סביר להניח שכשיובל מנדלסון כתב את השיר "חייל של 100 שערים", הוא לא חשב שגם 25 שנה מאוחר יותר הוא עדיין יהיה רלוונטי. אי שם בשנת 2002, שנה אחרי צאת השיר שנכלל באלבומה הראשון של להקת שייגעצ, חוקק החוק שדוחה את גיוסם לצה"ל של בני ישיבות, והתיקון שלו - שאם יעבור יעניק לאותם תלמידי ישיבה פטור מגיוס - נגרר עד לימים אלה, כשהממשלה מקדמת אותו והדיון בו מעורר סערה ציבורית על רקע המלחמה המתמשכת. "זה שיר שהוא עדיין סופר-סופר רלוונטי ונפיץ", מספר מנדלסון בריאיון ל-ynet, "כמובן שאני שותף לרצון שיהיה שוויון בנטל, זה לא סביר שתהיה כזאת אפליה בין דם לדם. כמו רוב האלבום 'ניו יורק רפיח', כתבתי אותו מפריזמה של ילד בן 17, עם פה ג'ורה ובטן מלאה על כל מה שזז, ובמובנים מסוימים, התכונות האלה עדיין חלק ממי שאני גם היום, כשאני תכף בן 42. אבל חסרה לי איזו קריצה או רמיזה, איזה ניואנס. משהו בשירים ההם היה מאוד בומבסטי. היום אני ניגש ליצירה ממקום יותר מעודן".
הבומבסטיות שמנדלסון מדבר עליה בהחלט אפיינה את תקופת הפריצה של שייגעצ בסוף הניינטיז. חבורת מוזיקאים-תיכוניסטים פרועה שסחפה אחריה קהל מעריצים אדוק, צעיר ופרחחי (כשם הלהקה - "פרחח" ביידיש) והצליחה להביא למיינסטרים עוד המנונים, כמו "מרלין מונרו", "אבא עורך דין" ו"אינטרקום" - כולם לקוחים מתוך "משקאות חריפים", אלבומה השני של הלהקה, שאותו מנדלסון מכנה "אלבום להיטי המחץ". השיחה עימו מתקיימת ברקע הכרזות מרגשות במיוחד למעריצי הלהקה לדורותיהם: שייגעצ תחגוג 20 שנה לאותו האלבום בסדרת הופעות שיתקיימו במועדון הבארבי בתל אביב - השתיים הראשונות (18 ו-19 בספטמבר) כבר סולד-אאוט, והשלישית - האחרונה בהחלט, כפי שאלה מתעקשים לקבוע - תתקיים ב-27 בספטמבר. בנוסף לכל האירועים המשמחים, הבוקר (ו׳) יצא האי-פי ״עוד משקאות חריפים״, שמכיל ארבעה שירים חדשים כולל ״5/4״ (וכשמו, מנוגן במשקל הזה) שהוקלט במקור לאלבום ההוא ״בלילה שתוי במיוחד״, אבל נחשף כעת לראשונה.
היה לכם ספק לגבי זה שתצליחו למכור כרטיסים?
"לא", מנדלסון עונה מיד בלי להתלבט, משתעשע ממהירות התגובה שלו. "אני מודה שלא, אבל אתה לא יודע כמה זמן זה ייקח, וזה משמח לגלות איזו קבלת פנים זכינו מהקהל שלנו".
