יש מי שזוכרים עדיין את ג'ון וויט בתחילת דרכו כאחד השחקנים הצעירים, המבטיחים, טובי-המראה והרגישים ששגשגו בקולנוע האמריקני העצמאי של שנות ה-60 וה-70. אחרים נחשפו לקיומו ככוכב אקשן הוליוודי בשלב מאוחר יותר הקריירה. כיום, כשהוא בשנות ה-80 לחייו רבי התהפוכות, הציבור הרחב מזהה אותו בעיקר כאביה של אנג'לינה ג'ולי, או לחילופין כאחד הידוענים הקולניים ביותר בימין השמרני בארצות הברית. בריאיון מיוחד ל-ynet מדבר וויט על האבולוציה שלו על המסך - מפריצתו בדרמה זוכת האוסקר "קאובוי של חצות" (1969), דרך המותחן "רכבת אל החופש" (1985) ועד לסרט הפעולה "מרסי" שיצא לאקרנים החודש. במקביל, אפשר לזהות גם את השינוי התדמיתי שעבר כל הדרך למחנה טראמפ בארצות הברית ובנימין נתניהו בישראל, שאותו הוא מכנה "הברכה הגדולה ביותר שהייתה לאומה הזאת".
לאחרונה חזר וויט בן ה-84 לתודעת חובבי הקולנוע האמריקני האיכותי על רקע יציאת הסרט התיעודי Desperate Souls, Dark City and the Legend of Midnight Cowboy של ננסי בוירסקי, השב ליצירת הדרמה של ג'ון שלזינגר, "קאובוי של חצות", שעדיין נהנה ממעמד של יצירת מופת פורצת דרך. וויט גילם את ג'ו באק, גבר יפה תואר שמגיע מטקסס כדי לנסות את מזלו בעיר הגדולה ומוצא את עצמו במאבק הישרדות יומיומי ולילי כזונה ממין זכר, בחסותו של נוכל מקומי (דסטין הופמן). הופעתו של וויט בסרט האיקוני הייתה אמורה להיות מקור לגאווה, אולם נראה כי השחקן הוותיק מעדיף להותיר אותה מאחור ולהתרכז בעבודתו כגבר מקצוען, כוכב אקשן קשוח כפי שהתגלה על המסך, לרוב בתפקידי עבריינים כמו ב"רכבת אל החופש", "היט" והסדרה "ריי דונובן".
“קאובוי של חצות" בצד, וכך גם דרמת האגרוף הרגשנית "האלוף" (1979), מבחינת וויט נקודת המפנה בקריירה הייתה "רכבת אל החופש" שביים אנדריי קונצ'לובסקי על פי תסריט של אקירה קורוסאווה ובהפקת מנחם גולן ויורם גלובוס. הוא גילם שם אסיר ותיק שנמלט ביחד עם חבר צעיר (אריק רוברטס) מכלא באלסקה המושלגת, כשהוא על רכבת דוהרת שיוצאת משליטה. "הסרט הזה שינה את הקריירה שלי כי באותה התקופה אנשים ראו אותי בצורה מסוימת כשחקן צעיר, גבר נאה ועדין, או וואטאבר. ואז הסרט הזה נתן לי הזדמנות לגלם עבריין קשוח", מסביר וויט, "עבדתי קשה וזכיתי להצלחה. ידעתי שעשיתי את זה, ואז התחלתי לקבל תפקידים גבריים. במידה רבה, התפקידים הללו נתנו לי תחושת חיות גדולה יותר, ואני עדיין מסוגל לעשות אותם. אני חושב שיש משהו מהטעם האישי שלי בכל אחת מהדמויות הללו. ב'רכבת אל החופש' יש תחושת שחרור. יש לסרט סוף רוחני דרך המסע של האסיר, זה משהו שמצדיק את כל העלילה שקדמה לו. זוהי נקודת שיא שאפשר לזהות בכל הדמויות שגילמתי".
בסרט החדש "מרסי" וויט שוב מגלם נבל קשוח, אב משפחת פשע אירית שנבגד על ידי בנו השאפתן והאלים (ג'ונתן ריס מאיירס) בעיצומה של פשיטה על בית חולים. היחידה שניצבת מולם היא רופאה שמשתמשת במיומנויות הלחימה שלה משירותה הצבאי כדי לנטרל אותם. "מרסי", שביים טומי דין סמית', והפיק מנהלו האישי של וויט סטיבן פול, מזכיר נשכחות ממותחני האקשן הפטריוטיים של שנות ה-80, בהם יש הפרדה ברורה בין טוב לרע, וגם הערכה בלתי מפוקפקת לכוחות הביטחון. בהוליווד של היום לרוב לא מופקים סרטים שכאלה, בעיקר לצערו של וויט שמבטא תחושה נוסטלגית לקולנוע המסחרי של פעם. גם דמות הגיבורה (ליאה גיבסון) מעוצבת בהשראת רוחות העבר, כשהיא מתרוצצת, קופצת ומרביצה ליריביה בעודה מזיעה בגופייה לבנה צמודה, שמזכירה באופן אירוני את דמותה של לארה קרופט שגילמה בתו אנג'לינה ג'ולי לפני שני עשורים בסרטי "טומב ריידר".
