האירוע הקולנועי הכי מדובר ומסקרן של השנה הוא ללא ספק "אווטאר: דרכם של המים", סרט ההמשך לשובר הקופות המדע בדיוני מ־2009, שאמור לצאת בחודש דצמבר הקרוב. "אווטאר", שנעשה בתלת־ממד, זכה בשלושה פרסי אוסקר וגרף קרוב לשלושה מיליארד דולר. הישג זה הציב אותו בראש טבלת ההכנסות בכל הזמנים, מקום ממנו אפילו סרטי גיבורי העל והנוקמים למיניהם עדיין לא הצליחו להדיח אותו.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
כזכור, העלילה עקבה אחר ג'ייק סאלי (סם וורת'ינגטון), נחת לשעבר המרותק לכיסא גלגלים ונשלח למשימה בפנדורה – כוכב מרוחק המאוכלס בגזע דמוי אנוש הקרוי נאבי. בכוכב התאגידים כורים מינרל נדיר, שעשוי לפתור את משבר האנרגיה. בשנים האחרונות הבמאי ג'יימס קמרון שוקד על סדרה של המשכונים ל"אווטאר". הוא עושה זאת תחת מעטה של חשאיות וסודיות, מה שרק מגביר את הציפיות. אחד הדברים שאנחנו כן יודעים על "אווטאר: דרכם של המים", שהוא מתרחש תריסר שנים אחרי הסרט המקורי, וג'ייק יחד עם רעייתו הנסיכה נייטרי (זואי סלדנה) והמשפחה שהקימו ממשיכים לחקור את פנדורה, לפגוש תרבויות חדשות ולהתמודד עם מאבקים וצרות שפוקדים אותם, למשל הפלישה של הקולונל הנבל מיילס קוואריץ' וחייליו.
החודש הגיע לבתי הקולנוע הטריילר הראשון של "אווטאר: דרכם של המים", שרק מעצים את הסקרנות. מאחר שכוכבי היצירה החדשה חתומים על חוזי סודיות מחמירים, קשה לחלץ מהם מידע. "אני לא יכולה לספר לך כלום חוץ מזה שהסרט החדש כתוב נהדר, מציג סיפורים ענקיים ומרגשים עם המון סצנות אקשן", אמרה סיגורני ויבר, כשנפגשנו במלון ברלינאי. "הצופים יהיו המומים. הם יראו דברים שהם לא יכלו לדמיין אפילו. יש ברשותו של ג'ים כל כך הרבה טכנולוגיה חדשה".
ויבר, מי שמגלמת את הבוטניקאית ד"ר גרייס אוגוסטין, חברתם הטובה של אנשי הנאבי, מגלה שתהליך העבודה של המשכוני "אווטאר" מאוד מורכב. "ב־2017 התחלנו לצלם ואני סיימתי את החלק שלי באוקטובר 2018. מאז חזרתי מדי פעם לסט הצילומים, בגלל שמדובר בסיפור רחב יריעה וג'ים צילם וערך המון, אז תמיד היינו בכוננות. בזמן הקורונה צילמנו את 'אוואטר 3 ו־4', ואחרי הפסקה המשכנו לצלם את 4 ו־5".
איך היה המפגש המחודש עם קמרון?
"זה היה תענוג. אני מכירה אותו כבר הרבה שנים ועשינו יחד בעבר את 'שובו של הנוסע השמיני'. תמיד שומעים על ג'ים שמועות וסיפורים, אומרים שהוא רודן נורא, אבל הוא נחמד ונעים ביחס שלו לשחקנים, רק דורש מהם הרבה. ג'ים מאוד ישיר ומלא תשוקה לגבי עבודתו. הוא כותב סרטים על גיבורים, אבל בשבילי הוא גיבור, ולא רק מישהו שכותב על כך. אנחנו אוהבים אחד את השני, ואני מכבדת אותו. הוא איש מבריק עם חזון נהדר. הרמה המדעית בסרטי 'אווטאר' מאוד גבוהה, ונהניתי ללמוד מניסויים מדעיים שקשורים לבוטניקה. ג'ים אפילו המציא את מצלמת התלת־ממד, בה צילם את הסרט הראשון".
סרטי "אווטאר" קוסמים לוויבר, גם בגלל המסר האקולוגי שלהם והעיסוק במשבר הסביבתי. "אני פעילה בתחום, ובין היתר עבדתי עם המועצה להגנה על מקורות טבעיים. האג'נדה הזאת צריכה להיות בראש סדר העדיפויות של הממשלות בעולם, כי כדור הארץ סובל. אנחנו צריכים לחשוב על העתיד".
בשעתו, התפקיד ב"אווטאר" דרש ממך להיכנס לכושר גופני. איך עכשיו, בשנות ה־70 לחייך, את מתמודדת עם הדרישות המאתגרות של התפקיד?
"במובן מסוים לשחקנים יש מזל בהתמודדות עם הגיל: הם חייבים להיות תמיד בכושר, בגלל ששעות העבודה כל כך ארוכות. אני מעריכה את זה שהתעשייה מכריחה אותי להישאר בכושר, למרות שזה קשה".
