כמו הרבה סיפורים, גם זה מתחיל בצוואה. או קודם לכן, בדוד שיושב על סכום נאה של כסף. במקרה הזה, דודה של סבתו של ירמי פינקוס. "הוא היה וילנאי זקן ורשע, קראו לו דוד איגנץ. הוא היה רופא והוא נשאר בחיים איזה עשור אחרי שאשתו מתה. לא היו לו ילדים אבל היו לו אחיינים, והיה לו כסף. וכולם התחילו להתנהג אליו נורא יפה. אז הוא היה מחליף צוואות, והוא היה עושה את זה מתוך רשעות. נגיד הזמנת אותו לפסח, הוא היה מודה לך ב'אני פונה לנוטריון ומחליף את הצוואה'. אני זוכר את סבתא שלי אומרת, 'הוא הוציא אותי, והכניס את מקס. הוא הוציא את מקס והכניס את רגינה'. והוא גם היה מקפיד להודיע לך. זה כמו רולטה, באיזשהו סיבוב של הרולטה שבו הוא מת — סבתא שלי הייתה היורשת. אבל אז היא נתנה חצי לאחותה ברוב טיפשותה", הוא צוחק.
אקט כוחני מאוד.
"אחרי שסבתא שלי מתה חיטטתי בניירות שלה ומצאתי לפחות שתי צוואות שלו שכתוב עליהן בגרמנית 'Mein letzter Wille' ('צוואתי האחרונה'). נותרו בלי סוף מסמכים ואישורי נוטריונים וכל הפתקים האלה של החלפת הצוואות. זה נורא הצחיק אותנו בילדות, אבל כן, ירושה מטיבה היא הון מנוון, כלומר הון שלא נוצר מעמל אלא כזה שבא לאדם בזכות מוות, ולכן הוא הון מקאברי שכרוך בשקיעה מוסרית או כלכלית".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
במרכז ספרו החדש של פינקוס, 'החמדנים' (כתר), בנימין בובק — צייר בימיו האחרונים, שצחנת מותו הקרב באוויר מתערבבת עם צחנת הכסף שהוא צפוי להשאיר אחריו — מוציא את כל סביבתו מדעתם. חברים, בני משפחה, שכנים — כולם רוצים חתיכה מהירושה של בובק. אבל חבורת האמנים שמקיפה אותו שקועה במלחמה לא רק על העו"ש של חברם המזדקן, אלא גם על עולם הולך ושוקע, ישראל הולכת ושוקעת, חיי בוהמה נהנתניים שנדמה שכבר אין להם ממש מקום, אפילו לא בתל־אביב.
"תל־אביב נהיית 'קורפורייט', היא נהיית תאגידית, אנשים נהיים תאגידיים. עד לא מזמן הייתי מאוד גאה שאני תל־אביבי שנולד בתל־אביב. פעם בתל־אביב לא היה המון, לא היו הרבה אנשים, אז היו באמת שני הברים שכולם הולכים לשם. אבל כל מי שהיה שווה היה הולך לשם והכי כיף ללכת לשם. היית רואה את החברים שלך ואת האנשים שלך. זה כבר לא ככה, כמות האנשים היא אינסופית ואני מרגיש שהכל נורא מסודר, יותר מדי מאורגן. היא יותר מדי דיגיטלית, יותר מדי עיר של ווטסאפ. יש איזו עקרות רגשית מסוימת בעיר. מרוב שהיא חולדאית, אתה יודע".
זו לא רק תל־אביב ששוקעת בספר. הדמויות לא חושבות על דור ההמשך, על מי שיירש אותן. אחריהן המבול.
