ב-6:34 בבוקר היום הראשון לפלישת רוסיה לאוקראינה, ב-24 בפברואר 2022, יושב שון פן בבר של מלון בקייב. בידו כוס וודקה ובעיניו המבט של גור כלבלבים שעזר לו לזכות בשני פרסי אוסקר. אפילו לפן לא לגמרי ברור אם זו סצנה מסרט או מציאות מפחידה שהוא תקוע בה. "זה מזעזע, אבל באופן מוזר מלהיב, זה משאיר אותך ער כשהשינה ממילא בלתי אפשרית", הוא אומר. ובעצם ההתחבטות הזו נמצאת הבעיה העיקרית של "שון פן וזלנסקי: בצל המלחמה" (Superpower בשמו המקורי) - סרט תעודה שביים, הפיק ומקריין פן, שמנסה לתאר את המלחמה באוקראינה ומורכב משבעה ביקורים שלו במדינה בתקופה הזו (הסרט זמין ב-HOT8 וב-HOT VOD).
"שון פן וזלנסקי - בצל המלחמה" - טריילר
שון פן אוהב להסתובב באזורים מסוכנים. הוא נכנס לניו אורלינס במהלך הוריקן קתרינה, נסע להאיטי אחרי רעידת האדמה ב-2011, והתגנב למקסיקו להיפגש עם ברון הסמים אל צ'אפו. את הדברים האלה הוא עושה גם כי הוא סקרן ואכפת לו, וגם כי ברור שיש לו תסביך מושיע לא קטן - אבל הסרט הזה אמור היה להיות משהו אחר לגמרי.
פן תכנן לייצר סרט "חמוד ומצחיק" על השחקן והקומיקאי האוקראיני וולדימיר זלנסקי, שליהק את עצמו לתפקיד מנהיג עממי לוחם בשחיתות, ועשה זאת כל כך טוב עד שהפך לנשיא. זו הייתה זווית מעניינת לחקירה עבור כוכב הוליוודי שלפעמים נדמה כי בכלל רצה להיות עיתונאי, אבל אז העולם התהפך ופן נשאר עם סרט שלא החליט מה הוא רוצה להיות.
פן יודע שיש לו תדמית של נרקיסיסט עשיר שנהנה להיות מרכז העניינים בכל מקום. כבר בתחילת הסרט הוא מתייחס לשאלה שהוצגה לו בעבר: "מי אתה חושב שאתה, וולטר קרונקייט?". "למזלי אני יכול להרשות לעצמי לנסוע", הוא עונה בקריינות רקע, "הפנים המפורסמות שלי נותנות לי גישה למקומות ולאנשים שאולי לא יכולתי להגיע אליהם אחרת, ולפעמים אני מרגיש שאני יכול לעזור".
2 צפייה בגלריה
הנה רעיון, שון: קח את אל צ'אפו לאוקראינה! מתוך "שון פן וזלנסקי - בצל המלחמה"
(באדיבות HOT)
אבל זו בדיוק הבעיה. פן מקבל גישה שעיתונאים יכולים רק לחלום עליה - ועושה איתה מעט מאוד. למשל, הפגישה הראשונה שלו עם זלנסקי נקבעה, זמן רב קודם, למה שהפך יום הפלישה הרוסית. זלנסקי עדיין מצא 10 דקות פנויות להיפגש עם כוכב הוליוודי, עמוק בבונקר, כי הוא יודע איך עיצוב דעת הקהל באמריקה עובד. פן הנרגש תולה בו עיניים מעריצות, מבהיר שהוא לא מתכוון לשאול אותו שאלות "ביום כזה", ולא מצליח להביא אפילו פיסה קטנה ממה שעובר על נשיא צעיר ששום דבר לא הכין אותו לנהל מלחמת קיום.
את החמצת ההזדמנות זו מלוות כמעט שעתיים של שיעור בהיסטוריה של אוקראינה אחרי התפרקות חבר העמים, הרבה ראשים מדברים ושפע צילומי חדשות. וכמעט כל הצילומים המקוריים מהשטח, הדברים שלא היו ב-CNN, מעמידים את פן במרכז. הוא זה שנשכב על רצפת קרון רכבת באמצע הפצצה, הוא זה שמביט מזועזע בעשרות גופות מרוכזות במרכז עיירה. זה ויז'ואל חזק, אבל כשרואים את פן צועד מעשן ליד שדה מוקשים, עוברות כמה שניות עד שנזכרים שזה לא "מיסטיק ריבר".
לזכות פן ייאמר כי הוא מראש לא מתיימר לעשות כאן סרט דוקומנטרי, הוא עצמו השתמש במלה "פרופגנדה". בפגישה השניה שלו עם זלנסקי, חודשים לתוך המלחמה, אומר לו פן: "כשנפגשנו ביום הראשון בבונקר, כבר הרגשתי שנולדת לרגע הזה". כל זה כנראה לא מפריע לצופה שכנראה נמצא מראש בצד של אוקראינה, אבל זו אפילו לא פרופגנדה מוצלחת. אנחנו לא מקבלים שום דבר שלא ידענו על זלנסקי, והמסר נחלש עוד יותר בגלל עיתוי הפצת הסרט, כמעט שנתיים בתוך המלחמה.
יש לסרט גם רגעים טובים. הוא ערוך כמו שאפשר לצפות מפרויקט של זוכה אוסקר, והוא כן מצליח להזכיר שהפלישה הברוטלית נמשכת והרבה מאוד אנשים מתו ומתים מוות אכזרי. אבל בעולם שכבר ראה, למשל, את "20 ימים במריופול" המופתי, הדבר היחידי שייזכר מ"שון פן וזלנסקי: בצל המלחמה" זה שון פן - איש עם אומץ לא מבוטל שליבו במקום הנכון, אבל לא הצליח להתעלות לגודל הרגע. בוודאי לא כמו מי שעד לפני שנים ספורות היה הקולגה האוקראיני שלו.