לחברי שייגעצ - מנדלסון בשירה ועל הגיטרה, שיקו פלדמן על הגיטרה, אבי מרקוביץ' על הבס ואסף רייז על התופים - יצטרף על במת הבארבי אורח חשוב: שחר אבן צור, שהפיק את האלבום. את החיבור למוזיקאי יצר פלדמן, שניגן באלבום הסולו הראשון של אבן צור ("עירומים"), והשמיע לו סקיצות מוקדמות של שייגעצ, שבאותן השנים אף חיממה את הקהל של מוניקה סקס. "שייגעצ לא היו חלק מהסצנה של מה שגדלתי עליו - מוניקה סקס, איפה הילד - באנו כמה שנים אחרי. כנראה שהיינו להקת הרוק האחרונה שזכתה לטיפול המפנק של חתימה בחברת תקליטים - הד ארצי - עם תקציב, חוזה, הרבה שעות אולפן, שיווק ויחסי ציבור. זה מהאלבומים האחרונים שעוד השקיעו בהם הרבה מאוד כסף", מסביר מנדלסון. "ולא רק ששחר תרם תרומה מכרעת לצבע, לסאונד ולאטיטיוד של 'משקאות', הוא גם זה שדפק להד ארצי על השולחן ואמר להם 'זאת הלהקה הבאה שלכם, תתמודדו' - והם התמודדו. אנחנו חייבים לו תודה גדולה על הדבר הזה".
בשיחה איתו, מנדלסון חוזר בשמחה לאותם הימים באולפן, ולשגרת הרוקנ'רול שאבן צור הנחיל לחברי הלהקה. "אני זוכר את התקופה שהיינו מקליטים באולפני די-בי בדרום העיר, אולפן שעדיין עומד וקיים, והיינו שם שבועות ארוכים ותמיד מהאולפן היינו הולכים לבר. כשאני אומר לבר, אני מתכוון לפרילנד, שהיה 'המכה של הרוקרים'", הוא מספר, "ומי שלקח אותנו יד ביד זה שחר. מתופף של להקה שאנחנו מעריצים שלקח אותנו לשתות. וזו אולי הסיבה שבחרנו לקרוא לאלבום ככה. מעבר לשיר, זה תפס את האווירה שהלכנו מהאולפן לבר, מהבר להופעה, את הצחוקים והשטויות".
בכנות, היום אחרי הופעה אתם גם הולכים לבר?
"אני רוצה להגיד שמשימת חיי בימים אלה היא לחזור הביתה. אחרי ההופעה אני מבקש לחזור הביתה. אבל אנחנו עדיין נהנים מהטיפה המרה, או יס".
"אם מישהו יגיד לילדה שלי 'את דומה לכלב' - אני ארדוף אותו"
המיני-טור הקטן הזה, שחוגג כאמור שני עשורים ל"משקאות חריפים", מגיע אחרי האיחוד הרשמי של שייגעצ שהתרחש בשלהי הקורונה אי שם בשנת 2020, בתום תקופה ארוכה של שקט מצידם. מאז חברי הלהקה הספיקו לציין 20 גם לאלבום הבכורה "ניו יורק - רפיח", להוציא אי-פי של שירים מפעם ("חידושים והמצאות") ולעלות על במות פסטיבלים שונות. "הייתי מגדיר אותנו כלהקה למבצעים מיוחדים", מנדלסון מאפיין את פעילות הלהקה. "זאת אומרת, אנחנו לא להקה פעילה, אבל אנחנו לגמרי בקטע של לציין ימי שנה, כשיש עניין סביבנו וקהל".
בעצם התחלתם בסוף שנות ה-90, די הרבה השתנה מאז. גם אתם, גם הקהל.
"הדבר היפה הוא שכשחזרנו לפעילות אחרי כמעט 10 שנות דממה אז אנחנו רואים שמי שמגיע וממלא את האולמות אלא לא רק הווטרנים שהיו איתנו שם כששייגעצ היו פעילים ועבדו בהצלחה, אלא גם האחים הקטנים שלהם, האחיינים, אולי גם הילדים. כלומר, המסה שמגיעה להופעות שלנו זה טינאייג'רים, תיכוניסטים וחיילים. בזמן אמת החבר'ה האלה לא היו בלופ, או שהם לא נולדו בכלל, מקסימום זחלו על השטיח, וזה ממש לא מובן מאליו. לשירים האלה יש חיים משל עצמם".
זה משונה עבורכם לבצע את השירים שכתבתם כשהייתם טינאייג'רים?
