למוטיב העלילתי של אדם שמוצא עצמו בתוך גוף של אדם אחר יש שורשים באגדות (זהות אמיתית מוסתרת על ידי כישוף), דת (השתלטות דמונית) ורעיון ההומונקולוס ("אדם קטן"), החל מראשית המדע המודרני. עם ההתקרבות למאה ה-20 ובמהלכה רעיונות חדשים בתחומי הפילוסופיה והפסיכולוגיה, המדע והטכנולוגיה, שינויים חברתיים-פוליטיים תורמים לערעור הקשר "הטבעי" בין הפנים והחוץ של האדם. נושאים כמו מטמורפוזה של גוף, יצירת גוף, השתלטות על גוף, העתקה וחיסול של הגוף (המקורי), יכולת להעביר תודעה בין גופים – כולם נמצאים בזיקה למוטיב זה.
"מה שבפנים" – טריילר
(באדיבות נטפליקס)
סרטים שעוסקים בהחלפת גוף עשויים להיות קומדיות נעורים (למשל חמשת העיבודים הקולנועיים לספר Freaky Friday), קומדיות החלפת מגדר ("יחי ההבדל הקטן" של בלייק אדוארדס), קומדיות עם מוסר השכל מוסרי או "רוחני" ("השמיים יכולים לחכות" של וורן בייטי), הרפתקאות (סרטי "ג'ומנג'י"), פשע/אקשן ("עימות חזיתי" של ג'ון וו), אנימציה ("השם שלך" של מאקוטו שינקאי), מד"ב (הסדרה "פחמן משודרג") ואימה ("פריקי" של כריסטופר לנדון). ברוב המקרים תתרחש פעולת הצלבה בין מספר ז'אנרים בגלל האלמנט של העל-טבעי/מד"ב שמאפשר את עצם הערבוב והאופן הספציפי בו מושפעות מכך הדמויות המעורבבות.
"מה שבפנים" (It's What's Inside) הוא קומדיה עם אלמנטים של אימה שעלתה בנטפליקס בסופ"ש שעבר. העלילה עוסקת בחבורת אנשים צעירים, חברים מימי הקולג', שזוכה להזדמנות להחליף את הגוף שלהם זה עם זה וזו עם זו. הבמאי-תסריטאי גרג ג'ארדין הגדיר את הסרט כ"החברים של אלכס" פוגש את "שישי הפוך" באמצעות "מראה שחורה". יש המון התחכמויות צורניות שמהוות ניסיון נוסף לעצב אסתטיקה לקצב של דור הרשתות החברתיות. יש תפניות עלילתיות רבות ואי-וודאות מהותית לגבי המתרחש, שנובעות מהגודש המבלבל של אפשרויות הערבוב בין תודעה ספציפית והגוף שבו היא ממוקמת. ככלות הרעש וההמולה זו סאטירה מאוד שטחית על עידן הרשתות החברתיות והציפוי הדק של חברות שתחתיו יש קנאה, זדון וקטנוניות. הטכנולוגיה המד"בית שמאפשרת לדמויות לקפוץ מגוף לגוף מסירה מעליהן את המסכות ומעודדת אותן להפגין את מכלול התכונות הנפסדות המהוות את מהותן האמיתית.
הסרט נפתח בהצגת מצב היחסים הרעוע בין שלבי (ביטני או'גריידי) והחבר שלה סיירוס (ג'יימס מורוסיני). מבין שמונת הדמויות שיעברו את חוויית חילופי הגופות, הזוג הזה יעמוד במרכז העלילה. הם חיים ביחד מספר שנים ומזמן היו אמורים למסד את הקשר. לשלבי יש קנאה רבת-שנים בניקי (אליסייה דבנם-קארי), משפיענית רשת מצליחה וחלק ממעגל חברי הקולג' של סיירוס. בעוד ניקי מפציצה ברשתות החברתיות, הפוסטים של שלבי לא זוכים לתגובות. בנוסף היא חושדת שסיירוס דלוק על ניקי כבר שנים רבות, בעוד שביחס אליה נראה שהוא איבד כל עניין מיני. אין פלא שהיא מנסה להחיות את חיי המין שלהם באמצעות חבישת פאה שתתן לה מראה שונה, אולי קצת יותר דומה לזה של ניקי. למרות שההצעה לחבוש פאה ולהתחפש בסקס ל"אדם אחר" הייתה של סיירוס, היא מושפלת לגלות שהוא בכל זאת מעדיף פורקן עצמי בסיוע אתרי פורנו. הקשר ביניהם תלוי על בלימה.
הפרטים בפתיחה זו מניחים את היסודות לא רק לזוג הספציפי אלא גם לדינמיקות הלא-מלבבות של שאר החבורה. אחת הבעיות של העלילה היא ששאר הדמויות אינן מפותחות, ולכן גם העניין במה שיקרה להן הוא מוגבל. ככול שאלמנט החלפת הגופות הופך לקדחתני יותר, השטחיות הדרמטית והפסיכולוגית פוגעת במידת העניין והשעשוע של הצופים.