"ודאי, השקיעה היא לא רק של תל־אביב. זו גם ישראל. ואם לא ישראל — אז העולם. שים לב לשיחות בספר. אין באמת דיאלוג, אלא מונולוגים שרצים זה לצד זה. כשהייתי ילד הייתה בטלוויזיה הישראלית בערוץ אחד תוכנית בשם 'ריץ' רץ''. זו הייתה תוכנית הילדים היחידה והיא עקבה אחרי חבורה של ילדים מירושלים שצילמו אותם כל שבוע. בכל פעם היו מושיבים אותם לדבר על נושא אחר, ואחד התחיל 'אני, הכלבה שלי היא ככה וככה', והשני אומר 'אני, הלכתי עם הכלב שלי'. יש נושא וכל אחד נותן את האאוטלוק שלו. עד היום תגיד לאנשים בגיל שלי 'שיחת ריץ' רץ'' והם יתפוצצו מצחוק. ככה זה גם האנשים האלה, ככה אמנים מדברים, הם כל כך עסוקים בעצמם", הוא צוחק. "הדור הבא לא מעניין אותם, אמנים מעוניינים בעצמם, אמנים הם האנשים הכי אנוכיים שיש, אז למה שיתעניינו בדור הבא?"
נשמעים טיפוסים די בלתי נסבלים.
"אני חושב שבדרכם המשונה, הם חברים נורא טובים אחד של השני. יצא לי קצת להסתובב בחוגים של אמנים תל־אביבים לא צעירים, מבוגרים ממני בדור. הם כנראה יותר מעניינים מהצעירים; יש איזה נפח של חיים ושל ידע ושל ניסיון שהוא נורא מעניין. חלק גדול מהבוהמה של הדור הקודם, חוגי האמנים, הם אנשים ממש לא נחמדים, אבל זה ממש לא מפריע. בהתחלה אתה אומר, 'זה לא יפה, זה כן יפה' — עכשיו אנחנו חיים בעידן שהכל לא יפה, לא מתנהגים ככה, כן מתנהגים ככה. כולנו אנשים מאיקאה", הוא צוחק, "אבל בשלב מסוים אתה מבין שאתה יכול להיות גם חבר טוב של מישהו מגעיל ולא נחמד, וזה לא גורע. לא גורע קמצוץ מזה שאנשים יאהבו או לא יאהבו אותך, ירצו או לא ירצו להיות איתך. גם בובק הוא משם, הם דופקים לו על הדלת ומביאים לו אוכל, שרימפס, והוא מגרש אותם בצורה הכי מבישה שיכולה להיות. הם פשוט מגעילים, הם עושים מה שבא להם ולא מתחשבים אחד בשני ומעליבים אחד את השני בלי הפסקה. הם גסים נורא. אבל הגסות הזאת היא חלק מאיזו חיות אמנותית".
אתה חושב להצטרף לאיזו חבורת אמנים כזאת?
"היו לי כמה חבורות בחיים, עכשיו אני כמעט לא רואה אנשים. היום החבורות האלה הרבה יותר מחולקות לקטגוריות, לפי גילים ולפי סוג האמנות — מוזיקאים, ציירים, סופרים. החונטות הן יותר מקצועיות בגלל שהעולם הוא יותר מקצועי, יותר תועלתני, ממוין. אבל אני מחכה, אני מוכן לקבל הצעות. אני מוכן להצטרף לחבורה, ולהרוס אותה מבפנים", הוא צוחק.
במרפסת דירתו היפה במרכז תל־אביב, כשעל שולחן הקפה מנחה נאה של לחמניות בריוש ולצידן חמאה וריבת תאנים, פרופ' פינקוס מפריח טבעות עשן. זו אינה סיגריה רגילה, אלא סיגרילה, הכלאה בין סיגר לסיגריה, עונג שהוא שומר להזדמנויות חגיגיות. כשהוא מזכיר פעם ופעמיים את שנת הצהריים שצפויה לו בקרוב, קשה שלא לזהות בפינקוס עצמו מעט מן המציאות שמסמנת את ההתפוררות שלה ב'חמדנים'. רליקה של עולם ישן ונעלם.
"גם בגיל 25 אני הייתי ככה. פעם כתבתי קומיקס על בחור שנולד זקן וכבר בגיל שמונה הוא משחק רמי עם סבתא שלו והחברות, ויש לו קרעכצנים וכל הדברים של הזקנים בגיל נורא צעיר. הוא לא פופולרי בקרב בני גילו, אבל הוא אומר, 'חכו־חכו שאגיע לגיל 70. אתם תתחננו שאני אגיד לכם איך עושים את זה. אבל אני לא אלמד אתכם איך ללבוש חיתולים, אני לא אלמד אתכם איך לנצח ברמי, אני לא אלמד אתכם איך להתלונן. אתם תצטרכו ללמוד את כל זה לבד, ואני, אני אהיה הכי פופולרי'".
