"היה כל כך כיף", מודה טל בכר, בוגר מדרשת "נעם" בפרדס חנה, בשיחת טלפון עם אמא שלו, בסוף הסרט "המדרשיה". הוא מהלל את ימיו במוסד המיתולוגי, ואני תוהה אם אני והוא צפינו באותו הסרט. אומנם בכר יצר את הסרט יחד עם יאיר אגמון ואני רק צפיתי בו, אבל כיף זה לא היה. "המדרשיה", שהוקרן בפסטיבל דוקאביב וגם שודר בכאן אתמול (שבת), מבקש לספר את סיפורו של המוסד שפעם תפקד כפס הייצור של הציונות הדתית למנהיגים ומובילים חברתיים. היה בה כל מה שחילונים יכולים לקוות לו על רקע מאבקי החרדים של היום - לימודי דת עם לימודי ליבה ברמה גבוהה ועידוד ליצרנות. אך בעשור האחרון שלו, הוא היה בעיקר בית גידול נטול גבולות לוונדליזם, פגיעות מיניות ואפילו מוות. בכר ואגמון יצרו סרט שחושף באופן אמיץ את ההתנהלות הלא-חינוכית בעליל של מוסד חינוכי, ולא, אני לא סבורה שיש ערך לגיבוש חברתי ועצמאות אם הם מובילים להתעללויות ולהרס.
"המדרשיה" - טריילר
הישיבה התיכונית בפרדס חנה נוסדה עוד לפני קום המדינה ונחשבה לספינת הדגל של הציונות הדתית, משהו כמו פנימיית "כדורי" של החילונים. אבל בשלב כלשהו בדרך, משהו מהחזון של המקום הלך לאיבוד. בקטעי הארכיון מתועדים בדרך נוסטלגית נערים שמשמידים את המוסד שבו הם לומדים, משפילים את הצוות החינוכי, ובאופן כללי שוברים כל גבול מהמעט שהוצבו להם. הם חוגגים הכול בפראיות קדמונית, שאפשר להבין מאיפה היא מגיעה אבל קשה מאוד להכיל. הקטעים האלה מצטרפים לסיפורים על שני נערים שטבעו באחת הגיחות המחזוריות של התלמידים לכנרת, על נער שנעשה משותק אחרי שקפץ מהגדר, על נער אחר שחווה פגיעה מינית מתמשכת בת ארבע שנים במהלך השהות שלו בפנימייה, ועוד אחד שסירב להתראיין אבל בשיחת טלפון איתו נשמע זועם למדי על התעללות שחווה, ובצדק.
לביקורות טלוויזיה נוספות:
בין התיאורים המתרפקים של המדרשיסטים, בוגרי המוסד לדורותיו (בהם מאיר טפירו, יעקב ברדוגו, יהודה גליק ואיתן כבל) משולבים גם ראיונות עם הצוות החינוכי - היועצת וראשי הישיבה בדימוס, שהביעו אוזלת יד מוחלטת נוכח מה שקרה בין כותלי המוסד. אז נכון, יצאו כמה אנשים נורמטיביים מהמדרשיה, אבל אני בטוחה שיש בוגרים שהחליטו להמשיך את הלימודים גם באזרחות, ואי אפשר שלא לפזול גם לכיוון האלימות שמסלימה בתקופתנו, בתוך גבולות הקו הירוק ומחוצה לו.
2 צפייה בגלריה
שום חופש אינו מצדיק את הפגיעות בגוף ובנפש שנערים ומבוגרים ספגו במהלך השנים. "המדרשיה"
(צילום: באדיבות כאן)
העריכה של הסרט מושקעת ועדינה, יש בה מודעות למורכבות של הסיפור, לחוסר היכולת לגשר בין התפיסה החיובית והמשועשעת של הבוגרים שהתראיינו לסרט על האירועים המזעזעים למדי שהתרחשו בה ובין האירועים עצמם. חלק מהשיחות המוקלטות מושמעות על רקע צילומים של המדרשיה הנטושה, כשהמצלמה חולפת על פני המדפים של ספרי המוסר וארון הקודש. אי אפשר לטעות בכך שמתחת לאג'נדה החינוכית, שהטיפה לחופש כאוטי, אף אחד לא טרח ללמד את הנערים האלה את ההבדל בין טוב לרע. האבחנה המוזרה של אחד הבוגרים, לפיה המקום "היה בית ספר שידע לעכל פרוורסיות כדי להוציא ממנו בני אדם", היא לכל היותר הזויה, כי שום חופש אינו מצדיק את הפגיעות בגוף ובנפש שנערים ומבוגרים ספגו במהלך השנים.
בסופו של יום, "המדרשיה" מצליח לזעזע, אך למרות חומרי הגלם החד משמעיים שלו, הוא לא מצליח לגבש אמירה חד-משמעית ועדיין חסרה בו החוויה האישית של האדם שיצר את הסרט והיה באירוע. מן הסתם בער בו משהו שהמריץ אותו לפתוח את הפצעים ואולי אפילו לקומם עליו לא מעט אנשים שהיו מעדיפים לשמור "על שמו הטוב" של המוסד שהעניק להם גדולה ומעמד. אבל בפועל אין לי מושג מה עבר על בכר עצמו. מה הוא חשב בזמן אמת על הדברים שנעשו? באיזה צד הוא היה? לאן זה הוביל אותו? תעלומה. מה היה לנו שם? גרעין מעורר מחשבה, נכונות לבחון בשנית את המיתוס של הציונות הדתית, ואולי אפילו להסיק ממנו משהו על השינוי שעבר הזרם במהלך השנים ומסקנות לגבי העתיד.
