חשיפה גבוהה ר"ש). ניצלתי את הפלטפורמה שלי להעביר מסרים נגד אלימות כלפי נשים. בהתחלה לא חשבתי שאני בכלל יכולה להשפיע במשהו, זה היה נראה לי יהיר ומתנשא - מי את שתציעי לאחרים מה לעשות? אבל משהו באינסטגרם הופך לישיר ונשים התחילו להגיב לי. משהו פתח אותי לכיוון גם של סדרה ואני רואה את עשרת הפרקים האלה כסטורי אחד ארוך".
היו דברים שלא רציתם שייכנסו?
"לא היו לנו ישיבות של קווים אדומים. היה ברור לכל הצדדים מה לא ומה כן, בלי הרבה מילים. ברור שיש דברים פרטיים לכל אחד. לא ביקשנו לצנזר אף קטע. ליאם ואלין מאוד זרמו. זו גם פעם ראשונה שהילדים שלי מדברים מול מצלמה ועונים על שאלות בלעדיי. קצת חששתי שיהיו משפטים שיוכלו לעשות סערות, אבל לא היו כאלה".
עידכנתם את איל?
"קיבלנו את רשותו. הוא קיבל את זה באהבה ואיחל בהצלחה. אם חושפים את הילדים, הוא צריך להיות חלק מזה, וגם הפוך אנחנו ככה - אם הוא עושה משהו דומה עם הילדים, הוא מתקשר להגיד, לשאול מה אני אומרת".
"אלירז לא עוזר לי, כי להגדיר את זה ככה יהיה שוביניזם לשמו. כולנו חוטאות לפעמים במונח הזה, 'עוזר לי'. אבל מה זה עוזר לי? הוא עוזר לעצמו להיות הורה. אפשר גם להגיד שלפעמים אני עוזרת לו והכול נעשה בשותפות מלאה"
איך זה להיות שוב אמא לפעוטה?
"כשהייתי בהיריון פחדתי מזה פחד מוות. רק כשילדתי הבנתי כמה התגעגעתי לתלות בי של מישהו במאה אחוז. ליאם ואלין עדיין תלויים בי, אבל הם כבר יותר בסגנון 'יצאתי ביי, הלכתי לשם, אני צריכה את זה'".
אבל בכל זאת יש לך גם פחות זמן לעצמך.
"אבל יש לי את אלירז. אלירז לא עוזר לי, כי להגדיר את זה ככה יהיה שוביניזם לשמו. כולנו חוטאות לפעמים במונח הזה, 'עוזר לי'. אבל מה זה עוזר לי? הוא עוזר לעצמו להיות הורה. אפשר גם להגיד שלפעמים אני עוזרת לו והכול נעשה בשותפות מלאה בהחלט".
אם את משווה לאבהות שחלקת עם איל גולן?
"בתקופה הזו של חיינו איל היה פול גז בקריירה, בן 31, בפיק של הפיק. אי־אפשר להשוות בכלל. גידלתי את הילדים באהבה כמובן, ואין בינינו בכלל אישיוז על זה, אבל הם היו איתי והוא לרוב היה בקריירה. הפעם זה מאוד שונה, וזה גם מוזר לי כאמא. אני רגילה לקבל לבד החלטות על הילדים, קטנות או גדולות, מרמה של אם לשים אלתוש לילדה עד לגן שהיא תלך אליו. פעם הייתי מחליטה וזהו. אני האוטוריטה, ואיל תמיד היה מיישר קו".
גם היום?
"ממש ככה, מדהים. לעולם לא קרה שהוא אמר משהו אחר כשאני אמרתי אחרת, תמיד יישר איתי קו. זה מונע ויכוחים שבסוף זולגים לילדים ועושים להם משהו בבטן. אני הייתי המחליטה, הבוס בבית. היום יש שני בוסים בבית".
זה גם יכול ליצור חיכוכים.
"ולי זה בעיקר מוזר כי אני צריכה לעצור ולהגיד לעצמי שרגע, אני לא לבד. למשל, אריאה סבלה מגזים בחודשים הראשונים ויש טיפות כאלה שפעם הייתי נותנת בלי לחשוב. היום זה כבר 'מאמי, מה אתה אומר?'"
מה שם המשפחה של אריאה?
"שדה. חשבתי על העתיד. אם היא תתחתן אז יהיו לה 700 שמות משפחה? גם ליאם ואלין זה גולן, ואני לוי. אבל הם שלי בטוח, בדם וביזע, אז אין לי הרהורים על שמות המשפחה. אמרתי, שאריאה תישאר שדה, לא צריך יותר מדי שמות משפחה. גם אני תמיד הייתי רק לוי".
7 צפייה בגלריה
''לא האמנתי שאני אורזת לתינוק שלי תיק לצבא''. אילנית לוי ובנה ליאם גולן ביום הגיוס
(צילום: מוטי לבטון)
יש דברים שכן מגיעים למקומות בעייתים של אגו? נניח בגלל שאת המפרנסת העיקרית.