ויבר (72), לנצח סגן ריפלי גיבורת סרטי "הנוסע השמיני", אחת הדמויות האייקוניות בתולדות הקולנוע, מציינת השנה 45 שנות קריירה. היא נשואה לבמאי־שחקן ג'ים סימפסון ואם לשרלוט, עסוקה מתמיד ולא מפסיקה לעבוד. בשנה הקרובה נראה אותה גם ב"Call Jane" שהוצג לאחרונה בפסטיבלים של סאנדנס וברלין ועוסק בסוגיית ההפלות וגם בסדרת טלוויזיה חדשה. "כשמגפת הקורונה פרצה כל מה שהייתי אמורה לעבוד עליו נדחה", היא מספרת. "אז בסגרים הראשונים קראתי תסריטים ונפגשתי בזום עם היוצרים. בזמני הפנוי הזדמן לי לעשות קריינות לפרויקטים של נשיונל ג׳יאוגרפיק ומצאתי שקשה מאוד לעבוד מהבית, להתאפר ולסדר את השיער בעצמי. התגעגעתי לרעות שנלווית לעבודה המשותפת. ברגע שיכלתי לחזור, זה היה רגע מאושר באמת".
ויבר נולדה במנהטן למשפחה אמידה ומיוחסת: אביה היה נשיא רשת אנ־בי־סי ואמה שחקנית בריטית, שבחרה לוותר על הקריירה. הוריה קראו לה סוזן אלכסנדרה, אבל בגיל 11 היא שינתה את שמה לסיגורני. "רציתי שם יותר ארוך. בחרתי בשם סיגורני כי הוא הופיע בספר 'גטסבי הגדול', אותו קראתי בדיוק".
בביוגרפיה של ויבר רשום פרק של התנדבות בקיבוץ. בשנות ה־60, כנערה מתבגרת, היא הגיעה לישראל ועבדה בקיבוץ תל יצחק. "מדינת ישראל שכרה את אבא שלי כדי שיעזור לגבש תוכנית להעצמת התיירות", היא משחזרת. "הצטרפתי אליו והיה לנו טיול מדהים – עשינו סקי מים בכנרת, ביקרנו בקיבוצים ובילינו הרבה זמן בירושלים. זו הייתה חוויה נפלאה כל כך, שלא רציתי לחזור הביתה. רציתי לעבוד ולחיות בקיבוץ, קסם לי הרעיון שגברים ונשים עובדים יחד, קוטפים תפוזים ושרים בשדה. אבל שלחו אותי לקיבוץ שמרני: בעוד הבנים נשלחו לפלחה, נאלצתי לעמוד במטבח ולקלף תפוחי אדמה. בכל מקרה יש לי זיכרונות נעימים: הכרתי אנשים נהדרים וחשבתי שהקיבוץ הוא מקום מרתק".
עם שובה לארה"ב, ויבר למדה ספרות אנגלית באוניברסיטת סטנפורד ומשחק באוניברסיטת ייל. ראשית הקריירה לא הייתה מזהירה – היא הופיעה בתיאטרון ובאופרות סבון. ב־1977 עשתה תפקיד זעיר ב"הרומן שלי עם אנני" של וודי אלן. הביישנות וקומתה התמירה (1.79 מטר) הקשו עליה להתאקלם בהוליווד. הפריצה הייתה עם "הנוסע השמיני" של רידלי סקוט ב־1979. המפיקים רצו סטאריות כמו ג'יין פונדה ופיי דאנאוויי לתפקיד האסטרונאוטית ריפלי. למזלה של ויבר, אלן לאד הבן, נשיא חברת "פוקס המאה העשרים", העדיף שחקנית אנונימית.
"תמיד הייתי גבוהה יותר מכל המפיקים. כשאתה מלהק מישהי שתהיה מושא אהבה, אתה חושב על בלונדינית קטנטונת עם עיניים כחולות. אף פעם לא הייתי הבחירה ההגיונית, תמיד הייתי הבחירה 'המוזרה'. הגובה שלי הוא הסיבה העיקרית שלא קיבלתי יותר מדי תפקידים רומנטיים, אותם דווקא אני יודעת לעשות מצוין"
ההצלחה הקופתית גררה המשכונים, ומאז ויבר מקושרת לריפלי. "'הנוסע השמיני' פתח בפניי הרבה דלתות. מצד שני גם סגר כמה דלתות, אבל הוא מעולם לא מנע ממני להתקדם. בכלל, בהוליווד לא כל כך ידעו מה לעשות איתי. תמיד הייתי גבוהה יותר מכל המפיקים. כשאתה מלהק מישהי שתהיה מושא אהבה, אתה חושב על בלונדינית קטנטונת עם עיניים כחולות. תמיד נדרש מפיק יצירתי שיוכל לדמיין דווקא אותי בתפקיד מסוים. אף פעם לא הייתי הבחירה ההגיונית, תמיד הייתי הבחירה 'המוזרה'. הגובה שלי הוא הסיבה העיקרית שלא קיבלתי יותר מדי תפקידים רומנטיים, אותם דווקא אני יודעת לעשות מצוין. העובדה שאף פעם לא הייתי אובייקט מיני היא זו שעזרה לי לשרוד. זאת אחת הסיבות שאני ממשיכה לעבוד כל הזמן".