אני מבין שאתה כבר מוכן לגיל 80.
"זו תהיה הפריחה שלי".
אין לו סמארטפון. רק לאחרונה הוא החל להסתובב עם מכשיר נוקיה עתיק, שעל מספר הטלפון שלו הוא שומר בקנאות, שגם כותב שורות אלה לא הצליח לסדוק. "לבושתי, באחת הביקורות בשנקר בשנה שעברה, תלמידה הציגה איזו המצאת שכלול לווטסאפ – משהו הייטקי של מעצבים – והזמינה אותי לביקורת. הסתכלתי על זה ואמרתי, 'אבל למה זה כל כך מכוער?' ומישהו מיד אמר לי 'ששש... ככה נראה הווטסאפ'. אני לא ידעתי איך נראה הווטסאפ עד לפני שנה".
אתה אומר "לבושתי", אבל נראה שאתה די מתגאה בזה.
"כן, עכשיו זו אקסצנטריות כזאת. אני אלך על זה, כי אני לא יכול לשנות את זה כרגע. אז אני אשא את זה. כשהייתי ילד, הייתי ילד מוזר. לא אהבתי חברים, אהבתי לקרוא אנציקלופדיות ולראות טלוויזיה, אהבתי להיות עם עצמי, לא הייתי בספורט וכאלה. הייתי הכי גבוה בכיתה והכי גרוע בכדורסל, האחרון שבוחרים אותו. בגלל הדברים האלה, כשהייתי בכיתה ג' או ד' הייתה קבוצת ילדים גדולים שהיו מרביצים לי בהפסקות. והם היו צוחקים עליי ומכים אותי. ובאיזשהו שלב התחלתי לעשות מעצמי צחוק במתכוון, כי קלטתי שאם אני עושה מעצמי צחוק, הם צוחקים ולא מרביצים לי. הבנתי שלהומור עצמי יש כוח לפרק את האלימות של החברה נגדך. אז גם פה אני הולך על זה. אני יודע שזה יכול לעורר רגשות אלימים, בן־אדם שאין לו ווטסאפ. שנאה, איבה, קנאה, אלימות", הוא צוחק, "אז אני נושא את זה בגאון".
'החמדנים' הוא ספרו הרביעי למבוגרים של פינקוס — מהמאיירים ואמני הקומיקס המובילים בארץ. אחרי 'הקברט ההיסטורי של פרופסור פבריקנט' (שזיכה אותו בפרס ספיר לספר ביכורים), 'בזעיר אנפין' ו'רווקים ואלמנות' — פינקוס קנה לעצמו שם של בעל עט מושחז ומלא הומור, שעושה צימעס פארודי מגברים, נשים, זקנים, צעירים, עשירים, עניים, אשכנזים, מזרחים ופחות או יותר מכולם. "אני מביא בחשבון מתקפה של כל הצדקנים מכל הסוגות, מכל העדות, מכל המגזרים, מכל הכיוונים. פוליטית, חברתית אני מבין שאני הולך לחטוף על הספר ואני אהיה מאוכזב אם לא אחטוף. כולם יוצאים רע מהספר. נשים יתקיפו, אשכנזים ייעלבו, מזרחים יתחלחלו, הומואים יקפצו, לסביות ייגעלו. אין אחד שיוצא בסדר. כמו ב'סאות' פארק', ככה זה צריך להיות. שילוב של טירוף וסאטירה חסרת גבולות. אי־אפשר להצחיק עם מגבלות. אני נגד להעליב אנשים מאוד חלשים באופן ספציפי, אבל סאטירה נועדה לפוצץ את הכל. זו גם דרך להתמודד עם הריק הקיומי. אני לא יכול לראות את העולם אחרת גם אם אני רוצה".
אחד החוגים שחוטפים ממך בספר זה האקדמיה, עם השיח האקדמי שנוגע ברעיונות של יחסי כוחות, של פריבילגיות.