"בכלל לא, זה מאוד טבעי. גם בתוך וגם מחוץ ללהקה אני כל הזמן בתנועה, כל הזמן מקליט ואני תמיד עושה את השירים של שייגעצ. אני מנגן את 'ניו יורק - רפיח' כבר איזה רבע מאה. ואני מאוד שמח בשיר הזה ובשירים אחרים. יש שירים שאנחנו לא עושים, אבל בסדר, זה מאוד טבעי. אתה לא עושה כל הרפרטואר שלך כמובן".
בגלל מגמות חברתיות, או בגלל דברים שלא מקובל להגיד?
"ממש בגלל תחושה פנימית. שיר כמו 'את דומה לכלב' מהאלבום הראשון, אני לא עושה. אני אפילו לא אוהב אותו. כשחגגנו 20 שנה ל'ניו יורק - רפיח', ועשינו את כל האלבום - אז ניגנתי אותו. אבל לפני כן אני אמרתי איזו הערת אזהרה, איזו הסתייגות. אני עושה אותו בשביל להיות קראוד-פליזר. כבר יש לי ילדים ואם מישהו יגיד לילדה שלי 'את דומה לכלב' - אני ארדוף אותו. זה נגיד דוגמה אחת".
ואם כבר עוסקים ב"ניו יורק - רפיח", היום במלחמה המתמשכת, כשרפיח זה מקום שנמצא בתודעה של כולנו, אני תוהה אם למנדלסון יש מחשבות אחרות כשהוא וחבריו ללהקה ניגשים לבצע אותו. "עד שנכנסנו לרפיח הייתה תכונה - 'נכנסים / לא נכנסים'. אני פיסניק, תמיד הייתי, ואמרתי שלא יהיה הרושם שאנחנו מעודדים פלישה לרפיח, אנחנו בכלל לא", מנדלסון מבהיר. "נהיה גם איזה טרנד מפגר לגמרי בטיקטוק עם השיר הזה, כל מיני חיילים נזכרים איך פעם הם היו בניו יורק ועכשיו הם תקועים ושבוזים ברפיח, וכל מיני נערות שרות את זה בקולי קולות ומעלות.
"אז דבר ראשון - זה משמח שגם אחרי רבע מאה השיר הזה עדיין מחלחל ומתנחל בלבבות ואנשים מתחברים אליו, והדבר השני הוא שזה די מדכא שהשיר עדיין רלוונטי. אני הייתי מאוד שמח שהשיר הזה יתפוגג לו. כאילו, חראם על השיר, אבל לטובת המדינה, למען עתיד ילדינו. אנחנו חיים במקום סופר מדכא. זו תקופה ממש חונקת ויש פה משבר אמון בין ההנהגה לאזרחים, ומלחמה שלא נגמרת שמשרתת בעיקר את הממשלה האיומה שלנו. אני נגד זה. אני בעד הדמוקרטיה, אני בעד החיים ונגד הממשלה".
7 צפייה בגלריה
"מרלין מונרו היא אוניברסלית. לחצן האינטרקום הוא אוניברסלי". שייגעצ
(צילום: מרדכי רוזנצווייג)
העיסוק הבועט בפוליטיקה עבר יחד עם חברי הלהקה מאלבום הבכורה גם לשיר הפותח ב"משקאות חריפים", כשב"ששת הימים" מנדלסון שר: "כל הבנים בכיתה התגייסו לגולני / בסופי שבוע חוזרים עם המון ביטחון / ואז מדברים ביניהם איזה צחוקים הולכים שם בשכם / ואני מזיין את השכל אל מול מיקרופון פון פון". "קודם כל יש איזה משפט בעייתי בפזמון, אני חושש", מנדלסון מבקש להבהיר לפני שאנחנו צוללים פנימה למיליטנטיות שעליה כתב. "את מכירה אותו בעצמך. עכשיו כשאני מורה לאזרחות הוא קצת מתהפך עליי. אני כבר לא רוצה לעשות את מה שאמרתי שאני רוצה לעשות ב'ששת הימים' ("אני רוצה לקיים יחסים / עם כל הילדות שבכל התיכונים", ע"ט). לא כיום. אבל אני כמובן יכול לשיר אותו בשמחה גדולה".