בטקס האוסקר שנערך ב־1989, ויבר הייתה מועמדת פעמיים: לפרס השחקנית המצטיינת על גילום חוקרת הגורילות דיאן פוסי ב"גורליות בערפל' ולפרס שחקנית המשנה בזכות הקומדיה "נערה עובדת". "זאת הייתה הפעם הראשונה בתולדות האוסקר שמישהי הפסידה פעמיים באותו לילה, וכשאתה מפסיד בהוליווד אנשים מרכלים עליך מאחורי הגב ואומרים: 'הוא לוזר, הוא אבוד'. אנשים הביטו בי בעיניים מרחמות. רציתי להגיד להם: 'אני בסדר, אני בדיוק אותו בן אדם שהגיע לטקס'".
ויבר ניחנה בחוש הומור ועשתה לא מעט קומדיות, כמו "מכסחי השדים". בימים אלה אפשר להתרשם מההומור שלה הודות ל"השנה שלי עם סלינג'ר", שזמין ב־ HOT VOD , סלקום tv וב־yesVOD. הסרט מבוסס על סיפור אמיתי. ויבר מגלמת בו את הסוכנת הקשוחה של הסופר החידתי והמסתורי ג'יי. די סלינג'ר, החתום על יצירת המופת "התפסן בשדה השיפון". "אני באמת אוהבת את ההומור של הסוכנת", אומרת ויבר. "הוא מאוד יבש ועוקצני והיא משתמשת בו כדי להרחיק ממנה אנשים".
היא הפגינה את כישוריה הקומיים גם כשהתארחה בשתי סדרות שהתחבבו בקורונה על צופי נטפליקס: "דוק מרטין" ו"10 אחוז" הצרפתית על סוכנות הטאלנטים הפריזאית. "כשיוצרי '10 אחוז' פנו אלי וביקשו שאשתתף בתפקיד עצמי באחד הפרקים של העונה הרביעית, עניתי בחיוב מבלי שקראתי את התסריט. זו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שעשיתי דבר כזה. פשוט הייתה לי הערכה עצומה לקאסט ולרעיון של הפרק. אמרתי ׳כן׳ כדי שהצרפתים לא יספיקו לשנות את דעתם".
היית שותפה בכתיבת התפקיד שלך?
"כן. שיניתי את האופן שבו הוצג הקשר המתפתח בין הדמות שלי והגבר הצעיר וניסיתי להפוך אותו להרבה יותר אישי. הסיפור שהצגנו הוא הכרזה מקסימה על נשים מבוגרות ומתוחכמות והמאהבים הצעירים שלהן".
מה את חושבת על הוליווד כיום?
"נדיר לראות כיום סרט קטן, שבלבו עומדות הדמויות ושם דגש על הסיפור. קשה יותר ויותר להפיק סרטים כאלה. אני כבר לא צופה בסרטי 'מלחמת הכוכבים', הכול אותו דבר, אבל אין ספק שהפרנצ׳ייזים הללו מוצאים קהלים צעירים וחדשים, כולל הבת שלי. הסרטים כיום מבוססים על קומיקס וצריך שחקנים מוכשרים להחריד לשחק בסרטים כאלה – אנשים שיוכלו להעמיד פנים שהם עפים. ראיתי למשל את 'קפטן מארוול' ומאוד נהניתי, אבל אני לא יכולה לומר שאני רואה הרבה סרטי גיבורים".
"לשמחתי מצב הנשים היום בהוליווד השתפר ונהדר שיש לנו יותר גיבורות", אומרת ויבר, "בטקס האוסקר 2020 הגשתי פרסים יחד עם גל גדות וברי לארסון, כוכבת 'קפטן מארוול' ונשאנו נאום על המצב של הנשים בהוליווד. אמרתי שכל הנשים גיבורות על ואני באמת מאמינה בזה. נשים הן הדבק שמחזיק את העולם, אנחנו מי שמטפלות במשפחות, באנשים המבוגרים יותר, כשיש איזה אסון אקלימי הרבה פעמים נשים הן אלו שבחזית. אז מבחינתי נשים הן באמת גיבורות".
ואיך התרשמת מהמפגש עם וונדר וומן, שאמרה בטקס: ״אנחנו מלאות בהכרת תודה על הזכות לעמוד לצידך״?
"כשנפגשנו באוסקר, גל ואני דיברנו קצת על ישראל ועל תקופת הקיבוץ שלי, ופגשתי גם את אחת מבנותיה. זה היה כיף גדול. אני מעריכה מאוד את גל וחשבתי שזה היה רעיון מקסים לאחד בין שלוש נשים חזקות. בטקס הציגו אותי כאישה שפילסה לגל ולברי את הדרך וזה היה מתוק מצידם. אלמלא ריפלי כנראה שלא היו לנו כל כך הרבה גיבורות פעולה".
פורסם לראשונה: 10:34, 23.06.22