"שיח הפריבילגיות הוא בלתי נסבל. אני לא יכול שלא להסתכל על זה בעין ביקורתית. אפילו ביקשתי מאחי (פרופ' אסף פינקוס, מרצה בכיר באוניברסיטת תל־אביב - אב"נ) שיגיד לי את כל המילים המעצבנות שאנשים מחוגי מדעי הרוח מדברים בהן ואני לא סובל. כמו למשל 'להציף' ו'פריבילגים' ו'שדות כוח' וכל הדברים האלה. השתרש פה איזה עניין משנות ה־90, שיח של תפיסה של התרבות כשדה כוח, תפיסה של האמנות כשדה כוח. פוקו וסעיד וכל אלה. אין יותר אמנות, זה כמעט לא משאיר מקום להסתכל על ציור וליהנות ממנו כציור. יש נשף מסכות. עכשיו אני, לא רק שאני גבר אשכנזי, אני גם מדבר יידיש. הרבה שנים הייתי בחזית המאבק של דוברי היידיש הצעירים, אני קורא לזה 'האשכנזי הראשי לישראל'", הוא צוחק, "אבל פרשתי מהתפקיד".
יצא לי להיות בסיטואציות חברתיות שצרחו עליי כאילו אני בן־גוריון. בגלל שאני גבר אשכנזי, בגלל שאני אליטיסט. אבל מה לעשות, אני אליטיסט. אני באמת חושב שצריך ללבוש בגדים שתפורים טוב ואני לא מוכן לאכול לחם לא טוב. היום אתה ישר מתויג כמתנשא אם אתה לא מוכן ללבוש 'פוקס'
לאיזה נשף מסכות אתה מתכוון?
"כמו שהפכו אותי לראש סיעת האשכנזים הצעירים בגלל כל מיני אלמנטים ביוגרפיים שהם חלקיים, שהם לא כל הביוגרפיה והם לא כל האישיות. אז זה נשף מסכות, נשף מותגים, שמקטלגים אנשים לפי הפרטים האלה. יצא לי להיות בסיטואציות חברתיות שצרחו עליי כאילו אני בן־גוריון".
בגלל משהו שאמרת?
"לא. בגלל שאני גבר אשכנזי, בגלל שאני אליטיסט. מה לעשות, אני אליטיסט. אבל האליטיזם שלי הוא אידיאולוגי. אני באמת חושב שצריך ללבוש בגדים שתפורים טוב. אני לא מוכן לקרוא ספר לא טוב. אני לא מוכן לאכול לחם לא טוב. אבל היום ישר אתה מתויג כמתנשא. אם אתה לא מוכן ללבוש 'פוקס', אתה מתנשא".
בכל כמה שנים, פינקוס מצייר דיוקן עצמי. משנה לשנה, בגיל 55 הוא כבר מזהה בפניו את מה שהוא מכנה בספר "דממת האַיִן שהולכת וקרבה אלינו בצעדים של חתול".
"אני מאוד ער למה שקורה, אתה יודע", הוא אומר. "פעם שתי העיניים שלי היו זהות, הן כבר לא. אחת צנוחה ואחת פקוחה. טוב, בסדר. עמירן לא מרשה לי לעשות ניתוח. אני רוצה כמו פרס לפקוח את העיניים, לפתוח עפעפיים. אבל טכנולוגיה מאוד חשובה לפי דעתי זה להיות קירח. כי אז יש לך איזה גיל. כשאתה בן 30 אתה נראה בן 40, וכשאתה בן 40 אתה נראה בן 40, וגם ב־50 אתה נראה בן 40, כי אתה נראה אותו דבר עם קרחת, וזה לא משתנה.
"בגיל 50 זה מגיע. מעין מוות קטן. המוות מגיע חתיכה אחרי חתיכה וזה נורא מעניין אותי. אתה אומר לעצמך: 'אוי, יש כבר דברים שלא יקרו', וצריך להשלים עם זה. אני כבר לא אסע למסע מסביב לעולם. כבר לא תהיה לי משפחה עם חמישה ילדים. כבר לא אקבל פרס נובל לספרות או לציור או מה שזה לא יהיה. השגרה הזאת כנראה תימשך עד הסוף".