"סרטים מן העבר עוברים היום בחינה מחדש, אבל הם פשוט אמרו את האמת", קובע וויט בתגובה זועמת על הפרוגרסיביות האמריקנית החדשה, "למה אתה רוצה לפקפק ביצירות הללו? למה אתה רוצה להעלים את מארק טוויין מתוכנית הלימודים? הוא הרי לא היה גזען. זה מטופש. אבל זה מה שהם עושים. הם מחפשים דרך למחוק את האמת. אני חושב שזה מסלול לא טוב ללכת בו, ואני מתנגד לו. הכי חשוב זה שהורים יוכלו להחליט בעצמם איך לגדל את ילדיהם כדי שיהיו טובים מאיתנו, חזקים וחכמים יותר. אבל מה שקורה כיום זה שלוקחים מהם את הכלים שיאפשרו להם להיות מאושרים".
אתה מאוד בוטה בדברים שלך נגד השמאל האמריקני. זה בטח לא עוזר לקריירה הקולנועית שלך.
"כשמדברים על Woke, אני חושב שרוב האנשים בעולם מבינים שמדובר בשקר, משהו שהוא מחוץ לסדר העניינים הנכון. זו בעיה. יש לנו מחלה, מחלה פוליטית. אם למישהו יש בעיה, מצופה שאנחנו נעזור לו לפתור אותה. אי אפשר להכריח אותנו להשלים עם בעיות של בן אדם, למשל אם הוא סובל מסכיזופרניה. ואי אפשר להגיד לנו איך לחיות, וזה מה שקורה עכשיו. אנחנו מדברים על אנשים פגומים עם מחשבה מעוותת, ושאינם דוברי אמת, ושאנחנו נותנים להם לנהל את חיינו. זאת בעיה. אני לא יכול לקחת חלק מסרטים מהסוג הזה. אני רק מכיר תודה על כך שאני עדיין יכול למצוא לעצמי תפקידים בסרטים שיש להם ערך בעיניי".
תפיסת העולם השמרנית של וויט מקבלת מקום גם בכל הנוגע ליחסו לישראל, בה ביקר פעמים רבות בעבר. הוא נחשב לאחד מתומכיה הגדולים של המדינה, ולא פעם תקף פומבית את המפלגה הדמוקרטית בארצות הברית ומנהיגה על מדיניותה כלפי ישראל, בה הוא רואה מימוש של הנבואות כפי שהופיעו בתנ"ך. בריאיון שהלך והתארך בשל שבחיו לעם היושב בציון לדורותיו, ביטא וויט תשוקה גדולה ליהדות בהשראת כתבי הקודש, להם הוא נאמן ברוח החינוך הקתולי שלו כילד ביונקרס, בניו יורק. הוא מודה כי הוא מדבר בהתלהבות רבה, ומשלב בטיעוניו מובאות מן הכתובים, אבל גם זיכרונות ילדות מסיפורו המשפחתי, וקורות חייו של אביו, שהועסק כמדריך גולף בקאנטרי קלאב יהודי.
"נולדתי ב-1938. אחרי שמלחמת העולם הסתיימה הייתי צעיר מאוד, ובאותם הימים האנטישמיות הייתה נפוצה, אבל כילד אני הכרתי את היהודים כמי שהעסיקו את אבי ובזכותם היה לנו אוכל על השולחן. הם עודדו את אבי מגיל צעיר וקידמו אותו", נזכר וויט, "כבר כילד ידעתי שמדובר באנשים יוצאים מן הכלל. כבר אז ידעתי שהרעיון מאחורי אנטישמיות הוא מטופש והבנתי את זה בעצמי. אבי היה בעל חוש צדק מפותח וזה בא מהאנשים האלה, בזכות היהדות שלהם. היו קרובי משפחה שלא היו כה נדיבים וחכמים כמוהו". לפי וויט, הקהילה היהודית מסמנת השתלבות הגונה בחברה האמריקנית, בין השאר מתוך ביקורת עכשווית על קהילות אתניות אחרות, כמו במקרה של מחאת השחורים אחרי רצח ג'ורג' פלויד ב-2021 ותנועת Black Lives Matter. "המייסדים של הקאנטרי קלאב הזה הקימו אותו עבור הקהילה היהודית מכיוון שלא נדחו על ידי מועדונים אחרים בגלל מוצאם. אז במקום להתלונן ולצעוד ברחובות - הם רכשו אדמה והקימו לעצמם מועדון משלהם".