והמשפט ההוא - "אני מזיין את השכל מול מיקרופון" - זה עדיין מה שאתה חושב שאתה עושה?
"רציתי להגיד משהו על המסלול הזה של ללכת לבית ספר, ללכת לצבא - זה משהו טבעי אבל בעיניי הוא ממש לא טבעי. זאת החוויה שלי כמי שהיה חייל ג'ובניק, שמה שמעניין אותו זה רוקנ'רול ומוזיקה, וכשהוא מסתכל ימינה ושמאלה כולם חיילים קרביים. 'איזה צחוקים הולכים שם בשכם', הדבר הזה הוא דבר די מופרע - שכם, רפיח, ג'נין - יש לי עוד ערים בשבילך, זה כבר הטבע השני שלנו, ומשהו שממש קשה להתרגל אליו. הוא כבר קורה פה בעצם משנת 1967, אפרופו 'ששת הימים'".
חוץ מהשיר הראשון כאמור, נראה שדווקא באלבום עמוס הלהיטים עבר העיסוק לנושאים חברתיים וימיומיים יותר. "זה אף פעם לא במודע הדברים האלה", מנדלסון מתייחס לבחירה הלא מודעת והעיסוק בנושאים. "זה תהליך שקשה להסביר אותו, יש פה משהו כמעט פלאי שפשוט קורה, זה בטח לא ממחוזות הבחירות המושכלות. בלי להתכוון יצרנו סוללת להיטים. הנושאים אוניברסליים כי כשאתה איש צעיר בעולם אתה כותב על אהבה, על אכזבה על עצבים, על החמצה, רגשות שכולם יכולים להתחבר אליהם. מרלין מונרו היא אוניברסלית. לחצן האינטרקום הוא אוניברסלי".
"אני חורש את הבמות, וגם חורש את הכיתות"
מלבד החבירה לחברי הלהקה למבצעים מיוחדים, זה כעשור שמנדלסון הוא מורה לאזרחות בתיכון שמלמד את דור העתיד. הוא רוקר שחורש את הבמות בארץ, אבל יש לו עוד פרויקטים מוזיקליים, כמו ההרכב יובל מנדלסון והמסע לפולין. לא פעם המוזיקה והלימוד מתערבבים, כמו באלבום "אזרחות טובה" שמכין את הנבחנים בבחינת הבגרות, או בשיר "הזיפת של יום שישי", שבו מנדלסון שר "לא חשבתי שאהיה מורה לאזרחות / אני רוצה לכתוב שירים / קרה מקרה נפלה טעות".
אתה עדיין מרגיש ככה?
"ברור. כשהייתי ילד שמעתי את Poison של אליס קופר, וחשבתי שאני חייב לדעת לנגן את הריף הזה. זה מה שהדליק אותי. באותה התקופה MTV היה בדיוק בשיא. בבוקר שבו עדן הראל הגישה את התכנית הראשונה שלה אני לא ישנתי כל הלילה! הייתי נורא בקטע של רוק גיטרות, גלאם רוק - זה היה החלום שלי. להיות בלהקה. ממש כמו בשיר - לא חלמתי להיות מורה לאזרחות. אבל אני אתן לך סקופי-קטני, היה משפט שירד בשיר הזה: 'אבל אין דבר יותר משעמם מחלום שהתגשם'. זאת אומרת, כשהחיים לוקחים אותך - אתה הולך אחריהם, זה היה איזה וויילד-קארד בביוגרפיה שלי".
ובכל זאת?