"בתקופות. החיים זה גלגל. זו בדיוק השוויוניות. פעם אני אהיה המפרנסת העיקרית, ויש תקופות שבהן אלירז יהיה. אנחנו בעיקר מתנהלים כשני בני אדם ולא מסתכלים על גבר, אישה ותפקידים. אלירז קם בבוקר ומכין אוכל לילדים עוד מהימים שליאם היה ביסודי. מישהו אמר פעם שאלה הם תפקידי האישה. למה?"
תכף את בת 40. יש את קלישאת המשבר?
"לא יודעת, אולי אני בתוכו, ואדע רק בדיעבד. אני יודעת שאת הפרסומת האחרונה לגולברי צילמתי בחודש שמיני. לא ביקשו להסתיר את ההיריון שלי. לפני עשר שנים זה לא היה קורה".
באפריל האחרון חוותה לוי את גיוס בנה הבכור, ומלאי האמוציות שעוד איכשהו נשאר אחרי כל הטלטלות האחרונות, כבר נסחט עד תום. "ליאם היה נורא בלחץ. אני הדחקתי, לא האמנתי שאני אורזת לתינוק שלי תיק לצבא. חשבתי, והוא עוד הולך בלי אמא, מי ישמור עליו שם? לא ידעתי מה לעשות, הייתי במצוקה, ואלירז נורא הרגיע אותי. מאוד פחדתי והיה לי קשה".
אלין תכף בת 16. אהבה ראשונה, אולי דייטים.
"איזה דייטים? מה דייטים? היא עדיין מאוד בלימודים וברצון לפתח קריירה מוזיקלית. כל הראש שלה שם. כבר הקליטה שני שירים. היא זו שכל הזמן רצתה, אני תמיד לקחתי אותה צעד אחורה, אמרתי לה שיש זמן כי זה פחד אלוהים, בכל גיל. גם ככה הם חשופים מהיום שהם נולדו, נתונים לשיפוט ולביקורות וזה לא עולם נעים תמיד. אלין נפגעה מספיק, לא בא לי שתיפגע שוב. וזה עולם קשה, אכזבות קשות, הרי מוציאים שיר וזה יכול לא ללכת. אבל זה החלום שלה ואני לא יכולה לעצור לה את החלומות אלא רק לעשות אותם נעימים יותר ובלי סיוטים. אז אני משחררת, לאט־לאט".
תשע שנים כמעט עברו מאז התפוצצה פרשת משחקי חברה שבה עמד איל גולן במרכז בחשד לקיום יחסי מין עם קטינות, בהסכמה. למרות שהפרקליטות החליטה לא להגיש נגדו כתבי אישום, בעיני רבים גולן סוחב על עצמו כתם מוסרי מהדהד. מדי פעם הפרשה נפתחת מחדש, כמו שקרה באחרונה, כשגולן נחקר במשטרה על רקע תלונות חדשות.
איך מתווכים לילדים את המציאות שבה אבא שלהם עולה בכותרות בהקשרים כאלה?
"תיווך זו מילה מאוד נכונה פה, כי מאוד קשה לתווך את זה לילדים. נעזרתי הרבה במיכל דליות בשאלה איך להעביר לילדים מידע כזה או אחר והיא אמרה שמאוד חשוב להעביר להם הכול ולא להשאיר חורים, כי אז הם יחפשו במקומות הכי נוראים. כלומר, אם תשאיר לילדים פערי מידע, הם בוודאות יגיעו לנקודות לא טובות. אז כשהייתי צריכה לתווך שברתי שיניים, נהייתי לפעמים לבנה, שתיתי הרבה כוסות מים, אבל הם שמעו ממני הכול ולפני כולם. כמובן שיש תקופות פחות טובות".
כמו למשל הראיון של דניאל גרינברג, אשתו לשעבר.
"יש לי היכרות עם דניאל מהזמן שהם היו יחד, אבל זה שלה ואני לא חושבת שזה המקום שלי לשפוט אותה. אלה בחירות שלה. גירושים זה גם מסע של תחנות והיא כרגע בתחנה הראשונה ויש אמוציות מטורפות לכל הכיוונים. אלה שלבים שהיא עוברת ודניאל היא אישה מאוד חזקה".
השנים האחרונות צבעו את הבית המשפחתי ברחובות גם בגוני הדת, כשאלירז החל את תהליך החזרה בתשובה. "קיצוני הוא לא בשום צורה בעניין הזה. התהליך שלו מאוד ארוך. זה התחיל לפני שמונה שנים בשיעורי תורה של פעם בשבוע. בעיקר מה שתפס אותו זה להעמיק. אני לא מסתכלת על זה כעל שינוי כזה גדול. אז הוא שם ציצית, נו? לא הייתה לי הרגשה של 'וואו איזה לחץ הוא עם ציצית'. אולי כי אני לא באה ממקום רחוק מהדת, והבית שלנו גם ככה מסורתי".
איפה בכל זאת המצב החדש מגביל?
"רק בדברים הטכניים. שבת, אם קובעים אצל אמא שלי, או ההורים שלו, אז צריך להישאר שם שבת. בחורף, כשצריך להספיק לבשל עד ארבע אחרי הצהריים".
אריאה תלך לגן דתי?
"שאלה מעניינת. לא נראה לי, אבל גם זה יכול לקרות".