את השגרה הזאת הוא חולק עם בן זוגו עמירן, בנם המשותף נח (בן שמונה וחצי), ועם הכלבה הנמרצת צילה, אל תשאלו מה הגיל, תודה. הוא מלמד בשנקר, מאייר לעיתונים (בין היתר למוסף 'שבעה לילות' ולטור השבועי של מאיר שלו), זאת כשהוא לא עובד על ספר חדש למבוגרים או לילדים. קשה לחשוב על סדר יום ספציפי יותר מזה של פינקוס. בכל בוקר השעון המעורר מצלצל בשעה 6:38 בדיוק, לא דקה מוקדם יותר. "זה בדיוק הזמן שמספיק לי לקרוא עיתון, לשתות קפה, ב־6:55 להדליק לנח את האור, וב־7:00 להוציא אותו מהמיטה".
על כל נושא פינקוס מדבר במידה מסוימת של אירוניה, עם הומור, סרקזם לפעמים. על כל נושא, מלבד נח. "אחד הדברים הכי חזקים בזה הוא שאני מסתכל בהשתאות על התהוות של בן־אדם. בא דבר שהוא כמעט בלי היסטוריה, הוא נולד פג אז הייתה לו תת־היסטוריה שהוא נולד לפני הזמן ושהוא נולד בהודו. בן־אדם בלי היסטוריה, בלי אופי, בלי אישיות. ואז לאט־לאט מתהווה בן־אדם ואתה מבין רק בדיעבד איך הוא התהווה, המכות הקטנות האלה שסופגים, הטעויות. וזה מעורר השתאות. וגם עצב".
למה עצב?
"כי לפעמים אלה דברים נפלאים ולפעמים אני רואה בכאב את ההשחתה והקלקול ואת הדברים האלה שהופכים ילד מתוק לאדם בוגר. מגיל אפס הקשר שלי איתו מבוסס על טקסט. זה משהו שאני זוכר מסבתא שלי. הנטישה הגדולה בחיים שלי זה סבתא שמתה ועזבה אותי כשהייתי בן שש. זה שינה אותי מילד מתוק וחמוד וסקרן למפלצת אלימה, מרביץ לגננות ומשחית ספרים. מגיל צעיר היא הייתה מספרת לי שירים וסיפורים. בכל יום שישי היא הייתה מחביאה לי בחדר ספר, והייתי צריך למצוא אותו במשחק של חם־קר. זה משהו שגם עשיתי עם נח. כשהוא נולד, בערך מהגיל שבו שמתי אותו על הבטן אחרי האוכל, קראתי לו גולדברג או אלתרמן לילדים. הייתי קורא לו במבטא רוסי מלא פאתוס".
תמיד ידעת שאתה רוצה להיות אבא?
"כן. וזה היה מאבק נורא ארוך ומתיש ומייאש ומסובך. למרות שיש לי נטייה להסתובב בעולם בתחושה שאני מבסוט, זה היה יותר מ־15 שנה עד שהוא בא. כל הווריאציות, כל האפשרויות, כל הייאוש, עד שבסוף נמצאה הדרך איתו ועם האבא השני שלו. תמיד חשבתי שהמחיר שהומו משלם זה בדברים הקלאסיים של לצאת מהארון או לא לצאת. אלה שטויות. המחיר הכבד היה המסע הזה וכמה זמן שזה לקח.
"קראתי לא מזמן שכל אדם יש לו את הרגע הזה, הניסיון שהופך אותו מאדם רגיל לאדם שהוא. מאדם של סטטיסטיקה לאדם שהוא. בדיעבד אני חושב שזה הניסיון שלי. כמעט כמו ניסיון שאלוהים מעמיד אותך, או שהחיים מעמידים אותך בו, במובן התנ"כי. יש הרבה מאבקים בחיים, קריירה, להיות מאייר, להיות סופר, להיות בן זוג, כל דבר. להיות בן־אדם, זו חתיכת מלחמה. אבל בסוף אצלי זה היה המאבק הגדול מכולם, והחשוב מכולם".