"זה לגמרי משהו שהוא מתאים לי. יש גם הרבה קווי דמיון בין לעמוד על במה ובין לעמוד מול תלמידים בכיתה. אני חורש את הבמות וגם חורש את הכיתות. ואני חושב שזה מתאים למידותיי, ולראייה שאני עושה את זה כמעט עשור במקצוע שאחוזי הנושרים-פורשים ממנו כמורים הוא מהגבוהים. מורים בורחים אחרי שנה-שנתיים כלעומת שבאו, ולא חוזרים לשם. אני שמח בזה ורואה בזה חשיבות".
ובתור בן אדם פוליטי שדואג להביע את דעותיו, אתה מצליח לשמור על ניטרליות?
"אני לא צריך לשמור ניטרליות מול הכיתה. זה לא הגדרת התפקיד שלי להיות ניטרלי. הגדרת התפקיד שלי זה ללמד דמוקרטיה".
אז איך מלמדים את הנושאים האלה בתקופה כמו זאת?
"כשאתה מלמד דמוקרטיה כשהדמוקרטיה נמצאת תחת מתקפה - הגדרת התפקיד שלך הופכת להיות הרבה יותר חשובה, והרבה יותר בוערת. אני לא צריך להיות מן איזה נקודת אמצע במחשבון, איזה ממוצע בין הכהניסטים, הפשיסטים והביביסטים לבין הליברלים, לא. אני מביא את הדמוקרטיה הליברלית לכיתה. אני מלמד דמוקרטיה, אני מלמד זכויות אדם, אני מלמד שלטון חוק, אני מלמד הגבלת שלטון. אני לא ניטרלי, אני נולדתי בשם הדמוקרטיה. זה התפקיד שלי, ומורים לאזרחות שעושים אחרת חוטאים בעיניי לתפקידם".
7 צפייה בגלריה
"יש הרבה קווי דמיון בין לעמוד על במה ובין לעמוד מול תלמידים בכיתה". יובל מנדלסון
(צילום: דניאל אהרוני)
והתלמידים נחשפים למוזיקה שלך? הם באים להופעות?
"יש שבאים, יש שלא. אני כאילו משתדל לא לערבב שמחה וששון. ברור שניגשים אליי ומשתפים אותי שהם מכירים ואוהבים ויודעים. אני תמיד מאוד אדיב ואומר 'תודה, אבל על הפרק הוועדה למינוי שופטים, קדימה'".
מלבד תלמידי התיכון שבאים להופעות ואולי חולמים ללכת בדרכו המוזיקלית, למנדלסון שני ילדים משלו - בלה בת שמונה וחצי וזאב בן החמש - שכיאה לבית היצירתי שהם גדלים בו, נדבקו גם הם בחיידק הבמה. "לבן שלי יש כבר ארבע או חמש להקות", מספר מנדלסון.
באמת? באיזה גיל מתחילים היום?!
"אני חושב שזה בעיקר בדמיון שלו. אבל יש לו. הוא ממציא שירים וכותב בדיחות ויש לו שמות ללהקות שלו - הוא חבר באוגר השרוף והצלופחים החשמליים. שניהם באים איתי להופעות מאז שהם בני אפס. בלה גם עולה על הבמה ועושה תרגילים בהתעמלות קרקע, היא עושה גלגלונים לאלפים שמריעים לה באינדינגב או באיחודים של שייגעצ. ויש את האלבום 'שירים לבלה'. היא גם בעניינים, זה כמו טבע שני בשבילה. בעצם היא קולגה".
ולסיום, אני מוכרחה לשאול - שייגעצ זה הרי "פרחח" ביידיש, שמעת על BRAT ("פרחח", באנגלית) האלבום החדש של צ'ארלי XCX?
"אני לא יודע מה את אומרת. לא מכיר".
היא מוזיקאית ומפיקה בריטית, ונחשבת לאחד השמות הכי מדוברים ברשת.
"זה רוקנ'רול? מה זה?".
לא הייתי אומרת רוקנ'רול... סוג של הייפר-פופ אלקטרוני.
"אני מאחל לה הצלחה גדולה".