4 צפייה בגלריה
אמרתם דינמיקות לא-מלבבות? אמרתם דור הרשתות החברתיות. מתוך "מה שבפנים"
(צילום: באדיבות נטפליקס)
לאחר תחנוניו של סיירוס שלבי מסכימה להגיע למסיבה לכבוד נישואיו הקרבים של רובן (דבון טרל) בהשתתפות החברים שלו מהקולג'. הכלה המיועדת של רובן אינה חלק מהחבורה ולכן לא נוכחת. האירוע מתרחש בבית האחוזה הקריפי של משפחתו של רובן, וכולל עוד חמישה משתתפים: ניקי המשפיענית שמעמידה פנים כאילו היא מקדמת מטרות הומניטריות ברשתות החברתיות, מאיה (נינה בלומגארדן) הפסבדו-רוחנית שעליה רובן דלוק, דניס (גאווין לת'רווד) שהיה שפיץ בתקופת הקולג' אבל מאז לא עשה כלום עם עצמו, וברוק (ריינה הארדסטי), נטולת מאפיין ראוי לאזכור חוץ מזה שגם היא הייתה דלוקה על דניס.
הדמות האחרונה היא של חבר שהיה חלק מהחבורה אבל עזב בנסיבות לא נעימות, והוזמן למסיבה ללא ציפייה אמיתית שאכן יגיע. פורבס (דיוויד וו. תומפסון) היה "הגאון" עם האחות המופרעת, והסתבכות של דניס עם האחות הובילה לתקרית שבעקבותיה גורש פורבס מהקולג'. אף אחד מהחבורה לא ראה אותו מאז, אבל יש ידיעה מעורפלת על כך שהוא עשה חייל ביזמות הייטק. כשהוא מגיע למסיבה ברור שזו הדמות שעשויים להיות לה מניעים אפלים כלפי שאר הנוכחים.
פורבס מביא איתו מזוודה שיש בה מכשיר סודי ביותר, ומציע משחק חברה ייחודי. ניתן לחבר אלקטרודות מהמכשיר לרקות של המשתתפים, ובהפעלתו נעשה ערבוב מיידי של התודעות לתוך הגוף של משתתף אחר. המשחק מתקיים כשלא יודעים מי נמצא באיזה גוף, ומנסים לנחש זאת. אז קצת שותים, עושים קצת (הרבה) סמים – וכנראה שאין זמן מתאים מכך לנסות לעבור את החוויה יוצאת הדופן שפורבס מציע. מה כבר יכול להשתבש?
בדרך המזכירה את "משחקי רצח" (Bodies Bodies Bodies), קומדיית אימה מ-2022, זו דינמיקה שתהפוך לפרועה יותר ויותר. מהסבב הראשון של חילופי הגוף ועד הסבב השני שבו הדברים יסתבכו יותר. אבל יש כמה בעיות מהותיות שמונעות מהסרט לממש את הפוטנציאל הסאטירי. העלילה היא לא יותר מאסקלציה של משבר זוגי, בתוך סיטואציית "האח הגדול" שבה דמויות מתחלפות זו עם זו בתוך אחוזה, בכמה קווים עלילתיים משניים שאינם מפותחים היטב.
בגלל שמדובר בשמונה דמויות שמחליפות את הגוף זו עם זו, ויש יותר מסבב אחד של חילופי גוף, יש קושי מהותי לזכור מי הוא מי ובתוך איזה גוף הוא נמצא. הסרט משתמש באמצעים שמאפשרים לחשוף מדי פעם את האדם "האמיתי" המסתתר בתוך גוף מסוים (למשל אלמנט של שימוש באור צבעוני שחושף לעיני הצופים את הזהות האמיתית), אבל לא מעט צופים יהיו מבולבלים במשך דקות ארוכות. ללא ידיעה זו יש קושי להבין את המתרחש. בגלל שאנו כמעט לא יודעים דבר על הרקע של הדמויות ואין לנו עניין מיוחד בהן, הגילוי של מי נמצא באיזה גוף אינו מספק במיוחד. בשונה מסרט כמו "עימות חזיתי", שבו האטרקציה הייתה ניקולס קייג' מחקה את ג'ון טרבולטה ולהפך, כאן יש שחקן לא מוכר א' שמנסה לחקות את הדרך בה שחקן לא מוכר ב' ניסה לגלם את הדמות שאותה בקושי הכרנו.
למרות שלקונספט יש פוטנציאל, תשומת הלב הנדרשת כדי לעקוב אחר המתרחש לא מצדיקה את עצמה. בוודאי לא מבחינה רעיונית-סאטירית. גם אם נתייחס למתרחש ב"מה שבפנים" כהחצנה דרמטית של טכנולוגיית עידן הרשתות החברתיות, עדיין קשה למצוא כאן אמירה מספיק חדה או מעניינת.