וויט מספר שהחיבור שלו לקהילה היהודית המשיך גם מחוץ לתא המשפחתי כשחקן צעיר בקולנוע האמריקני, בין אם מדובר בדסטין הופמן שלצידו כיכב ב"קאובוי של חצות" או סטיבן פול, בנם של חברים קרובים, שלימים הפך למנהלו האישי. "גדלתי כקתולי, אבל יש לי חיבור לכל הדתות ולקדושים השונים בנצרות, ואפילו בבודהיזם. אבל כשמדובר בעולם היהודי, אין עושר רוחני כמו ב'ספרי משה' (כך הוא מכנה את התורה, א"ב). כל הספרות המודרנית מבוססת עליהם. היהודים הם אנשים מאוד מעניינים. איך הם שרדו? נפוליאון דיבר על כך וגם מארק טוויין. הם ראו בהם אנשים יוצאי דופן. מן הסתם, אם גדלת בבית יהודי אתה לא מרגיש את זה באופן אישי, אבל כעם, זה לכאורה בלתי אפשרי שהם שרדו. כל העמים נעלמו אבל היהודים עדיין פה, וזה ממש כפי שהנביאים חזו בתנ"ך. אלוהים אימץ את העם הזה וייעד לו עתיד. זה מובטח להם על הנייר. הם אומנם הכשילו את אלוהים שפיזר אותם כפי שחזו ישעיהו וירמיהו, אבל כל נביא אמר שבני ישראל יחזרו לארצם. אני זכיתי לחיות בזמן שזה קרה".
היית בן 10 כשמדינת ישראל נוסדה, נראה שזה אירוע שהותיר בך חותם.
"הייתי ילד כשמדינת ישראל הוקמה, וזה היה נס אדיר שאפילו ברית המועצות וארצות הברית חתמו עליו. זה לא היה מתוקף הבטחת האל, או האו"ם, הם פשוט לקחו את מה שניתן להם, והפכו למדינה. ולמרות כל הסכנות הם שרדו עד היום - והם חוללו פלאים. לא רק שהם ניצחו בכל מלחמה, הם שרדו כנגד כל הסיכויים".
אתה בוודאי מודע למערבולות הפוליטיות העכשוויות בישראל.
"אם מדברים על דמוקרטיה, כל מיני אנשים אומרים כל מיני דברים ויש אינספור כיוונים ללכת בהם, אבל הישראלים עדיין שם, נאמנים לדרכם. ואני חייב להגיד שבנימין נתניהו הוא הברכה הכי גדולה שהאומה הזאת ידעה, בתקופה שבה היא נמצאת בסכנה גדולה מבחינת האיום שמגיע מאיראן, ואפילו מכיוון הממשל האמריקני. הישראלים תמיד היו בסכנה, והם עדיין בסכנה. אבל הם ישרדו גם את זה. הם יממשו את הבטחתו של אלוהים, להיות אור לגויים. זו הסיבה שאני בעד ישראל, וכשאני מתבונן על ארצי שלי שמאבדת כיוון, המקום שבו אני יכול למצוא קצת שפיות זה בספרי התורה ובעצם קיומה של מדינת ישראל".
כמו שזה נראה ב"מרסי", בו וויט מפגין יכולות גופניות מרשימות לגילו כשהוא חובט באחרים, לא מן הנמנע שהוא יקפוץ לעוד כמה ביקורים בארץ, ולא פחות מכך - יופיע בעוד ועוד סרטים. "החיים מאוד קצרים. אנחנו רואים ספורטאים אדירים שמגיעים לגיל 36 ומחליטים שזהו, הספיק להם. החיים עוברים מאוד מהר. לכן אני מרגיש כל כך בר מזל שאני עדיין עובד. היו לי חיים מעניינים ואני מכיר תודה על כך, ועל מה שהצלחתי לעשות במהלכם. אבל יש לי עדיין יכולות".
זה בטח לא הופך להיות יותר קל בגיל 84.
"הגוף מזדקן ובגיל 80 אתה מאבד משהו. גם אני איבדתי כמה מהתכונות וכל מיני דברים קטנים קורים, ואנשים מבחינים שהקצב הואט. זה זמן שלעולם לא תרוויח בחזרה. אתה מרגיש את דעיכת הגוף, אבל אתה ממשיך לצאת ולהיות פעיל. אני ממשיך לעבוד בגילי, וזה מאוד לא מובן מאליו שיש בי את ההתלהבות הזאת. זה לא שכיח, אבל אני חייב להמשיך לעבוד. זו הזהות שלי. ויש לי המון דברים להספיק לפני שאלך. זה משאיר אותי בתנועה, תחושת השליחות, בעוד שאנשים אחרים מחליטים לפרוש. הם מרגישים שהם עשו מספיק בחייהם או משהו כזה, אבל אני לא חושב שאני אפרוש לעולם. כשיגיע זמני, אני פשוט אעזוב. אין לי כוונה לספור את הימים עד אז".
פורסם לראשונה: 08:07, 03.06.23
